הקהל דובר הרוסית בישראל יכול היה למצוא קשר מיוחד לאירועים האקטואליים המרכזיים בתקופה של "לפני החגים". הסלמה בסוריה? רוסיה היא כידוע שחקן מרכזי במלחמת האזרחים שמעבר לגבול. פיגוע בסנט-פטרבורג? זו הרי רוסיה עצמה. אפילו את הפיגוע בסטוקהולם ביצע מהגר מאוזבקיסטן – ארץ בכלל לא זרה ליוצאי ברית-המועצות. ניתן להוסיף לאלו את מותן של שלוש דמויות משמעותיות מאוד עבור הדור הוותיק של העולים מרוסיה – המשורר יבגני יבטושנקו, הקוסמונאוט גיאורגי גרצ'קו והבמאי מיכאל קאליק – והנה, כמעט ולא נותר מקום לסקר את האירועים השוטפים והפוליטיקה המקומית.

אבל זו הגזמה כמובן. הרי קורים דברים וצריך לספר עליהם. עיתון "וסטי" (קבוצת "ידיעות אחרונות"), שהפך לאחרונה מיומון לשבועון, מוצא מקום בעמוד 5 לידיעה על התנגדות תושבים בהרצליה פיתוח לבניית דיור מוגן ציבורי בשכונה. העיתונאי לב מלינסקי קם להגן על החלשים וכותב שהוא מתבייש בתושבי הרצליה פיתוח "אפילו אם רבים מהם חושבים כמוני בהקשר של הסכסוך ישראלי-פלסטיני".

הכל יפה והגיוני, רק דבר אחד במאמר מעורר שאלה. "בהרצליה פיתוח חי מלח הארץ. כלומר, אנשים שמינו את עצמם לתפקיד זה", כותב מלינסקי, "לא בכדי במשך 15 שנה ראש העיר הרצליה היתה חברת מרצ, הפרוגרסיבית יעל גרמן, שנבחרה במידה רבה בזכות הקולות של בעלי וילות מפוארות ופנטהאוזים. [...] מאוחר יותר היא התחילה לעשות קריירה במפלגה יש-עתיד, הפכה לשרת הבריאות. בקיצור, תושבי הרצליה הנאורים אוהבים אנשים עניים, זקנים, מיעוטים ועלובי חיים אחרים", הוא מסיים בנימה סרקסטית.

איך קשורה יעל גרמן למחאה של תושבים בהרצליה פיתוח נגד בניית הוסטל של עמיגור בקרבתם? לא קשורה בכלל. כבר עברו ארבע שנים מאז עזבה גרמן את תפקיד ראש העיר, אז למה לקשור את שמה למעשה לא ראוי לכאורה של מי שהיו אולי בוחריה בעבר?

ח"כ יעל גרמן (צילום: מרים אלסטר)

"וסטי" הוא עיתון מעודן. עובדים בו אנשים משכילים ורחבי אופקים. לאחרונה התחלף העורך הראשי. נכנס סשה וילנסקי – במאי קולנוע וטלוויזיה, סופר, עיתונאי. בגיליון האחרון של "וסטי" נפרד וילנסקי באופן אישי ממיכאל קאליק שהוזכר לעיל – יוצר גדול שעלה לארץ מברית-המועצות ב-1971 ולא הצליח להשתלב בתעשיית הקולנוע המקומית. המאמר ראוי להערכה, וגם מסמל את הרמה הגבוהה שאליה שואף להגיע העיתון בניהולו של העורך החדש. "וסטי" נמצא גם בפיקוח של קבוצת "ידיעות אחרונות". הוא לא יכול להרשות לעצמו להשתלח בצורה בלתי מרוסנת לכל עבר, או לשרת אינטרסים פוליטיים שלא תואמים את אלו של בעל הבית, לשעבר מעסיקו של יו"ר יש-עתיד.

לעומתו, אתר "איזרוס" יכול לעשות זאת, ועושה זאת ברצון רב. עובדים באתר חבר'ה מדור הביניים בלי תסביכים מיותרים של מסורת עיתונאית, ושום מו"ל ישראלי לא יכול להגיד להם מה ואיך לכתוב. הנה למשל כתבה על ההתנהלות העוינת כביכול של משרד הפנים כלפי עולים חדשים. הפובליציסטית מילה אקרמן מכנה את המשרד הזה "אחד מהמוסדות הכי שנואים וחסרי רחמים כלפי העולים".

מי הגיבורים הראשיים של המאמר? אולי אריה דרעי – שר הפנים הנוכחי? אולי מישהו מקודמיו שמילאו את התפקיד במהלך העשור האחרון? לא ולא. גיבורי הכתבה הם נתן שרנסקי, שהיה שר הפנים בסוף האלף הקודם, ויאיר לפיד, שמעולם לא היה קשור למשרד הפנים. למעשה, יאיר לפיד קשור למשרד הפנים עוד פחות משיעל גרמן קשורה להתנהגות מגונה של תושבי הרצליה פיתוח.

כותרות המאמר של מילה אקרמן ב"איזרוס" (צילום מסך)

אז מה בכל זאת הקשר? ב-2003–2004, שר הפנים היה אברהם פורז ממפלגת שינוי, שבראשה עמד טומי לפיד – הלא הוא אבא של יאיר! "אני באופן אישי חושבת שלפיד האב היה פשוט קניבל", מתנסחת אקרמן בדיפלומטיות זהירה, "גם מפלגתו היתה כזאת. מפלגה של תושבי צפון תל-אביב עשירים, שניהלה תעמולה אנטי-דתית היסטרית, הגובלת בהסתה". למתוח קו מאב לבן – הדבר הכי פשוט. "למעשה, יאיר לפיד עוד יותר גרוע מאבא שלו", טוענת אקרמן, "כי הוא למד להעמיד פנים. לפעמים היונה הזאת נשמעת ממש כמו נץ, אבל למעשה זו יונת השלום שהתחפשה. מה שמקרב בין לפיד הבן ללפיד האב – זה בוז טוטאלי לעולים".

נוצר רושם שאצל כמה כותבים העיקר הוא לעקוץ את יש-עתיד כמה שיותר, ללעוג לה ולציין את חבריה בהקשר שלילי – ולא כל-כך חשוב למה

אקרמן לא ממש מבהירה במה בדיוק בא לידי ביטוי הבוז הטוטאלי הזה. אמנם היא כותבת בהמשך שבשתי המפלגות היו "רוסים תורנים" שלא עשו דבר למען העולים אלא רק "ייצגו", אבל כדי לטעון ל"בוז טוטאלי" זה לא נראה מספיק. לא נורא, מי שעוד לא הבין עד כמה עלובה מפלגת יש-עתיד יכול לקרוא עוד שורה של מאמרים של אקרמן באותו נושא. למשל זה שפורסם לפני כשלושה שבועות, המאשים את יאיר לפיד במסירת שקרים לבוחרים, או זה שפורסם לפני חודש ("נפשות מתות של רזבוזוב", המאשים את חבר-הכנסת מיש-עתיד בניסיון לעשות הון פוליטי באמצעות ניצול של סוגיית בתי-הקברות האזרחיים), או זה שפורסם לפני חודש וחצי ("מפלגת האב, הבן ורוח הקודש", המאשימה את יאיר לפיד באוטוריטריות).

ואם כל זה לא מספיק, או אם יש כאלה שלא אוהבים את הסגנון הבוטה של מילה אקרמן – יש גם מאמר בסגנון אחר, עוקצני, של ליאוניד לוצקי, שפורסם גם הוא ב"איזרוס" בתחילת החודש. הכותרת, "שבע המכות של סטאלין בביצוע לפיד", מתייחסת ל"עשר המכות של סטאלין", כינוי לעשרה מבצעים צבאיים שערכה ברית-המועצות במהלך 1944 נגד גרמניה הנאצית. בבחירת הכותרת יש גם אירוניה – פוליטיקאי קטן שמנסה להיות מנהיג גדול, וגם גינוי – ליברל כביכול, אבל למעשה מזכיר את הרודן האכזרי.

יאיר לפיד מבקר בכותל המערבי, 13.7.15 (צילום: יונתן זינדל)

"את התמונות של יאיר לפיד ליד הכותל פעילי יש-עתיד ימכרו כמו קמיעות", כותב לוצקי, "בעין אחת יאיר קורץ למתנחלים, בעין שנייה ליאפים מצפון תל-אביב. ידו השמאלית מושטת לפלשתינאים לשלום, ידו הימנית מאיימת עליהם במכות מוות". ובקיצור, לוצקי לועג ללפיד ומציג אותו כאדם מנופח ומתנשא, חסר יושר ושכל ישר. כל מה שעושה או אומר לפיד – מגוחך ועלוב בעיני הכותב.

אין ספק, הביקורת כלפי מפלגת יש-עתיד והעומד בראשה היא לגיטימית לגמרי, וההאשמות כלפיה אינן חסרות יסוד. מה שמעורר תמיהה הוא הסגנון הבוטה של הכותבים והיעדר טריגר אקטואלי למתקפה כה חריפה. נוצר רושם שאצל כמה כותבים העיקר הוא לעקוץ את המפלגה כמה שיותר, ללעוג לה ולציין את חבריה בהקשר שלילי – ולא כל-כך חשוב למה. בהחלט יכול להיות שהפובליציסטים הללו כותבים מה שהם באמת חושבים, אבל מישהו כנראה משתמש בלהט שלהם במסגרת קמפיין מאורגן מאחורי הקלעים.

עובדה שלהטיח ביקורת בפוליטיקאים אפשר גם בצורה אחרת, כמו שמוכיח פיוטר ליוקימסון בסקירה "הפוליטיקה שלקראת הפסח" שפורסמה בעיתון "נובוסטי נידלי" (המתחרה העיקרי של "וסטי", בבעלות אלי עזור, הבעלים של "מעריב"). גם ליוקימסון אינו אוהד של מפלגת יש-עתיד, אבל הסקירה שלו שקולה, עניינית ומאוזנת. זה אולי פחות מושך לקריאה, אבל חיוני עבור מי שמעוניין באמת במידע.

עזרה טובה

אם יאיר לפיד מתמודד לאחרונה בעל כורחו על תואר האנטי-גיבור של התקשורת הישראלית-רוסית, המועמד המוביל לתואר הגיבור הוא שר התחבורה ישראל כץ. מסיבת העיתונאים של השר שבה הציג את התוכנית לסלילת מסילת ברזל מחיפה עד ריאד, בירת סעודיה, זכתה לסיקור בולט במיוחד. ידיעה נרחבת בעניין פורסמה בעמוד הפותח של "וסטי", באתר "מיגניוז" (בשליטת האוליגרך האוקראיני ואדים רבינוביץ') ובאתר "קורסור" (נמכר לאחרונה גם הוא לאוליגרך אוקראיני). אתר "ניוזרו" (כנראה הפופולרי מבין אתרי החדשות ברוסית, בבעלות האוליגרך הרוסי ולדימיר גוסינסקי, לשעבר בעל מניות ב"מעריב") גם פירסם ראיון עם כץ.

דיווח על השר ישראל כץ באתר "מיגניוז" (צילום מסך)

סוד ההצלחה של ישראל כץ בתקשורת הרוסית, מלבד כמובן פעלתנותו המיניסטריאלית, היא הפעלתנות הלא פחותה של היועצת שלו, זינאידה רויטמן, שמדוורת כמעט מדי יום קומוניקטים בשפה הרוסית. ההודעות לעיתונות של רויטמן יכולות לכלול הסבר נרחב של סוגיה תחבורתית זו או אחרת, או פשוט תרגום לרוסית של ציוץ מחשבון הטוויטר של השר, אבל הנוכחות שלה במיילים של העורכים קבועה. וזה כל-כך נוח להשתמש בקומוניקט כשצריך למלא עמוד בעיתון – כשבמייל כבר מחכה לך ידיעה מוכנה, כתובה ברוסית סבירה למדי.

כך יוצרת היועצת החרוצה את התדמית של השר החרוץ, הנחוש והישר. לא פלא שעל-פי הסקר שנערך לקראת הפסח על-ידי מכון PORI בהזמנת אתר "ניוזרו" תפס ישראל כץ את המקום השני בדירוג הפופולריות של חברי הממשלה בקרב הישראלים דוברי הרוסית. הוא הקדים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את שרת הקליטה סופה לנדבר ואת השר להגנת הסביבה זאב אלקין (מקומות שלישי, רביעי וחמישי, בהתאמה), והפסיד רק לשר הביטחון אביגדור ליברמן – פוליטיקאי דובר רוסית שהפופולריות שלו בקרב העולים אינה מעורערת. בין השרים שאינם יוצאי מדינות ברית-המועצות כץ הוא אפוא הפופולרי ביותר.

אמנם, אותו סקר מעיד שהקמפיין נגד מפלגת יש-עתיד לא נוחל הצלחה כבירה, בינתיים לפחות: בדירוג הח"כים דוברי הרוסית תופס יואל רזבוזוב את המקום השלישי המכובד. הוא מקדים את רוברט אילטוב (ישראל-ביתנו), את קסניה סבטלובה (המחנה-הציוני) ואת סופה לנדבר (ישראל-ביתנו), שבאופן די מפתיע מדורגת רק שישית. את שני המקומות הראשונים בטבלה תופסים יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין והשר זאב אלקין. עצם העובדה שרזבוזוב מגיע מיד אחריהם מעידה על כך שתעמולה תקשורתית אינה תמיד יעילה.

בוריס ינטין עלה מברית-המועצות ב-1990, עבד בכלי תקשורת שונים ובארכיונים לתיאטרון ולספרות