בתחילת אוקטובר שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה על דן בן-אמוץ, ששאלה, "האם העדפנו לשכוח את הסופר והעיתונאי המוכשר מרגע שנחשד שקיים יחסי מין עם קטינות?". במסגרת הכתבה רואיין גם העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, מי שכתב את הביוגרפיה של בן-אמוץ, שבה נחשפו הפרטים השערורייתיים על אודותיו, אלה שלכאורה הביאו להיעלמותו מתודעת הציבור.

הכתבה עוררה גל תגובות, ובמקרה או שלא במקרה, בהמשך אותו חודש התפרסם ב"הארץ" ראיון נדיר וסנסציוני (20.10.08) עם אלמנתו של בן-אמוץ, בתיה אפולו. בין שאר הדברים סיפרה אפולו פרט מהותי באשר ליחסים בין בן-אמוץ לדנקנר. לדבריה, בן-אמוץ אסר על דנקנר לכתוב את הביוגרפיה שלו. היא אף תיארה כיצד גירשה את דנקנר מביתם.

"[בכתבה ששודרה באחרונה בערוץ 2 על בן-אמוץ] דנקנר אמר שדן נתן לו את האישור לכתוב ביוגרפיה, וזה לא נכון", אמרה אפולו. "אני זוכרת שהייתי במטבח ושמעתי את דן בשארית כוחותיו מנסה לצעוק, 'אתה לא תכתוב את הביוגרפיה', כנראה מה שהקריא לו היה מסולף. נכנסתי ושאלתי מה קרה, ודן אמר לי בקושי: 'אני לא רוצה שיכתוב את הביוגרפיה'. ודנקנר עמד עם ידיים שלובות ועם שפתיים קפוצות במין חיוך והסתכל על דן. אני התפרצתי עליו מאוד ואמרתי שלא יחזור לכאן יותר. את הרגע הזה לא אשכח. זה היה אחרי שדן כבר היה משותק בחצי גוף ובקושי דיבר".

דנקנר הכחיש את הסיפור מכל וכל, ובפרט את האיסור על כתיבת הביוגרפיה. בתגובה שפורסמה באותה כתבה ב"הארץ" אמר: "כשדן בן-אמוץ כבר היה חולה פנתה אליו ניבה לניר, עורכת הוצאת כתר, וביקשה שישתף פעולה בכתיבת ביוגרפיה עליו, והוא אמר שהוא רוצה שאני אכתוב. הייתי אצלו בבית כשקיבל את הטלפון ממנה.

"[...] לא היה שום מקרה שבו דן אמר לי שהוא לא רוצה שאכתוב את הביוגרפיה. הדבר היחיד שקשור לזה הוא דווקא כשהיה חולה, אבל לא משותק עדיין. באתי אליו עם העניין, הרהורים שעלו בי בקשר לסיפור עם אמא שלו, והוא חטף התקף כעס. הייתי אמור לנסוע איתו לארצות-הברית, ואז הוא אמר שהוא לא רוצה שאסע כי כעס. ולא נסעתי. זה הכל. כשהוא חזר משותק לא דובר בינינו במלה וחצי מלה על כתיבת הביוגרפיה. גם אחרי מותו לא שמעתי מלה וחצי מלה על זה".

מה כתוב בספר

כמה ימים לאחר מכן (24.10.08) פירסם דנקנר מאמר תגובה מפורט ב"הארץ" ובו שטח את גרסתו המלאה. גם הפעם הכחיש את הגירוש מהבית ואת האיסור על כתיבת הביוגרפיה: "הגרסה שמוסרת בתיה אפולו לגבי שיחה כביכול שהיתה לבן-אמוץ איתי כששכב חצי משותק ומכורסם בסרטן במיטתו, ובה צעק עלי שלא אכתוב את הביוגרפיה ושאותה שמעה בעומדה במטבח, היא המצאה גמורה. גם לשקר צריך לדעת [...] זה לא קרה כי לא היו דברים מעולם. בניגוד לטענה כי גורשתי על-ידיה מהמקום – עד יום מותו הייתי בא לבקר, וכשהייתי נעדר יומיים-שלושה היתה בתיה מצלצלת אלי ומוסרת כי בן-אמוץ מבקש שאבוא".

בהערת אגב הוא מפנה את הקוראים לביוגרפיה עצמה: "הגרסה הנכונה לגבי עמדתו של בן-אמוץ כלפי כתיבת הביוגרפיה על-ידי מופיעה במדויק ומתוך זיכרון טרי במבוא לספרי", אך לא מפרט. הקורא נשאר עם ההכחשה ועם ההפניה לביוגרפיה, ספר שגם לפי עדותו של דנקנר בשיחה עם "העין השביעית", אפשר למצוא רק בחנויות ספרים משומשים.

אז הלכנו לחנות כזו, קנינו את הספר, ומצאנו את הגרסה הנכונה על הכריכה האחורית, ובמלואה במבוא לספר. לפי גרסה זו, בן-אמוץ אסר גם אסר על דנקנר לכתוב את הביוגרפיה.

"למחרת [מסיבת הפרידה המפורסמת] באתי אל ביתו [של בן-אמוץ] ביפו. הוא הזמין אותי כדי שנברר ונסדיר פרטים אחרונים בקשר לנסיעתו לניו-יורק, שבה הייתי מיועד להתלוות אליו. אמרתי לו כי נדמה לי שגיליתי את סודו [גילוי העריות עם אמו] ואף התחלתי לפרט באוזניו את מה שמצאתי בכתביו. תגובתו הפתיעה והרעישה אותי: אחרי ששמע במתיחוּת חלק קטן מהדברים נפל על הרצפה, געה בבכי רם והחל להטיח את ראשו בקיר ולרקוע ברגליו היחפות על הרצפה. שעה ארוכה ניסיתי להרגיע אותו והייתי מבוהל מאוד ממה שחוללתי. הבאתי לו מן המטבח שתי כוסות מים והוא שתה, התעשת מעט ואז, שעוּן אל הקיר, פניו חיוורים, החל מדבר פתאום בשקט ובמהירות כמי שכפאו שד. [...] בעוד אני מלטף את ראשו ומגיש מים אל פיו, חזר לעשתונותיו, הזדקף, הביט בי במבט עוין ואמר לי שאינו רוצה שאסע איתו לניו-יורק, שהוא מתחרט על כל עניין הביוגרפיה ושאינו רוצה לראות אותי עוד. במלים 'לך מפה, לך מפה עכשיו', גירש אותי מביתו. כששכב בבית-החולים בניו-יורק, ממתין לניתוח, ביקש מאחד הרופאים להודיע לי שאטלפן אליו לחדרו בבית-החולים, וכך עשיתי. הוא אמר לי כי על עניין הביוגרפיה נדבר כשישוב ארצה. אולם בשובו, בשקיעתו האטית ובגסיסתו, מעולם לא שב לדבר על כך".

גם הפתיע וגם הרגיז

"אני כתבתי שלא היתה סצינה כזאת כשהוא שכב חולה משותק בחצי גוף, אחרי שובו מהנסיעה לארה"ב", מסביר דנקנר בשיחה עם "העין השביעית". "היא [אפולו] מתארת סצינה שלא היתה, שבה הוא מבקש ממני כביכול לא לכתוב על האמא, ואני עומד במריי ואז הוא צועק עלי והיא מגרשת אותי. זאת סצינה שלא היתה. מה שהיה זה בדיוק מה שמתואר בספר. ואני כותב במאמר התגובה שלי שהדברים המדויקים כפי שהיו מזיכרון טרי מצויים במבוא לספר. [...] הקטע שהיה ביני ובין דן היה יומיים לאחר מסיבת הפרידה שלו, כשהוא היה עוד יחסית בריא, זאת אומרת צלול, והיינו לבד בבית. בתיה עוד לא היתה אז באזור, בתיה הגיעה רק אחרי שהוא חזר מארה"ב".

יכול להיות שהיא חיברה שני סיפורים?
"לא יכול להיות, משום שסצינה שבה היא עומדת במטבח, שומעת, רצה פנימה ומגרשת אותי מהבית לא יכלה להיות, כיוון שבאותה עת היא לא היתה בבית, היינו לבד, דן ואני, והיא ודאי לא גירשה אותי מהבית, אלא כמו שאני כותב בתגובה, בתקופה שבה דן שכב חולה וחצי משותק, מכל מיני סיבות אני לא ששתי לבוא לשם, ואז, כשלא הייתי בא איזה יומיים, בתיה היתה מתקשרת אלי ואומרת שדן מאוד מבקש שאבוא, אז הייתי בא. אז זה בדיוק להפך. זה שהיא מחברת או לא מחברת בראש... זה נכון שהיא גירשה משם מישהו, אבל לא אותי".

אתה יודע מי זה?
"אני יודע מי זה, אני לא רוצה להיכנס לזה".

מי שלא קרא את הספר וקורא את המאמר שלך מקבל את הרושם שלא היה שום עימות בינך ובין דן.
"האמת היא שאני לא רציתי להיכנס לכל הפרטים. מה שהיה, היה עימות, ואז הוא באמת אמר שהוא לא רוצה שאכתוב את הביוגרפיה. הוא אמר, 'לא רוצה שתיסע איתי ולא רוצה שתכתוב את הביוגרפיה'. ואז כשהוא צילצל אלי מארה"ב הוא אמר, 'על הביוגרפיה נדבר כשאני אחזור'".

וזו היתה שיחתכם האחרונה על הביוגרפיה.
"לא בדיוק. כשהוא חזר, כבר מהשיחות שהיו בינינו ובינו לאחרים בנוכחותי, היה ברור שחזרנו לנקודה שבה אני כותב ביוגרפיה. כל הפירוט הזה, לא חשבתי שזה מעניין. אני בסך-הכל רציתי להכחיש באופן קטיגורי את הסיפור שהיא סיפרה, שבאמת לא היה ולא נברא.

"זה נורא גם הפתיע אותי וגם הרגיז אותי. אתה צריך להבין את האווירה שהיתה בבית של דן בתקופה שבה הוא שכב בבית, אחרי שחזר מארה"ב. האווירה היתה מאוד פומבית, היו שם הרבה אנשים וכמעט כל הזמן, והוא דיבר. קל להבין שאם הסיפור של בתיה היה נכון, היא הרי מייחסת את זה לתקופה הזאת, אז עוד אנשים היו שומעים על כך מפיו. אז ברור שזו שטות. אבל חשוב לציין שזה לא כל-כך משנה לעצם העניין של כתיבת הביוגרפיה. זאת אומרת, גם אם הוא היה אוסר עלי מפורשות לכתוב את הביוגרפיה – זאת לא היתה ביוגרפיה מטעם".

אז היית ממשיך.
"אני לא יודע אם הייתי ממשיך, אבל אני הייתי מחליט, לא הוא. ככה שזה לא משנה לכאן או לכאן".

תגובות ניתן לשלוח לאימייל ido@room404.net