מנטרל צלילים רעים

בעמוד האחרון של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות" לענייני כלכלה וצרכנות, בפינה השמאלית למטה, אפשר לקרוא על חפיץ חדש ומבטיח. "חובבי הנודלס, מרקי איטריות או ראמן מכירים את הבעיה: צליל היניקה המביך ('סלאאארפ') והלא-מנומס שנשמע בכל פעם ששואבים איטריות לתוך הפה", כותב שם הכתב שגיא כהן.

לצד המלל נדפס תצלום של ההמצאה, שנראית כמו מברשת שיניים חשמלית שראשה הוחלף במזלג. הפטנט פשוט: המזלג החשמלי מאזין לזוללים, ובכל פעם שהוא מזהה את צליל היניקה המביך הוא שולח אות לסמארטפון – וגורם להשמעת "צליל אחר, נעים יותר", שיסווה את הרעש הבלתי אלגנטי שיוצר המפגש האגרסיבי בין איטריות לשפתיים.

בענף התקשורת הישראלי, מנטרלי צלילים שכאלה אינם תופעה חדשה. המציאות הישראלית המורכבת עמוסה במחלוקות, מאבקים והסלמות עונתיות – והללו, באופן טבעי, מפרנסות שיח עיתונאי עז וייצרי שזכה מראש הממשלה שלנו לכינוי "תעשיית הדכדוך". האתוס העיתונאי מקדש ביקורת, פולמוס, הצבעה על הדברים שטעונים תיקון והוקעה של מחולליהם. ואולם, גם למחוללים יש דעה, והדעה הזאת מעדיפה שהעיתונאים יתרכזו בחדשות טובות.

"חדשות טובות" לא אמורות להחליף לחלוטין את החדשות הרגילות, כלומר הרעות. פיגועים, פיטורים, תאונות, שחיתויות, סתם התנהגות בהמית – כמו הרעש המביך של שואבי האיטריות, הדברים הללו לא עומדים להיעלם מן העולם. אבל אפשר, מדי פעם, לדחוק אותם הצדה ולהשמיע צליל אחר, חזק יותר, שיאפשר לנו לשים לב גם לדברים הטובים שקורים כאן. למה לא?

הבוקר, שלושה מארבעת היומונים המרכזיים בוחרים להמשיך לעסוק בעוולות ומחלוקות – כל אחד בדרכו – ועיתון אחד בוחר באופציית המזלג החשמלי. כצפוי, זהו גם העיתון שגישתו לחיים גורסת שהעיתונאים בישראל נגועים באובססיה לשלילי ועיוורים למציאות הוורודה ששוררת כאן כבר כמעט עשר שנים.

הכותרות הראשיות

ב"הארץ", למשל, משבצים הבוקר בראש השער מידע מדכא ומטריד מהסוג שהתקשורת והציבור בישראל מעדיפים בדרך כלל להדחיק: מה קורה לכל אותם מבקשי מקלט שמסולקים למדינות אפריקאיות שכרתו עסקאות סודיות עם ממשלת ישראל? "דאע"ש, כלא והסגרה לאריתריאה", משיבה הכותרת הראשית, ומוסיפה: "עדויות מבקשי המקלט שישראל החזירה משרטטות דרך ייסורים".

בעמוד השער מובאות כמה דוגמאות מתוך כתבתם של ירדן צור ושי זילבר. "נוחתים ברואנדה, וישר לוקחים לך את החפצים ומגרשים אותך", נמסר בציטוט אחד. "שבועיים הלכנו בסהרה. את הנשים הם אונסים באיומי סכין", נמסר בציטוט אחר. "אם יש לך מזל אתה עובר את דאע"ש. אם לא, חותכים אותך", מוסר ציטוט שלישי.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט (צילום: הדס פרוש)

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט (צילום: הדס פרוש)

ב"מעריב" מעניקים את הכותרת הראשית להתרעה מפני פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. "יוזמות החקיקה של הליכוד מחלישות את שלטון החוק", נכתב בה בין מרכאות – ציטוט של מי שלעתים דווקא מואשם בעצמו בפגיעה בשלטון החוק, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. הכתבת מור שמעוני ועורכיה מניחים שכל הקוראים מבינים לאילו יוזמות התכוון היועמ"ש, ונמנעים מלפרטן.

ב"ידיעות אחרונות" הולכים על פורמט השער המפוצל: מימין – כותרת ראשית על הורדות הידיים הקואליציוניות בין השר יעקב ליצמן לבנימין נתניהו סביב עבודות ציבוריות בשבת; משמאל – תגובה לדברי ביקורת שהשמיעה ציפי חוטובלי על יהודי ארצות-הברית, שלטענתה "מעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם עבור ארצם". בין שתי הכותרות הלא-קשורות מקשר נושא-על אחד, וקוראים קבועים של "ידיעות אחרונות" יוכלו לנחש בקלות מהו: החיילים.

בעיתון של משפחת מוזס נאבקים בשנים האחרונות בקמפיין שנועד להדביק לו תדמית של מכשיר שמאלני שמנסה להעיף את נתניהו מהשלטון בדרכים פסולות. הקמפיין הזה נכון למחצה: ב"ידיעות אחרונות" אכן מנהלים מערכה נגד נתניהו ומשפחתו – אבל לא ממניעי שמאלנות, אלא מכוח בריתות פוליטיות עם שחקנים מכל רחבי הקשת הפוליטית ואינטרסים מסחריים. כעת, על רקע חקירותיהם של נתניהו ונוני מוזס בפרשת המשא-ומתן המושחת, הלא הוא "תיק 2000", צצה האפשרות שנפילתו של האחד תביא גם למפלתו של האחר – אם תרצו, צדק פואטי.

אחת הדרכים של "ידיעות אחרונות" להיאבק בתדמית השמאלנית שהדביקה לו סביבת ראש הממשלה היא מיתוג העיתון כמי שמייצג את הקונצנזוס הא-פוליטי האולטימטיבי: צה"ל. ב"ידיעות אחרונות" תמיד עשו יחסי-ציבור לצבא, עם ידיעות יחצנות ופולחן אישיות לגנרלים, אך הבוקר משתמשים שם בחיילים באופן מתוחכם יותר מהרגיל.

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" נראות כאילו הן עוסקות במשבר העבודות בשבת ובאמירה האומללה של חוטובלי, אבל זה לא בדיוק כך. למעשה, הן מדווחות על תגובות שבהן נמתחת ביקורת על עמדותיהם של ליצמן וחוטובלי. בשני המקרים, התגובות הללו מובאות בשם חיילים: במקרה של ליצמן אלו חיילים נטולי שם משפחה שקובלים על כך שבגללו "השבת של הלוחמים תיהרס". במקרה של חוטובלי אלו חיילים מתים – שגדלו בארצות-הברית ובכל זאת הגיעו ארצה ו"הגנו על המדינה בגופם", כפי שאומרים לעיתון הוריהם השכולים.

לחיילים יש כמובן זכות להתנגד לשיבוש התחבורתי שייגרם מהפסקת העבודות בשבת, ולהורים שכולים יש זכות להיעלב מאמירות של פוליטיקאית. ובכל זאת, הבחירה בהם כפרזנטורים של דברי הביקורת אינה ברירת מחדל. משבר העבודה בשבת אינו עניין צבאי, וחיילים הם רק חלק מציבור נוסעי הרכבות. וכפי שמבהיר יועז הנדל בטור פרשנות, חוטובלי בכלל לא דיברה על יהודים אמריקאים ששולחים את בניהם לצה"ל (שהם אכן מיעוט קטן מקרב יהדות אמריקה), אלא על יהודים שמשרתים בצבא ארצות-הברית.

ובכל זאת, העורכים בחרו להעמיד פנים שחוטובלי התלוננה שמעט מדי יהודים אמריקאים מתגייסים לצה"ל – עריכה מניפולטיבית שאמנם סותרת את טור הפרשנות של עצמם, אבל מאפשרת להם להדפיס בשער ציטוט כואב של הורים שכולים.

הכותרת הראשית הדו-ראשית של "ידיעות אחרונות", היום (לחצו להגדלה)

הכותרת הראשית הדו-ראשית של "ידיעות אחרונות", היום (לחצו להגדלה)

הבחירה של עורכי "ידיעות אחרונות" לעקם את המציאות ולשבץ בכותרות הראשיות דווקא את החיילים, ולא שלל בעלי דעה אחרים שמופיעים בדיווחים, מעבירה מסר ברור: "ידיעות אחרונות" וצה"ל חד הם; כשחיילים או הורים שכולים מדברים, אנחנו עומדים דום ומקלידים; העמדה שלהם היא העמדה המערכתית שלנו, או לפחות זו שאנחנו מבליטים בכל הכלים שיש ברשותנו.

שתי הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" מופיעות בתוך מסגרות אדומות דקות שביניהן מפריד רווח לבן. מי שימקד את מבטו ברווח הזה בלי למצמץ במשך דקה או שתיים, כפי שמתבוננים בפוסטרים של אוטוסטראוגרמות מטושטשות משנות התשעים, יוכל להבחין במסדרון ארוך וריק. בסוף המסדרון הזה יש חלון עם תריס קטן, ובו חרכים דקים שמבעדם מנצנצות שתי עיניים. אלו הן העיניים של נוני מוזס, שלוחש: אמרו לכם שאני מפלצת, אמרו לכם שאני רוצה לעשות הפיכה, אבל תראו כמה אני אוהב את החיילים. אז תגידו לי אתם, אני שמאלני? אני??

עוד כותרת ראשית

אל מול האווירה הרעה שמשרים שלושת היומונים הוותיקים בולט עיתון אחד שמתעקש להביא לקוראיו צלילים אחרים: "ישראל היום". הכותרת הראשית של "ישראל היום" חיובית במובהק וקלה להבנה. התוכן שלה הוא הבטחת טרום-בחירות של שר האוצר משה כחלון, ולפיה "כל מסי היבוא על מוצרים ממעבר לים – בדרך החוצה".

שר האוצר, משה כחלון (צילום: יונתן זינדל)

שר האוצר, משה כחלון (צילום: יונתן זינדל)

הדיווח, שמעוטר בסטמפה "פרסום ראשון", ממחיש באופן נאה את המימרה "מי שנדפק פעם אחר כבר לא יכול להיגמל מזה". מי שחתום על הכתבה הוא העורך הכלכלי החדש, ערן בר-טל, אבל באותה מידה יכול היה לחתום עליה העורך הקודם, חזי שטרנליכט, שסיים את הקדנציה שלו בחינמון כשהוא משופשף היטב בעיקום כותרות לשירותו של פוליטיקאי אחר, בנימין נתניהו.

הבוקר מאותתים ב"ישראל היום" שמה שאפשר לעשות עבור נתניהו, אפשר לעשות גם עבור פוליטיקאים אחרים, ומדפיסים תצלום של כחלון על השער – תשורה לפוליטיקאי שמסר מידע בלעדי. ואולם, מי שיקרא את הידיעה עצמה יגלה שחוץ מהכותרת, שמבוססת על דבריו של כחלון, אין לחינמון יותר מדי מידע על המהלך שהוא מפרסם בכותרת הראשית. למעשה, המידע גם לא כל-כך בלעדי. ב"ישראל היום" שוכחים לציין שכחלון כבר הודיע לא מזמן על ביטול המכס על כל מיני מוצרים – למשל על נעליים, שמככבות בידיעה כמוצר שמחירו עומד לצנוח.

מי שיוסיף להתעמק בידיעה יגלה גם שהמהלך לא כל-כך גורף כפי שמובטח בכותרת: מתברר שלא "כל מסי היבוא" יבוטלו, אלא רק כאלה שחלים על מוצרים שאין להם תחרות מצד מוצרים דומים שמיוצרים בישראל. אבל הפרט העגום ביותר הוא שבניגוד לרוח הדיווח, המהלך רחוק מלהיות עובדה מוגמרת. כחלון, נכתב ב"ישראל היום", בסך הכל "קידם הבנות" עם "הגורמים הנוגעים בדבר". באילו הבנות מדובר, מי הם אותם גורמים, והאם יש לוח זמנים להוזלה המובטחת? זה לא משנה. בצוות של כחלון הצליחו לעשות סיבוב יח"צני על הביביתון ולמכור לו כותרת ראשית זולה במחיר מפולפל.

שתי נבואות

  • "תוכנית הנשיא דונלד טראמפ להסדר עם הפלסטינים נמצאת בשלבי האפייה האחרונים. על-פי ההערכה הרווחת, היא תוגש לצדדים בתחילת השנה האזרחית. נתניהו ייאנס להסכים לה" (יוסי ורטר, "הארץ").
  • "התקשורת סערה סביב תוכנית שלום חדשה של טראמפ, אבל גורם אמריקני מבהיר ל'בשבע': אין שום תוכנית, ולא תתפרסם שום תוכנית בחצי השנה הקרובה" (ניצן קידר, "בשבע").

בורים ומפלצות

כתבת השער של "בשבע" מוקדשת למבקר המדינה, יוסף שפירא, בעקבות גילוייו על הכספים הציבוריים שהוזרמו לשתי עמותות שקשורות לח"כ בצלאל סמוטריץ'. הכותב, שלמה פיוטרקובסקי, מכנה את המבקר "מפלצת שלטונית". לטענתו, שפירא נקם בסמוטריץ' בשל כוונתו להגביל את משרד המבקר באמצעות חקיקה.

מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא (צילום: יונתן זינדל)

מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא (צילום: יונתן זינדל)

שמו של סמוטריץ' כלל לא נכלל בדו"ח, וגם לא שמותיהן של העמותות – ולכן, טוען פיוטרקובסקי, בחר המבקר לתדרך את הכתבים ולהסביר להם כיצד קשור חבר-הכנסת להעברות הכספים.

"בשבע" הוא בימה מעניינת לדון בה על עמותות ימין והעברות כספים מעוררות עניין. ראשי החינמון השבועי מסרבים באופן עקבי למסור את שמו של הבעלים המסתורי שלהם, ותחקיר שפורסם כאן לפני ארבע שנים העלה שחלק לא מבוטל מכספי קבוצת התקשורת מתקבלים מעמותה שמגייסת תרומות, לכאורה באופן בלתי חוקי. מה שכן ידוע על "בשבע" זה שההנהגה הרוחנית שלו היא גם ההנהגה הרוחנית של מפלגת האיחוד-הלאומי, זו שמטעמה מכהן סמוטריץ' בכנסת.

האם יש פגם בכך שבמשרד מבקר המדינה תדרכו (כביכול) עיתונאים ומסרו להם את שמות הגופים שקשורים לסמוטריץ' אף שהדו"ח אינו נוקב בשמם? פיוטרקובסקי סבור שכן. לדבריו, הדבר מעיד על מניעיו הזרים של המבקר.

ובכל זאת, בעל הטור הכלכלי של "בשבע" לא עושה את הצעד המתבקש ותוהה: מדוע בעצם מסתיר המבקר שמות של גופים ואנשים שנכללים בדו"חותיו התקופתיים – מסמכים שנראים לא פעם ככתב חידה? ייתכן שפיוטרקובסקי לא חשב על זה, וייתכן שלא רצה לקלקל לעצמו את התזה על שופט כנוע שהחליט יום אחד להפוך לכלב שמירה אקטיביסטי ומסוכן. בפועל, המבקר נוהג לחוס באופן מוגזם על שמם הטוב של מבוקרים, ומוותר באופן תמוה על חלק ניכר מיכולת ההשפעה שלו.

חוץ מ"בשבע", הקמפיין נגד מבקר המדינה מקבל ביטוי גם ב"ישראל היום", עם ידיעה שהתפרסמה לפני ארבעה ימים באתר החינמון ונדפסת הבוקר גם במהדורת סוף השבוע שלו. "מבקרי המדינה הפכו לשחקנים פוליטיים", קובעת כותרת המתפרסמת בעמודי החדשות – ציטוט של יעקב זלצר, "מי שהיה עד לפני כשנתיים המפקח הכללי לענייני ביקורת המדינה, הממונה על יישום הביקורת במשרדי הממשלה" (הכתב עקיבא ביגמן אינו מציין זאת, אבל המרואיין שלו הועסק בעצם במשרד ראש הממשלה, וספג בעצמו דו"ח ביקורת חריף על תפקודו, אם כי לא ממבקר המדינה).

זלצר אומר לכתב "ישראל היום" כי "יש צורך במהפכה" משום ש"מבקרי המדינה הפכו לחלק מהמגרש הפוליטי של מדינת ישראל, וזה הרס את מוסד הביקורת". לדבריו, הנוהג להציב שופט בדימוס בראש משרד המבקר גרם לכך שנכנסו לשם "אנשים שהם בורים ועמי הארצות בתחומי הביקורת, והם דרדרו את המוסד הזה באופן חסר תקנה". האשמה, הוא טוען, מוטלת גם על ציבור העיתונאים, ש"אוכלים פירורים מהידיים של המבקר". תגובת המבקר קצרה ותמציתית וכוללת את צירוף המלים "דברי הבל".

המאפיה השמאלנית

"ישבתי פעם עם [אורי] אבנרי, עמוס קינן ויעקב אגמון (ואולי גם עם אורי סלע), ושוחחנו על כך שבכל עניין מאשימים את המאפיה השמאלנית. מישהו קם והציע: בואו נקים את המאפיה. התחלנו להחליף מידע בביתו של אגמון, ואף תיאמנו מי יכתוב מה. תקופה מסוימת זה עבד, עד שהמאפיה התפזרה" (העיתונאי בועז עברון חולק זיכרון עתיק, "תרבות וספרות", "הארץ").

שחיתות פרסומית

ב"דה-מרקר" כותבים נתי טוקר ויסמין גואטה על שר התיירות לשעבר סטס מיסז'ניקוב ועל רצועת התוכן השיווקי "דקה לשמונה", ששימשה כר לפרשת השחיתות שבה נחשד יחד עם כמה ממקורביו. "מיסז'ניקוב ניסה לדחוף ב'דקה לשמונה' תכנים שיאדירו את שמו. הוא ממש נלחם על זה", מוסרת הכותרת, ציטוט מתוך חקירתו של סמנכ"ל השיווק לשעבר במשרד התיירות, אורן דרורי.

בכתב אישום שהוגש השבוע נגד יועץ התקשורת רונן משה ונגד טלי קידר, שייעצה למיסז'ניקוב, תואר מסלול שוחד שסבב את רצועת הפרסום הטלוויזיונית, המשווקת באופן בלעדי על-ידי משרד הפרסום גריי-קונטנט: רונן משה שילם לפקידי ציבור ששיכנעו את הגורמים הרלבנטיים במשרד התיירות ובמשרד החקלאות להוציא מיליונים על תשדירי "דקה לשמונה". משרד הפרסום שילם למשה מאות אלפי שקלים עבור ההשתדלות, והוא – לטענת הפרקליטות והמשטרה – העביר נתח מהסכום לפקידי הציבור שסייעו לו להגיע לעסקה.

שר התחבורה ישראל כץ עם זיו אבירם, ממייסדי מובילאיי (משמאל), ויניב גרטי, מנכ"ל אינטל-ישראל. ירושלים, 14.5.17 (צילום: יונתן זינדל)

שר התחבורה ישראל כץ עם זיו אבירם, ממייסדי מובילאיי (משמאל), ויניב גרטי, מנכ"ל אינטל-ישראל. ירושלים, 14.5.17 (צילום: יונתן זינדל)

כתבת השער של "דה-מרקר" עוסקת בחומרים דומים. זהו תחקיר מהסוג שמחבבים במיוחד בעיתון הכלכלי של קבוצת "הארץ": שרטוט של רשת מסועפת של קשרים בין גופים ואישים מהזירה העסקית והפוליטית והעלאת תהיות בנוגע לאפשרות שהקשרים הללו הולידו עסקה מושחתת.

הפניית השער מסכמת את הממצאים: "שר התחבורה ישראל כץ חתם על צו מיוחד שעשוי להכניס למובילאיי מאות מיליוני שקלים. מובילאיי מיוצגת על-ידי משה תאומים, בעלי משרד הפרסום גיתם, שעובד עם משרד התחבורה ועם נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות אחרונות'. מוזס, מצדו, מפנק בשנים האחרונות את כץ בידיעות מפרגנות ולא מזניח גם את מובילאיי. האם יש קשר בין הדברים?".

במלה אחת: אולי. אבל לא בטוח, לפחות לפי התחקיר של "דה-מרקר".

כתבי העיתון מעלים כמה ממצאים מעניינים על "לובינג אפור", וקושרים בין היחס החם שמקבל השר כץ מ"ידיעות אחרונות" לפגישת סולחה שקיים ב-2015 עם עורך ynet לשעבר ערן טיפנברון ועם עידו הר-טוב, מבכירי גיתם.

לאחרונה, הם מזכירים, חתם כץ על צו שיחייב להתקין בכל מכונית חדשה מערכת התרעה מהסוג שמייצרת מובילאיי, וגם הקצה תקציב להקלות מס לבעלי מכוניות ישנות שיתקינו מערכות מסוג זה. מתחרותיה של החברה המצליחה טוענות שהיוזמות של כץ נתפרו במיוחד עבור מובילאיי – טענה שתיבדק על-ידי מבקר המדינה. מובילאיי עובדת עם גיתם, שעובדת גם עם שלל חברות אחרות מתחום התחבורה – ואחראית לרבות מעסקאות התוכן השיווקי שמגיעות ל"ידיעות אחרונות".

עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון עם מושיק תאומים בטקס "המורה של המדינה", 5.6.17 (צילום מסך מתוך אתר ynet)

עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון עם מושיק תאומים בטקס "המורה של המדינה", 5.6.17 (צילום מסך מתוך אתר ynet)

"במערכת היחסים בין מובילאיי, גיתם ו'ידיעות אחרונות', כולם הרוויחו: גיתם קיבל תקציב פרסום גדול ממובילאיי, 'ידיעות' קיבל תקציבי פרסום גדולים מגיתם, השר כץ קיבל יחסי-ציבור חיוביים מ'ידיעות', וייתכן כי מובילאיי קיבלה אוזן קשבת מהשר כץ", נכתב בתחקיר.

ב"דה-מרקר" לא כותבים זאת במישרין, אבל זהו תיאור של עסקת שוחד: חברת טכנולוגיה משלמת למשרד פרסום, שמעביר כסף לעיתון, שמשרת פוליטיקאי בכיר, שמעניק הטבות יקרות ערך לחברת הטכנולוגיה. כמו בטענות על רונן משה ו"דקה לשמונה", וכמו הטענות נגד פאינה קירשנבאום ו-ynet – גם כאן, ניתן להבין, עסקת הפרסום היא מכונת הכביסה שדרכה מלבינים את התשלומים האסורים.

התמונה ברורה, אבל היא לא שלמה. בין שלל הפרטים שמספקים כתבי "דה-מרקר" נעדר הפרט החשוב ביותר, זה שמדביק יחד את כל הקשרים ומראה כיצד הסיקור החיובי – או דבר מה אחר – עיוות את שיקול דעתו של השר וגרם לו לסייע לחברה אחת ולא למתחרותיה. הם מסתפקים בהעלאת שאלות, וחגים סביב הנקודה בלי לבטא אותה במפורש. התוצאה יכולה לשמש ניסוי בניתוח אישיותם של קוראים: קורא קונספירטיבי יחוש בתום הקריאה שאט נפש וילך להגיד לאשתו שגם השר כץ במושחתים. קורא ספקני, לעומת זאת, יסיק ש"דה-מרקר" הוא עיתון של חובבי קונספירציות.

כץ, "ידיעות אחרונות" וגיתם, דרך אגב, מסרו בתגובה שמדובר בשקרים ושטויות. במובילאיי סירבו להגיב.

תעשיית הנשק

"בשבוע שעבר כתבתי כאן על ההסתבכות של חברת אירונאוטיקס ועל חקירת המשטרה שמתנהלת נגדה. בגלל צו איסור פרסום שהוציא בית-משפט, אסור לפרט את נסיבותיה", כותב יוסי מלמן ב"מעריב", ומוסיף שהגיש עתירה, באמצעות עמותת "הצלחה" ועו"ד אלעד מן (שהוא גם יו"ר עמותת "העין השביעית"), ובה דרישה להסרת הצו.

"כמו כן", ממשיך מלמן, "כתבתי כי נגדה ונגד חברת הבת שלה קומטקט התנהלה חקירה במשרד הביטחון בשל מכירת ציוד קשר לכלי טיס בלתי מאוישים מתוצרת סין, שבשימוש צבא מיאנמר (בורמה). משרד הביטחון מסרב בעקשנות להתייחס לנושא.

"אירונאוטיקס וקומטקט אישרו כי אכן מכרו את הציוד למיאנמר, אך הדגישו כי פעלו על-פי כל הנהלים והאישורים של משרד הביטחון. ברצוני להבהיר כי בניגוד למה שכתבתי, לא ידוע על כל חקירה שמנהל משרד הביטחון נגד החברה או חברות בנות שלה בגלל העסקה, וכי לא הושת שום קנס".

שלשום הודיעה ארצות-הברית כי צבא מיאנמר מבצע בימים אלה טיהור אתני בבני הרוהינגיה, מיעוט מוסלמי נרדף. מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון, הגדיר את המעשים כ"זוועות מחרידות".

סימנייה

מותו של יו הפנר, מייסד מגזין "פלייבוי", מספק ל"מוסף הארץ" תירוץ לתרגם פרק מ"אשת רעך", ספרו של העיתונאי פורץ הדרך (והשנוי במחלוקת) גיי טליז משנת 1981. הקריאה מומלצת.

ענייני תקשורת

פטריק דרהי (צילום: פלאש 90)

פטריק דרהי (צילום: פלאש 90)

דרהי. כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", עוסקת באיל התקשורת פטריק דרהי ובאפשרות שכמו טייקונים ישראליים אחרים הוא עלול להיקלע לפשיטת רגל. "עם חוב של 55 מיליארד יורו ומניה שנחתכה בחצי, אימפריית התקשורת אלטיס נכנסה לסחרור מסוכן", מסבירה הפניית השער (הדס מגן ושלומית לן).

עופר. ניר גונטז', ב"מוסף הארץ", משוחח השבוע עם כתב חברת החדשות אלעד שמחיוף בעקבות ראיון קצר וידידותי במיוחד שקיים עם בעל ההון עידן עופר. גונטז' אומר לשמחיוף שהסיבה שלא שאל את עופר על עסקיו המזהמים בישראל, אלא התמקד בכך שרכש נתח מקבוצת הכדורגל אתלטיקו מדריד, היא שעופר הוא אחד מבעלי חברת החדשות (באמצעות אחזקותיו ברשת). "זה לא שיש איזו פרשה גדולה שקורית עכשיו והתעלמתי ממנה. אלו גם דברים שדיברו עליהם", משיב שמחיוף.

בונדי. דורון רוזנבלום, עד לפני ארבע שנים בעל הטור הבכיר ב"מוסף הארץ", מפציע בו היום באופן חד-פעמי כדי להספיד את רות בונדי, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.

או. בעמודי החדשות של "הארץ", תחת הכותרת "הבהרה והתנצלות", נכתב כי במאמר "תנו לנו פיהרר" של צבי בראל "נשמטה המלה 'או' בשל טעות עריכה, ולכן יוחסו לחברת-הכנסת נאוה בוקר ציטוטים שלא היא אמרה". מהמאמר המקורי ניתן היה להבין שח"כ בוקר אמרה שראובן ריבלין הוא "נשיא של מחבלים" ו"בוגד מסריח". בעיתון מבהירים כעת כי בוקר אחראית רק לאמירה שלפיה הנשיא "הפקיר את חיילינו בשדה הקרב".

שער מוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" וחברת תנובה

שער מוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" וחברת תנובה

עושים לביתם. ב"ידיעות אחרונות" מגישים לקוראים עוד מוסף שמומן על-ידי חברת תנובה, במסגרת הקמפיין המתמשך שנועד למתג אותה כחברה שמייצרת מזון בריא.

ברנע. "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" שוב לא נפתח בטור של נחום ברנע. במקום זה, הכפולה הפותחת של המוסף נמסרת לטורה הקבוע של סימה קדמון, שנפרש השבוע על פני שלושה עמודים. טורו של ברנע נדפס אחריו, ותופס עמוד אחד בלבד.

טסים ונהנים. כתב המשטרה של "ישראל היום", איציק סבן, טס לאמריקה על חשבון חברת אל-על. רשמיו מטיול למיאמי תופסים עמוד שלם שבו הוא מסביר לקוראים מדוע כדאי להם לטוס למיאמי, ומציין שכעת שוב ניתן להגיע לשם בטיסה ישירה של אל-על. חברת התעופה הישראלית, שמוחזקת בחלקה על-ידי ענף של משפחת מוזס, הטיסה לא מזמן לאמריקה גם את עורך מדור הדעות החדש של החינמון, דרור אידר. אמנון לורד, באותו עיתון, כותב היום שמי שביקר בשנים האחרונות בארצות-הברית "יודע שזה כמו לעשות טיול מאורגן בבטנו של לווייתן מת".