מעגל החיים

ביקורו בישראל של נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ תפס את כותרות כלי התקשורת הישראליים – גם אלו בשפה הרוסית. אתר "וסטי" העלה לרשת פרויקט מיוחד תחת הכותרת "דונלד טראמפ בארץ – כל שעה וכל דקה". ערוץ 9 שידר במשך יומיים במתכונת של גל פתוח, עם פריסה מלאה של כתבים משדה התעופה בן-גוריון ועד ירושלים. כמו שקורה במצבים כאלה, היושבים באולפן נאלצו "להחזיק את השידור" ולדבר במשך שעות על גבי שעות על אותו נושא, שמוצה כבר בדקות הראשונות של השיחה.

עבור ערוץ 9, ההתמודדות עם המתכונת המאתגרת הזאת של שידורים קשה יותר מאשר עבור הערוצים המתחרים בשפה העברית – מספר המרואיינים הרלבנטיים שמסוגלים להתבטא בשפה הרוסית בשידור חי מצומצם, ופוליטיקאים או מומחים דוברי עברית ימקמו לרוב את הערוץ ה"רוסי" בתחתית סולם העדיפויות שלהם. למרות זאת, אפשר להגיד שערוץ 9 הפיק את המקסימום מהשעות הארוכות של השידור. בין הפרשנים והפוליטיקאים בלט דובר משטרת ישראל בשפה הרוסית, שדיווח על סגירתם ופתיחתם של כבישים וגיוון במעט את המלל הבלתי פוסק.

היה גם מסקרן לצפות איך חבר-הכנסת לשעבר ועיתונאי ערוץ 9 בהווה, יוסף שגל, מראיין באולפן את חברו לשעבר מסיעת ישראל-ביתנו, חבר-הכנסת רוברט אילטוב; וכיצד אחרי הפרסומות המנחה איגור לרנר מעלה על קו הטלפון את חברתו למערכת לשעבר וחברת-הכנסת בהווה (המחנה-הציוני), קסניה סבטלובה. מעניין היה לנסות ולהבחין בהבדלי הסגנון וההתבטאות שבין הפוליטיקאים והעיתונאים, אלא שהתברר שמדובר במשימה קשה במיוחד. נראה שיש עיתונאים שהם תמיד פוליטיקאים, גם אם לא נבחרו לכנסת. ואולי זה רק עניין של זמן.

סדקים בקונצנזוס

חגיגות יום הניצחון ב-9 במאי הם כביכול קונצנזוס בקהילה הרוסית. הרי לא נגזים אם נקבע שבכל משפחה של יוצאי ברית-המועצות יש מישהו שנלחם במלחמת העולם השנייה, פונה מביתו או חס וחלילה נהרג – בחזית או בשטחים שכבשו הנאצים. עוד בשנת 2000 אישרה הכנסת את חוק ותיקי מלחמת העולם השנייה, שעל פיו נקבע 9 במאי כיום חג בישראל. כעבור 17 שנים, ביוזמת מפלגת ישראל-ביתנו, אישרה כעת הכנסת בקריאה ראשונה חוק נוסף בנוגע לחגיגות 9 למאי: החובה לציין את החג בדרג ממלכתי.

האירוע הזה, המאחד לכאורה את "הציבור של ערוץ 9", חשף עוד קרע אחד בקרב ה"רוסים". רוב כלי התקשורת אכן דיווחו על האישור הראשוני של החוק כעל ניצחון של העולים. "הגנו על החוק של יום הניצחון!", בישר עיתון "וסטי". "יש חג כזה!", חגג "נובוסטי נדלי". בתוכנית "X-file" ב"עיתון טי.וי" טען יעקב קדמי כי רק בזכות ברית-המועצות (בשל הניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית) וסטאלין (בגלל ההוראה שנתן לספק נשק ליישוב היהודי בישראל בימים שקדמו למלחמת השחרור) קמה מדינת ישראל. "אין ויכוח שהניצחון במלחמת המולדת הגדולה [כך מכנים ברוסיה את המלחמה בין ברית-המועצות לגרמניה] ובמלחמת העולם השנייה הציל את העם היהודי, ומי שיתווכח עם זה – נבזה גמור".

"או אידיוט", הוסיף המנחה מרק גורין. "לא", דוחה קדמי את הצעת הפשרה בקול יבש והחלטי, "לא על האידיוטים אני מדבר. מדובר בנבזה". ובמשתמע – כל מי שמתנגד לחגיגות ממלכתיות בישראל ב-9 במאי גם הוא בן אדם לא הגון במיוחד, ולא סתם טיפש.

מרק גורין מראיין את יעקב קדמי ב"עיתון טי.וי"

באווירה כזאת לא קל להשמיע דעה אחרת. אבל אפשר לספר סיפור יפה, מרגש וכתוב היטב. לזר דנוביץ' משתף את קוראי מוסף "אוקנה" של "וסטי" בזכרונות ילדותו מאופה, בירת חבל בשקיריה. הוא מספר על הנכים הרבים שמילאו את עירו אחרי המלחמה, חיילים לשעבר, צעירים ומבוגרים, שנאלצו לבקש נדבות מעוברים ושבים. הוא נזכר איך הנכים נעלמו פתאום, ותוהה: "לא בטוח שהאנשים האלה, חסרי ידיים ורגליים, 'שהעכירו את המראה של הערים הסובייטיות', נלקחו כולם לאיזה מוסד סיעודי מרוחק. אבל מי יודע, הרי לשלטון ההוא היו הרבה שיטות להביע את תודתו".

דנוביץ' מצביע על הפער בין החגיגיות היתרה של יום הניצחון בגרסה בת ימינו לבין האמת הקשה של המלחמה – ומה שקרה אחריה. אבל נוצר רושם שהוא חושש פן יתויג כ"נבזה גמור" ואויב הקהילה, ואת הסיומת של מאמרו הוא מקדיש להבעת שמחה מאישור החוק של ישראל-ביתנו: "בכל זאת היום הזה הגיע! בארץ שלי [...] יחגגו את 9 במאי ברמה הממלכתית. השגנו, שכנענו, הפעלנו לחץ. עכשיו חשוב לא ללחוץ יותר מדי, כדי שהזיכרון המוקיר, ההגון והעצוב לא ייעלם בחגיגות רעשניות".

הבלוג של יעקב שאוס (צילום מסך)

אם במאמר של דנוביץ' הביקורת כלפי הפוליטיקאים שתופסים טרמפ על יום הניצחון מתחבאת בין השורות, במאמר של יעקב שאוס היא זועקת כבר מהכותרת: "יחגגו הגיבורים, בלי לשים לב לנבזות הפוליטיקאים!". במשך 12 שנים היה שאוס כתב וחבר המערכת של עיתון "וסטי" ופרשן פוליטי בתוכנית סוף השבוע של ערוץ 9. אחרי הפרישה לגמלאות הקים אתר משלו, שבו הוא מרגיש חופשי מכל לחץ של פוליטיקאים, דובריהם ועוזריהם מכל הצורות. ממש פינת הדיסידנט.

"ככל שפוחת מספר הווטרנים בישראל, כך גוברת האנרגיה של מניפולטורים פוליטיים 'רוסים'", כותב שאוס, "בתקווה שהרייטינג הנחלש שלהם שוב יתרומם, הם בוכים על חוסר הכבוד של הנהגת המדינה למעשי הגבורה של העם הסובייטי". שאוס ממשיך ופורס את הנרטיב ההפוך לזה של קדמי: "קשקשנים חסרי כל ידע, או מי שהקרמלין קנה אותם בדיוק כמו בעידן הסובייטי, לועגים למבצעים 'העלובים' של בעלות הברית וצועקים שדווקא לברית-המועצות היהודים חייבים תודה על הניצחון על הנאצים והקמת המדינה. די לשקרים המטופשים והנבזיים האלה!".

גם העיתון "נובוסטי נדלי" נטל חלק בשיח ופרסם במדור המכתבים למערכת את מכתבו של  הגמלאי פ' ילונצקי. תחת הכותרת "סטאלין בכל זאת לא היטלר" קורא ילונצקי להערכה אובייקטיבית של תפקידו ההיסטורי של סטאלין. מסקנתו: "סטאלין היה בן כלבה, אבל הוא היה בן כלבה שלנו".

ולפני שנעבור לנושא הבא, עוד כמה מלים על יעקב קדמי, שהוא כוכב טלוויזיה לא רק בארץ אלא גם מחוצה לה. קדמי מופיע לא רק בתוכניות של "עיתון טי.וי", אלא גם בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה הרוסית הממלכתית. מי שהיה ראש הארגון הממשלתי "נתיב" מביע באותן תוכניות תמיכה מלאה ובלתי מסויגת במדיניות של נשיא רוסיה פוטין כלפי אוקראינה ומדינות המערב ומביע הערכה למנהיגותו של סטאלין. הסרטונים בהשתתפותו של קדמי צוברים מאות אלפי צפיות ביוטיוב ואלפי תגובות נלהבות של מעריצים, שהאופייניות מביניהן נשמעות כך: "יעקב, אתה איש סובייטי אמיתי!", "יש למנות את קדמי לראש הממשלה במקום מדבדב" ו"למרות שקדמי יהודי הוא בן אדם ישר וטוב".

איך מספרים סיפור אמיתי

"הסיפור האמיתי" ב"וסטי" (צילום מסך)

פרשת "הילד המוזנח" מחדרה זכתה לסיקור נרחב בתקשורת הרוסית – הרי ההורים של הילד הם עולים ממולדובה. "וסטי" הבטיח לקוראים את "הסיפור האמיתי של ההורים של 'הילד המבודד' מחדרה". "הסיפור האמיתי" בגרסת "וסטי" מבוסס על ראיונות עם עורכי-הדין של זוג ההורים. יש גם תוספת קטנה – תגובה רשמית של עיריית חדרה. השורה התחתונה של הכתבה היא גם הכותרת שלה: "הם [ההורים] לא מבינים מה רוצים מהם".

גם ב"איזרוס" יודעים לבשר כי "המיתוס הנוראי הופרך: אף אחד לא התעלל בילד בחדרה". לפי האתר, מאחורי הפרשה עומדים השכנים הזדוניים שהסתכסכו עם משפחת העולים. גם "איזרוס" מראיין את איגור גלידר, עורך-דינו של אב המשפחה. "הילד בסך הכל לא למד בבית-ספר כי שם, לדעת ההורים, לא היו תנאים המתאימים למצב בריאותו", כך עורך-הדין.

יותר מעמיק הוא הטיפול שנותן העיתון "נובוסטי נדלי" לפרשה. מעבר לראיון הבלתי נמנע עם גלידר, המאשים את התקשורת הישראלית בהיסטריה ובעיוות העובדות, מבקש העיתונאי יאן סמילנסקי גם את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית והפסיכולוגית ילנה שפיגנר, וכך מעניק לקוראים הזדמנות להבין טוב יותר מה קרה בחדרה. שפיגנר מסבירה את הנסיבות המורכבות שדוחפות אנשים להתנהגות לא ממש נורמטיבית, ומה תפקידם של שירותי הרווחה במקרים כאלה. הכתבה, "סיפור חדרה", נקראת באמת כמו סיפור אמיתי, ולא כמו כתב ההגנה המוגש על-ידי עורכי-הדין לבית-המשפט של התקשורת.