בעידן שלפני הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט, השידור הציבורי היה מקום טוב לגדול איתו. בשעות שלא ישבתי מול המסך ליווה הרדיו את פסקול חיי. רבים מחצי הביקורת על התנהלות רשות השידור הופנו למעשה לטלוויזיה, בעוד שהעשייה המשמעותית של רשות השידור היתה דווקא ברדיו, ב-81 שנים של שידור שכלל בשיאו שמונה תחנות. בשעות שלקראת סגירת שידורי קול ישראל ב-14 במאי 2017 הגעתי למתחם רשות השידור ליד הקריה בתל-אביב כדי להיפרד, להגיד תודה לעושים במלאכה, ולהיזכר בימי הרדיו שלי.
בגיל קצת ומשהו הייתי דבוק בצהריים לרשת א', לשידורי "לבת ולבן ולמי שמתעניין" (שהיתה ידועה לפני כן כ"תוכנית לאם ולילד"), שם יצחק נוי היה מדבר על דברים חשובים ומייעץ ללא הרף כיצד להתגונן מפני "ילד בכיתתי שמציק לי וקורא לי בשמות גנאי".
מה שבא אחר-כך כבר היה כיף אמיתי – התסכיתים – סיפורים משוחקים להפליא בסאונד עם פוליז שלא היו מביישים הפקה הוליוודית (היום קוראים להם פודקאסטים והם בדרך כלל משעממים להפליא). הקולות נשאו אותי למחוזות דמיון רחוקים, ובעיקר איפשרו לי לשחק בלגו בזמן השמיעה, במקום לבזבז את הזמן מול דפים של ספר. התסכיתים היו חלק מהתוכנית "חתול בשק", שנפתחה בקטע מתוך אופרת הרוק "Tommy" של להקת The Who. אז התחיל כנראה גירוי הפרוגרסיב-רוק שלי.
בשבתות ליוותה אותנו בדרך לים רשת ג’ עם שירי הדיסקו מז’אנר "Agadoo" שבקעו ממקלט התדיראן עם הלחצנים השחורים באוטו. הסתפקנו בשידור AM ברוחב פס צנוע, ואת הבאסים והטרבלים השלמנו בבית באמצעות הקסטות שאמא ואבא קנו בטיולי הקיץ באירופה, או בחנות "טון טון" בפתח-תקווה.
אולפני קול-ישראל בתל-אביב, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)
אולפני קול-ישראל בתל-אביב, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)
קונסולה באולפן תחנת הרדיו 88FM בתל-אביב, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)
אולפני קול-ישראל בתל-אביב (צילום: גיא שחר)
בהמשך היו אלה המצעדים הלועזיים השנתיים של שנות השמונים שחשפו אותי למגוון העכשווי בתחום הפופ (בגזרה הטלוויזיונית השלימה "עוד להיט" את הפן העברי, ובהמשך פינת קוטנר ב"זהו זה", "להיט בראש" ועוד). המצעדים הוקלטו בהקפדה על קלטות באמצעות טייפ-דק משובח של Aiwa, בימים שבהם עוד היו מייצרים סטריאו ביפן, וליוו אותי עד השנה שלאחר מכן, אז הוקלט על אותן קלטות המצעד הבא.
את הרומן שלי עם רשת ג’ חתמו תוכניות הבידור המלפפוניות משהו בסגנון "שלושה בגיגית" עם דודו דותן, שוש עטרי וטוני פיין (עורך אדיר בלי קשר). כיאה לשידור ציבורי, התוכניות אף יצאו אל ציבור המעריצים בכיכר אתרים בתל-אביב, שהיתה בשנות השבעים ה-מקום לקחת אליו את הדודים מהקיבוץ לבילוי בעיר הגדולה, אך בתקופת רשת ג' כבר הפכה למשתנה ציבורית שריחה נישא אל האופק.
בסוף שנות השמונים נדדתי מקול-ישראל לגלי-צה"ל. הייתי קם לשעות אפס בתיכון לפני שש בבוקר, והדבר היחיד שהעיר אותי היה לצחוק מהשידורים החוזרים של "ימי איציק". בצהריים האזנתי לארז טל ואברי גלעד במגוון תוכניותיהם הבועטות. זה לא נמשך זמן רב, ואיפה ארז ואברי היום – כולנו יודעים.
קול-ישראל, לעומת זאת, המשיך להתחדש, ובאמצע שנות התשעים קמה תחנת "קול הדרך לעסקים". למרבה המזל מהעסקים לא נותר זכר, ובעידן שבו רשת ג’ התמקדה בשידור מוזיקה עברית לא מתוחכמת מדי, בלשון המעטה, מצאתי את הבית הרדיופוני שלי.
88FM הפכה לתחנת מוזיקה משובחת שפתחה אותי באמת לעולם המוזיקה: אחרי ילדות קלאסית עם "אלגרו", התקליטים של אמא ושיעורי פסנתר מלחיצים בקונסרבטוריון העירוני, גיליתי פתאום את עולם הרוק, הרוק המתקדם, הפסיכדליה, הרכבים שונים ומשונים, מוזיקה מהעולם, עומק של צלילים, היסטוריה ותרבות. כאילו התחנה הזאת בראה לי את המוזיקה מחדש. הדבר הכי מסוכן שעשיתי אז, בימים שהיה לי אוטו, זה לנסות לכתוב מהר שם מסובך של מבצע או של שיר ששמעתי בזמן נהיגה בינעירונית…
אבל 88FM לא היתה רק מוזיקה, אלא האנשים שמאחוריה – המגישים. כל אחד ואחת – עורכים ומשדרים, מספרים ומסבירים, בסגנון רהוט, נעים, ובעיקר לא מתיימר. בועז כהן, רוני ידידיה, ועוד רבים וטובים.
לקראת סוף 2005, במסגרת אחד מסבבי הניסיון להבריא את רשות השידור, איימה חרב הסגירה על התחנה. המעריצים אירגנו הפגנת מחאה. ב-19 בנובמבר 2005 התייצבתי ברחבת הסינמטק בתל-אביב יחד עם עוד אנשים מהסוג שרואים בעצרות הזיכרון לרבין. מיטב אמני ישראל עלו להופיע למען התחנה, שניצלה מסגירה.
יואב קוטנר, מחאה נגד סגירת תחנת הרדיו 88FM, תל-אביב 2005 (צילום: גיא שחר)
באותה תקופה הלכתי וביססתי את מעמדי כבר-סמכא בענייני טיולים, ובמהלך 2007 השתתפתי דרך קבע בתוכניות החג של אבי אתגר ברשת ב', כחבר בפאנל מומחי טיולים בארצנו. היתה זו הפעם הראשונה שביקרתי בתוך מתחם רשות השידור ברוממה בירושלים, וההתרגשות היתה רבה. אך עיקר החוויה נגעה לאווירה הרגועה והמיוחדת של שידור חי רדיופוני: ללא המתח הנלווה להופעה טלוויזיונית, המחייבת הקפדה גם במבע הוויזואלי (הופעתי מספר פעמים בטלוויזיה בהזדמנויות שונות בהקשרי טיולים בארץ ובעולם). כשתשומת הלב מוקדשת למלים ולקהל המאזינים אפשר באמת ליהנות באולפן.
בשנים האחרונות מוכיחה מדינת ישראל שוב ושוב שהיא אינה יודעת לנהל, בכלל זה את הגופים שבבעלותה ואת האנשים שעובדים בהם. נמלים, חברת החשמל, רשויות מקומיות, תעשייה אווירית, רשות השידור... אפס יכולת להבריא גופים שהסתאבו. במקום זה סוגרים, הורסים, או סתם בונים חדש בלי לסגור את הישן, תוך כדי התעללות באנשים. כדי לחפות על האיוולת דואגים גם להסית את דעת הקהל נגד כלל העובדים בגופים אלה, עד כדי יצירת אדישות בקרב הציבור לתהליכים ההרסניים. כך הגענו למהדורת "מבט" האחרונה בהתראה של שעתיים.
אולפני קול-ישראל בתל-אביב, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)
מיכאל אביר, שדרן קול-ישראל ברוסית, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)
גיא שחר (במרכז) עם תומר מולדויזון וגדי לבנה, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)
תאי המגישים באולפני קול-ישראל בתל-אביב, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)
לשידורי הרדיו נותרו עוד מספר ימי חסד, והחלטתי שלא אוותר על הרגעים ההיסטוריים של סיום שידורי קול-ישראל ורשות השידור. כשהגעתי למתחם רשות השידור ברחוב לאונרדו דה-וינצ’י בתל-אביב פגשתי ליד דלפק הכניסה את מיכאל אביר, ששידר במשך שנים ארוכות בקול-ישראל ברוסית. על קצה המזלג הוא סיפר סיפורים מאלפים על ההיסטוריה של רשות השידור, על סיפור חייו המרתק וההזדמנות הנדירה שבמסגרתה עלה ארצה מברית-המועצות, ועל אישים שאותם ריאיין. באותו רגע התחזקה אצלי התחושה שבמקום הזה גדלו ופעלו אנשי תקשורת מזן הולך ונכחד.
אני מסייר במסדרונות המשרדים. חולף על פני תאי המגישים, המשרדים הריקים והדלתות הנעולות. פוגש את תומר מולדויזון וגדי לבנה ומגלה שהם צבעוניים יותר וצנועים יותר במציאות. אחר-כך עוקב אחרי בועז כהן, שלקראת השעה עשר עולה לכיוון אולפן מספר שמונה. השידור ההיסטורי וההיסטרי מתחיל. בועז מגיש את "פרוגרסיב וחיות אחרות" ובן רד, אחרי כמה בירות, מעדיף "פרוגרסיב וחיות רעות".
אנשי 88FM נפרדים מהתחנה
האולפן הקטן מתמלא מגישים, מעריצים ומצלמות. דיסקים נוספים מוזרמים לאולפן כדי להרעיש את האירוע. כמחווה לקול-ישראל מושמעת בשידור בשעה אחת-עשרה מהדורת החדשות האחרונה של קול-ישראל. קובי ברקאי מכריז בקול רועד: "בשמם של עורכי החדשות ושל הקריינים לדורותיהם אנחנו נפרדים מכם לשלום ואומרים בפעם האחרונה מרשות השידור, זה סוף החדשות מקול-ישראל". שעה לאחר מכן ייחתמו שידורי קול-ישראל.
ביציאה חזרה לרחבה ניבטים ברקע המגדלים שהולכים וסוגרים על שרונה. מתחם רשות השידור יפנה מקומו לעוד פרויקט מגדלים משוכפלים (מספר מבנים היסטוריים במתחם "יפוחלצו" במסורת שרונה הסמוכה). קולות רבים חוששים שתחנת 88FM במתכונתה החדשה בתאגיד "כאן" תהיה שכפול של תחנות אחרות שאנחנו מכירים וסולדים מהן. האם תוכל 88FM לשמור על צביונה הייחודי באכסניה החדשה? ימים יגידו. אני בדרך כלל אופטימי, אבל מצד שני יודע שהצפרדע בסיר, והאש מתחתיו כבר בוערת.
גיא שחר הוא ארכיטקט הקורא לשמר את מתחם קול-ישראל ההיסטורי בתל-אביב. המאמר התפרסם לראשונה בבלוג שלו
אולפני קול-ישראל בתל-אביב, 14.5.17 (צילום: גיא שחר)