תנועה מהשוליים למרכז

"השוטרים שעצרו בלילה שבין ראשון לשני רכב שבו שני תלמידי ישיבה, לא ידעו לאיזו סערה ציבורית הם יגרמו", מסביר ישראל כהן בעמוד הדעות של "הארץ" את הרקע לגל המהומות בירושלים, בני-ברק וערים נוספות. שני הצעירים, משתמטים מגיוס שנשפטו למחבוש, היו שייכים ל"פלג הירושלמי" בציבור החרדי. בניגוד לרוב החרדי, אנשי הפלג אינם משתפים פעולה עם האופן החוקי שבו מסדירה המדינה השתמטות חרדים.

"מבחינת רוב הציבור החרדי, 'מאבק הגיוס', שהגיע לשיאו בימי ממשלת נתניהו-לפיד, כבר אינו על סדר היום", מסביר כהן, "איש לא מגייס תלמידי ישיבות בכוח, ומי שרוצה ללמוד תורה יכול לעשות זאת ללא הפרעה. צעיר שהגיע לגיל 18 הולך לבקו"ם, מציג אישור שהוא תלמיד ישיבה וזוכה לפטור מיידי. הפלג הירושלמי, שהכריז על התנתקות מוחלטת מהמדינה ומוסדותיה, מורה לתלמידיו לא להתייחס למכתבים מהצבא, ובוודאי שלא להתייצב בלשכות הגיוס, אף לא לשם קבלת פטור. ההוראה גורמת לכך שצעירים רבים שנמנים עם תומכי אותו פלג הופכים לנפקדים ולעריקים, וכשהם נעצרים יוצאים הפעילים להפגנות מחאה. בכך יוצר הפלג הירושלמי מראית עין מתעתעת של מלחמה בגיוס בחורי ישיבות".

"למי שלא בקיא בנבכי הציבור החרדי – מרבית הישראלים – נדמה כי הוא יצא למלחמה נגד מוסדות השלטון ומערכות אכיפת החוק. זה מקומם, משום שהנפגעים העיקריים מההפגנות הללו הם דווקא רוב החרדים, שסולדים מההתפרעויות ומתנגדים לעצם קיומו של המאבק", הוא מסכם.

שער "כל השבוע" של "הפלס"

אל מול התמונה המורכבת שמצייר הפובליציסט מציגים עורכי העיתונים תמונה בצבעי שחור ולבן – בלי הלבן. "נמות ולא נתגייס" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שנדפסת מעל תמונה של המון לבוש בגדים חרדיים מתעמת עם שוטרים. "החרדים הבטיחו 'יום זעם' – וקיימו", דבר כותרת המשנה. "הארץ" בוטה פחות, אבל גם אצלו בשער מדובר על "הפגנות חרדים" ולא "הפגנות פלג שולי מהשוליים הסהרוריים של המגזר החרדי", כפי שמכנה אותן הפובליציסט בעמוד העוקב.

דווקא "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", האחראים על שימור מסורת ישראל סבא בכל הקשור לעיתונות ישראלית צהובה, מוסרים כותרות מדויקות יותר בשעריהם: "אלפי חרדים מהפלג הירושלמי של הרב אוירבך" ב"ידיעות אחרונות", ו"אלפים מאנשי הפלג הירושלמי" ב"ישראל היום", שגם מוסיף בכותרת בשער כי "בקרב הציבור החרדי החל קמפיין נגד הפלג: 'הם לא מייצגים אותנו'".

חיפשתי בשערי העיתונים החרדים המרכזיים, "המודיע" ו"יתד נאמן", אך לא מצאתי זכר לקמפיין הזה. ב"הפלס", עיתון הפלג של אוירבך, ההפגנות מגיעות כמובן לכותרת הראשית ("ניקהל ונעמוד על נפשנו", "מחאה חסרת תקדים, שלא נראתה כמותה, בעקבות רדיפת הדת המתמשכת על-ידי צוררי התורה") ולכותרת המוסף השבועי – אך בעיתוני "הרוב החרדי" בוחרים פשוט להתעלם.

התנהלות כמו זו של העיתונים המאשימים את הציבור החרדי כולו במעשיה של קבוצה מתוכו זוכה תדיר לביקורת מצד דוברים חרדים, אבל כשציבור בוחר להתבדל מהחברה הכללית ולהסתגר בקהילות נפרדות, לא הוגן שיבוא בדרישה לאותה חברה שתטפל בבעיות שיוצרת אותה הסתגרות ממש. גם לא שתתעמק בדקויותיה.

עוד כותרות

"יועץ חיצוני שמינתה שקד מכתיב את עמדות המדינה לבג"ץ לגבי ההתנחלויות", מוסרים עורכי "הארץ" בכותרת הראשית של העיתון, מעל לידיעה של רויטל חובל. לפי כותרת המשנה, "רבים בפרקליטות חוששים לצאת נגד ההתערבות הפוליטית. פרקליט בכיר: הפכנו למחלקת הבג"צים של הבית-היהודי". בידיעה עצמה מובא הציטוט במלואו. הוא מתחיל במלה "אולי". עוד עולה מהידיעה עצמה כי האקטיביזם השיפוטי של שרת המשפטים מקובל על העומדים בראש הפרקליטות עצמה, וכי הטרוניות מגיעות מהכפופים להם (בעילום שם) ומסניגורים מחוץ לפרקליטות.

עיקרה של הטרוניה הוא על מינוי יועץ חיצוני המנסח את עמדת משרד המשפטים ששקד הכריעה שתימסר לגבי תיקים העוסקים בהתנחלויות. היועץ, עו"ד עמיר פישר, הוא לפי הידיעה עורך-דין העוסק בפרקטיקה בתיקים כאלה בדיוק. אם מנקים את הטענות הפוליטיות, מצטיירת תמונה בלתי מתקבלת על הדעת: מי שמתפרנס מייצוג בסוגיה מסוימת נשכר על-ידי גורם ממשלתי כדי לייעץ לגבי המדיניות באותם נושאים בדיוק. למרות זאת, הזווית הזאת נחבאת בעומק הכתבה. אם "הארץ" היה מתנער מההטיה האידיאולוגית שלו, היתה יכולה להיות לו כותרת משמעותית הרבה יותר.

"ישראל היום": מימין – "המוסרי בעולם" 2014; משמאל: "צבא מוסרי", 2015

ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מוקדשת ל"חייל היורה": "אלאור אזריה פנה לנשיא: 'מבקש את מידת הרחמים'". "ישראל היום" הוא העיתון שהדפיס כותרת ראשית שקבעה: "צה"ל – הצבא המוסרי בעולם". מעיתון כזה אפשר היה לצפות שיעמוד בראש המוקיעים חייל שהורשע בהריגה והכתים את מוסר המלחמה של צה"ל. אבל ב"ישראל היום" דווקא נותנים רוח גבית לבקשת החנינה. כפולת העמודים הפותחת את העיתון מוקדשת לבקשתו של אזריה, בצירוף צילום מחמיא וכותרת נוחה.

הפובליציסט דרור אידר מחליף את עו"ד שפטל בתפקיד פרקליטו של החייל המורשע: "הגיע הזמן לחון אותו", הוא קובע. אידר, אינטלקטואל מובהק ומי שאני משער שאינו זר ללימוד דף גמרא, נאחז בטיעון הבא: אזריה הרג את המחבל הפצוע דקות אחרי התקרית; "לו הרג את המחבל דקות אחדות קודם לכן, איש לא היה בא בטענה" – טיעון מנצח. יכול לטעון אותו למשל מי שדרס למוות כשעבר באור אדום: אם רק הייתי עובר דקה קודם, איש לא היה בא בטענה.

למעשה, כל מי שעבר עבירה ישמח אם סניגוריה כמו של אידר היתה מתקבלת ("אם רק הייתי דוקר דקות אחדות קודם, לפני שאשתי נכנסה לחדר, איש לא היה בא אלי בטענה" וכו' וכו'). אפשר להשתמש בטיעון הזה גם כדי לסנגר על אידר עצמו: אם רק היה משגר את הטור שלו לעיתון דקה אחרי ירידת הגיליון לדפוס, איש לא היה בא בטענה.

חקירות נתניהו

ניר גונטז' מראיין במדורו "ניר גונטז' על הקו" שב"מוסף הארץ" את כותב המאמרים חיים שיין. ב"ישראל היום" העניקו השבוע את הכותרת הראשית למאמר של שיין שדיקלם את המסר התקופתי של נתניהו, ועיקרו התקפה על המשטרה שכביכול מדליפה חומרים מחקירותיו. תחת החקירה של גונטז' מודה שיין שאכן הדלפות מחקירות מגיעות פעמים רבות דווקא מעורכי-הדין של הנחקרים, שמיד אחר-כך אצים לתקשורת כדי להתלונן על ההדלפות.

שיין גם מודה למעשה שאין לו מושג מה מקור ההדלפות בנוגע לחקירות הפליליות נגד נתניהו, ונאחז לבסוף בקש שלפיו "המשטרה צריכה להכחיש שמקור ההדלפה זה אצלה. זה הכל. שתבוא ותגיד שמקור ההדלפה לא אצלה. אבל הם לא עושים את זה". הטור נחתם בשיחה קצרה של גונטז' עם דוברת המשטרה, שמכחישה כמובן כי המשטרה היא שהדליפה את החומרים ("זה בפירוש לא מגיע מאיתנו"). הטור התפרסם באתר "הארץ" רק אתמול, ואולי זו הסיבה שבשער "ישראל היום" לא מתפרסמת התנצלות של שיין.

גם נחום ברנע מתייחס בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" למתקפה של נתניהו על רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה: "אין הדלפות מהמשטרה" הוא קובע, "המאבק ההירואי שניהל בעניין הזה המפכ"ל נשא פרי. הקורבנות הראשונים של המאבק היו הכתבים לענייני משטרה. ייבשו אותם. סיפורים מתוך החקירות עכשיו, אם בכלל, ממקורות אחרים, בעיקר מעורכי-דין של נחקרים. לנחקרים יש אינטרסים; גם לעורכי-דין שלהם. לא יהיה מופרך להעריך שהדלפות באות גם ממקורות מקורבים לנתניהו. בסך הכל, חקירות ראש הממשלה מתנהלות תחת איפול. איפול כזה לא היה בעבר, לא בחקירות שרון ולא בחקירות אולמרט. נתניהו מוטרד בגלל החקירות, לא בגלל ההדלפות".

ברנע לא מתקף בדרך כלשהי את קביעתו הנחרצת בדבר מקור ההדלפות, אבל מספק שתי קביעות נחרצות נוספות: הראשונה – נתניהו מינה את אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה ואת אלשיך למפכ"ל משום שציפה שיכירו לו תודה על המינוי וימסמסו עניינים שאינם נוחים לו. הקביעה השנייה – נתניהו טעה באלשיך, שאינו "מפכ"ל חצר" אלא "קורץ מחומר אחר". למנדבליט, אגב, ברנע לא מעניק תעודת הכשר.

אגב, החלק האחרון של טורו של ברנע מוקדש לראיון עם ישי שריד, סופר ועורך-דין ובנו של יוסי שריד המנוח. "האם המדינה מושחתת, שאלתי. 'כן', אמר, 'בכל הרמות. אין פינה שלא נגועה בשחיתות'", אומר שריד ומספק דוגמה. ברנע, העובד מזה עשורים כפובליציסט הבכיר בעיתון שעדויות רבות מתעדות את חלקו הפעיל בתעשיית השחיתות הישראלית, לא חושף את דעתו על הקביעה הנחרצת של שריד.

הנעלמים

"הבעיה האמיתית היא שמטה הדיור ומשרד השיכון, האוצר ומשרד ראש הממשלה שותפים לאינטרס להקל על הקבלנים לבנות מהר ובזול ככל הניתן", אומרת לאיילת שני מ"מוסף הארץ" הדס תגרי, "משפטנית, מייסדת ומנהלת הקבוצה למאבק בתאונות בניין".

צעירים

גם יואב קרני מקדיש את טורו במוסף "G" של "גלובס" לתופעת המנהיגים הצעירים. "החדשות החשובות מאוסטריה השבוע לא היו גנטיות, או ביולוגיות, או פוטוגניות. הבחירות הכלליות שם הניבו את התוצאה הימנית-לאומנית-פופוליסטית ביותר של 70 השנה האחרונות. תנועות כאלה של המטוטלת האוסטרית מעוררות אסוציאציות לא נעימות. אבל הבה נדבר כאן על החדשות הרציניות פחות, והמדגדגות יותר, של הבחירות האלה", הוא כותב.

פוסט-פמיניזם

ישנם כמה סימנים אופיינים לעייפות החומר אצל כותב טור, שאפשר לסכמם תחת הכותרת של "צמצום המרחב היצירתי". כתיבה היא מלאכה, והפעלת שרירי היצירה דורשת מאמץ. מי שמתעייף מחפש חומרים כמה שיותר קרובים וזמינים, ממחזר חומרים, נע בדפוסים קבועים, מעדיף הטפה על ביקורתיות וכותב יותר ויותר על עצמו. המדור הנוכחי של הטור הפמיניסטי "גברת מג'ונדרת" שמתפרסם היום ב"גלריה" של "הארץ" נראה כדוגמה אופיינית: במקום טקסט מנומק, מחדש ואקטואלי – צפי סער בחרה להדפיס לקט טוקבקים שנכתבו בתגובה לטוריה כשהם עטופים בטקסט נהי צדקני שהמוקד שלו הוא הגברת הכותבת.

סער כותבת את המדור השבועי כבר כשבע שנים, תקופה ארוכה ומאתגרת חיוניות. כשהמדור החל לצאת הוא היה משב רוח רענן בנוף העיתונות הישראלית העכשווית, על הרוב המוחלט של כוכביה – וגם כוכבותיה. אבל גם החברה משתנה לאיטה – כן, גם בגלל טורים כביכול איזוטריים במוספים סמי-אליטיסטיים עם אחוזי חשיפה נמוכים – ויתרון החדשנות מתנדף. טור שלבו הולם עם דופק הזמן הוא טור חי, אבל מה שחי אינו יכול להיות דומם. החברה הישראלית עם הטור של צפי סער שונה מהחברה הישראלית בלי הטור של צפי סער. אבל זה אומר שגם הטור של צפי סער צריך להשתנות.

סער כותבת כי היא "מתוודה" שיש לה "פרברסיה" של קריאת תגובות לטוריה. התבוננות עצמית יכולה למצוא כאן מפתח. כותב הוא בהגדרה מי שפונה לקוראים, גם אם הוא כותב למגירה ובוודאי כשהוא מפרסם את מילותיו בעיתון, ועל אחת כמה וכמה כשהוא כותב טור אקטואלי חברתי. וכשעבור כותב כזה קריאה של תגובות הקוראים היא "פרברסיה" ולא הזדמנות להתפתחות, משהו כאן מקולקל. את הזכות שניתנה לה לעורר תגובות סער חייבת לנצל לרפלקסיה ושכלול של מסריה, לא לתחימה במעגל עקר של חבטות מילוליות. היא חייבת זאת לקוראיה, והיא חייבת זאת לעצמה הכותבת.

נכון, רבות מהתגובות שסער מעניקה היום לקוראים הן בוטות ואלימות, ואת חלקן אפשר לפטור פשוט כזבל שאין סיבה להתייחס אליו. במקום זאת, סער מושכת אותן מן האשפה ומעניקה להן מעמד זהה לזה של הטקסט שלה עצמה – ולזה של תגובות שדווקא יש בהן טיעונים ותפיסות שהיה מעניין להתייחס אליהן. במקום להתעלם מהרפש היא בוחרת להתבוסס בו ולהשליך פנימה גם את שאר הקוראים.

"יש לא מעט שגורסים, ואף גורסות, שכבר לא צריך פמיניזם", כותבת סער. "כדי להפריך עמדה שגויה זו לא צריך להתאמץ הרבה: כדבר האמרה הידועה, התגובות לכל טקסט פמיניסטי הן ההוכחה הניצחת לנחיצותו". ואם כך, על אחת כמה וכמה שלטקסט הפמיניסטי עצמו אסור להפוך לטוקבק.

ממשיכים לחפש

לפי הכותרת הראשית של "מוסף הארץ", "עדיין אין ראיות חד-משמעיות לכך שמה שכתוב בתנ"ך אכן התרחש". טיפ לעורכים: אלוהים מתחבא במגירה השלישית משמאל בשולחן של המפיקה, משמאל לדלת הכניסה למערכת.

מלח הארץ

"מוסף הארץ" מפרסם גם כתבת "מוזר ומעניין" ארוכה של רועי צ'יקי ארד, המראיין אדם שמעוניין "לכסות את כדור הארץ במלח כדי להציל אותו" וסבור שהיהודים גאונים כי "בשל חוקי המלחת הבשר, היהודים אכלו מלח יותר מכל עם אחר, מלבד האנגלים" (אגב, טיפ לצ'יקי לכתבה הבאה: יש כת קטנה של רופאי שיניים שמאמינים שכדי להציל את העולם צריך לנתק לרוב האוכלוסייה את המיתר התחתון של הלשון).

יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר באולם בית-המשפט העליון בדיון על הערעור שהגיש על הרשעתו השנייה בפלילים, 1.12.14 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

בין השאר אומר המרואיין כי "הדתות מתבססות על מלח. בית-המקדש היה למעשה מונופול של מלח. בהרבה ארצות מלח זה מונופול מסורתי. איך נוחי דנקנר עשה את הכסף שלו? מלח". נכון שמדובר בכתבה הומוריסטית למחצה, או לפחות כזו בעלת מודעות עצמית גבוהה – אבל זו בכל זאת טעות שחשוב לתקן: נוחי דנקנר לא עשה את הכסף שלו ממלח, אלא מכך שנולד למשפחה עשירה, שעשתה את הונה במגוון תחומים – ביניהם ייצור מלח. הקפיצה שעשה מיורש עשיר לטייקון של המדינה היתה אכן קשורה למלח, אבל לא מייצורו, אלא בדיוק להפך: מעסקה מושחתת שעיקרה שינוי הייעוד של הקרקע ששימשה לאידוי המלח כך שאפשר יהיה לבנות בה לדיור. שינוי הייעוד, שעמד במרכזו של משפט שוחד שבסופו הורשע, בין השאר, גם דני דנקנר ונשלח לכלא, הזניק את שוויה של הקרקע ואיפשר לבני הדודים להשתמש בה כבטוחה לקניית נתח מבנק הפועלים.

ענייני תקשורת

כספית. ב"מעריב" מופיעה היום ההתנצלות שהתחייב בן כספית לפרסם במסגרת פשרה שסיימה את תביעת הדיבה על סך מיליון שקל שהגישה נגדו שרה נתניהו והתענתה במסדרונות בית-המשפט במשך שבע שנים. כספית מודה במסגרתה כי הפרסום שלו שלפיו נתניהו היתה הורתה לפטר חצרן ממעון ראש הממשלה אינו נכון.

רבים הסובלים מהצד הימני של מחלת הקיטוב הדו-פולארי יעלזו עכשיו ברשתות על הניצחון ויוקיעו את כספית – כאילו זו הבעיה עם העיתונאי הזה. זאת, למרות שפשרה כמו זו שהתקבלה בתביעה נגד כספית היא נוקאאוט לתומכי נתניהו ומעמידה באור שלילי ביותר דווקא את הזוג נתניהו: הנכונות שלהם לתבוע דיבה שוב ושוב מעידה שהם אינם בוחלים בכלי זה כל אימת שמתפרסם בגנותם דבר שקר. ואם כן, העובדה שלא תבעו את כספית על אינספור הטורים שבהם פירסם כנגדם שלל סיפורים מכפישים, מביכים ופוגעים מוכיחה כעת את אמיתותם.

סאטירה. כתבה ב"גלריה" מוקדשת לשאלה למה צריך סאטירה אם היא "לא מפילה שלטון, לא מונעת מלחמות ולמעשה היא לא עושה כלום". נכון שמדובר בסך הכל בכותרת בעיתון, אבל אולי הגיע הזמן לעדכן את הנוסח הזה של שאלה, החוזר בכתבות עיתונאיות העוסקות בנושאים מגוונים, מסאטירה ועד צעצועי מין, מממשלות ועד לחקייני חיות. סאטירה, כמו כל הדברים האחרים, צריך משום שהיא קיימת. השאלה לכן היא מה היא כן עושה, ואיך. זה אינו רק עניין סמנטי, אלא יציאה מהלך מחשבה שטחי וחומרני התופס "עשייה" כמוגבלת לפעולה מכנית שאפשר לראות בעין. אחרי הכל, גם עיתון לא מפיל שלטון, לא מונע מלחמות, ולמעשה לא עושה כלום.

פוקוס. מוסף "G" של "גלובס" מקדיש כתבה ("בלעדי") לתופעה: שלושה מתוך "העשירייה המובילה" (מה זה אומר בעצם?) של "קרן הגידור הגדולה בעולם" הם ישראלים ("ישראלים צעירים"). כתבה כזו במוסף כלכלי שקולה לכתבה במוסף "לגינה ולבית" שיסקור את תופעת ריבוי הג'ינג'יות בקרב הטרמיטים המכרסמים בקירות.

פסואה לשמאלנים. באתר "הארץ", מסבירה איריס לעאל להמון הנאור מה עושה בני ציפר.