מרקוס בקדאל, בלוגר גרמני חייכן וחובב בירה, יושב על כיסא בחלל תעשייתי עמוס מכשור אלקטרוני בדרום המאובק של תל-אביב. לא רואים עליו, אבל הסיבה שהוטס ארצה על-ידי מכון גתה ומארגני פסטיבל אוטופיה היא הסתבכות יוצאת דופן וכמעט חסרת תקדים עם מערכת אכיפת החוק הגרמנית: רק לפני שנה הוא ואחד מעמיתיו עמדו במרכזה של חקירה חשאית בחשד שבגדו במולדת. היעד השלישי בחקירה היה מקור חסוי שהדליף להם מידע על תוכנית ממשלתית למעקב חשאי ורחב יריעה אחר אזרחים. מה שקרה אחרי פרסום דבר החקירה ראוי להילמד בשיעורי אזרחות.

הדיווח הראשון על תוכנית המעקב, מספר בקדאל בפני קהל של כעשרים מקומיים, התפרסם בחודש פברואר אשתקד והתקבל פחות או יותר בדממה. לבלוג שייסד, Netzpolitik.org, יש לדבריו קרוב ל-40 אלף קוראים ביום. אחד מהם, יש להניח, הוא המקור שהעביר לו ולעמיתו אנדרה מייסטר את המתווה התקציבי של תוכנית המעקב הממשלתית. על הדיווח חתום מייסטר; בקדאל הוא העורך הראשי.

"בשלב ההוא, המידע הזה לא היה ידוע לאיש, משום שהגוף שדן בו הוא ועדה פרלמנטרית חסויה שחבריה לא הורשו להפיץ את תוכן הדיונים", הוא מספר. "רצינו לייצר שיח ציבורי בנוגע לסוגיה שנראתה לנו חשובה: נראה היה שהתשובה של הממשלה שלנו לגילויים שעלו מהמסמכים שהדליף אדוארד סנודן היתה להקים מערכת מעקב גדולה יותר מזו שכבר היתה להם. רצינו לתת לציבור בגרמניה הזדמנות לדון בשאלה מדוע אנחנו מעבירים עוד 70 מיליון יורו לשירות החשאי ‒ ומדוע הוקמה בו יחידה שתפקידה לנטר פעילות מקוונת של האזרחים".

בקדאל (מימין) עם עמיתו אנדרה מייסטר. ברלין, 1.8.15 (צילום: Sebaso, רישיון CC BY-SA 4.0)

הדיווח הראשון, אומר בקדאל, התבסס על תקציב תוכנית הניטור לשנת 2013. "חוץ מחברי הקהילה שלנו, אף אחד לא התעניין", הוא מפטיר. הדיווח השני, שבו הובאו נתוני 2014, פורסם באפריל ‒ ושוב, דבר לא קרה. "ואז, בסוף חודש יוני, נתקלנו בפרסום שעלה בתחנת רדיו שנחשבת ידידותית לשירות החשאי: לפי הפרסום הזה, מתנהלת חקירה כלשהי שמתמקדת בבלוג או במגזין מקוון ששמו לא ננקב. הבנו שיכול להיות שמדובר בנו ‒ ושאולי כדאי שנתייחס לזה".

מהאופן שבו נוסח הפרסום, מסביר בקדאל, השתמע שבשירות הפדרלי להגנת החוקה (BfV) מנסים לגרום לעיתונאים למסור את המידע שעליו התבססו הכתבות – ושהדבר נחוץ "רק כדי להגיע למדליפים, ולא כדי לפגוע בעיתונאים", כהגדרתו. שלושה שבועות לאחר מכן התקבל במערכת הבלוג מכתב מהתובע הכללי. "במכתב הזה", הוא אומר, "עידכנו אותנו בכך שחוקרים אותנו בחשד לבגידה".

החשדתם של עיתונאים בבגידה אינה דבר של מה בכך במושגים גרמניים, מסביר בקדאל. "בשנת 1962, כשגרמניה היתה עדיין גרמניה המערבית, השבועון 'דר-שפיגל' פרסם מידע רגיש על הצבא – מעשה שבעקבותיו המדינה והמשטרה התחילו לרדוף את המגזין ובין היתר הכניסו את העורך הראשי לכלא לשלושה חודשים", הוא מספר.

"היה ברור לכולם שאם יצליחו להפליל אותנו, יהיו לזה השלכות גם כלפי שאר העיתונאים"

"17 שנה אחרי הנאצים – עצם המצב שבו המדינה רודפת עיתונאים גרם לסקנדל גדול, שבסופו של דבר הוביל לקידום חופש העיתונות במדינה. אין אדם בגרמניה שלא מכיר וזוכר את פרשת ה'דר-שפיגל', שבזכותה יודעים גם על החוק שמאפשר להאשים עיתונאים בבגידה", מוסיף בקדאל. ואולם, בעקבות הביקורת הציבורית החריפה על השימוש ההוא בחוק – המדינה נרתעה מלהשתמש בו שוב באותו האופן. עד השנה שעברה.

כשהתקבל במערכת המכתב הרשמי המודיע על החקירה, ב-Netzpolitik לא ממש ידעו מה לעשות איתו. "חשבנו על זה קצת, ולבסוף עשינו מה שאנחנו תמיד עושים כשאנחנו מקבלים מכתבים רשמיים: העלינו את זה לרשת ושאלנו את הגולשים מה דעתם", הוא אומר, ופורץ בצחוק קצר.

"מה שמצחיק הוא שכמה וכמה עורכי-דין התחילו לחקור את העניין באופן מיידי, הם ניתחו את לשון החוק והעלו שמה שמייחסים לנו הוא כנראה כוונות מוחשיות להילחם בממשלה ובשירותי הביטחון הפנימיים או החיצוניים של גרמניה ‒ ושהמניע שלנו הוא רצון לפגוע במדינה. זה מצחיק משום שמבחינתנו ההחלטה לפרסם את הנתונים האלה נובעת דווקא מהרצון לשפר את הדמוקרטיה הגרמנית; רצינו לייצר שיח בנוגע לאפשרות שתוכנית המעקב של השירות החשאי שלנו מנוגדת לחוקה". מאוחר יותר התברר שהעונש הצפוי להם אם יורשעו עומד על שנתיים בכלא לפחות, ויכול להגיע אפילו עד למאסר עולם.

בקושי שעה לאחר פרסום המכתב, הוא אומר, הפכה החקירה החשאית לשיחת היום בגרמניה. העובדה שזה קרה בחודש יולי, בעיצומה של עונת המלפפונים ורגע לפני שמשבר הפליטים כבש את הכותרות, סייעה לעניין הציבורי לתפוח. "במשך עשרה ימים הופענו בעמודים הראשונים של כל עיתון במדינה, ובדיווחים הפותחים של המהדורות בטלוויזיה", מספר בקדאל.

כעבור זמן קצר הלחץ הציבורי חילחל, והמדינה החלה להתקפל. "יומיים אחרי שפרסמנו את המכתב, גורמים בממשלה התחילו להסביר לציבור שלא היה להם ידע מוקדם על החקירה – ושאת האצבע המאשימה יש להפנות לתובע הכללי. חמישה ימים אחרי שפרסמנו את המכתב, התובע הכללי פוטר. עברו עוד חמישה ימים ‒ והחקירה בוטלה", הוא אומר בחיוך.

"אחר-כך התברר שחצי מהממשלה היתה מעורבת במהלך הזה, ושהתכלית האמיתית שלו היתה להעביר מסר לכל הכתבים החוקרים שמסקרים את מסמכי סנודן ואת מה שהשירותים החשאיים שלנו עושים ברשת בניגוד לחוק ובשיתוף עם ה-NSA. הם ניסו להעביר מסר על הגב שלנו – ולמזלנו זה נכשל".

את מה שהוא מכנה "מזל" מחלק בקדאל לשלושה מרכיבים: הראשון, כאמור, הוא פרסום המכתב בתקופה שבה תשומת הלב של התקשורת הגרמנית לא נתפסה על-ידי פרשות מסדר גודל דומה; המרכיב השני היה כסת"ח פנימי במשרד התובע הכללי, שבגללו נשלח המכתב המודיע על קיומה של החקירה ‒ מעשה שאיפשר את הפרסום שהצית את הדיון הציבורי; המרכיב השלישי הוא ההתגייסות הרחבה של התקשורת הגרמנית, שנרתמה למאבק בעצם קיומה של החקירה.

"היה ברור לכולם שאם יצליחו להפליל אותנו, יהיו לזה השלכות גם כלפי שאר העיתונאים", הוא מסביר.

מרקוס בקדאל עם מנחת האירוע, קרן אלעזרי (צילום: עידו קינן, חדר 404)

הפתרון שמציע בקדאל לסוגיית המעקב אחר אזרחים הוא שילוב של טכנולוגיה, פיתוח של תודעה אזרחית ביקורתית ומנה בריאה של כוחות שוק. "בגרמניה, הגנה על נתונים היא כעת חלק מהתדמית ומהמודל העסקי של חברות מסחריות", הוא מסביר.

"אנחנו מתייחסים להגנה על מידע כאל 'הירוק החדש', על משקל השינוי התודעתי והצרכני שהובילה התנועה האקולוגית. כיום, אנרגיה מתחדשת נתפסת כדבר מגניב. זה לקח הרבה זמן, אבל בשלב מסוים פעילי הסביבה הצליחו להפוך את המטרות שלהם לדבר נחשק, כזה שחברות עסקיות ירצו לייחס לעצמן ולהשתמש בו לעיצוב התדמית שלהן. הדבר הזה שינה לגמרי את השיח על שינויי האקלים, וזה בדיוק התהליך שרצינו לעשות בנוגע להגנה על מידע: רצינו להפוך את זה למשהו מגניב שהוא גם חלק מהמודל העסקי של החברות. ובסופו של דבר זה הצליח.

"קחו לדוגמה את המקרה של רכישת ווטסאפ על-ידי פייסבוק. כשזה קרה, הרבה גרמנים החליטו שהם עוברים ל-Threema – אפליקציה שווייצרית שחוץ משווייצרים וגרמנים כמעט אין מי שמשתמש בה. כל מה ש-Threema עשתה היה להציע את אותו שירות כמו ווטסאפ, אבל בתוספת הצפנת מידע. אנחנו אמנם לא יודעים עד כמה אפשר לסמוך על זה, משום שזו לא אפליקציית קוד פתוח, אבל זה בבירור יותר טוב מווטסאפ. הכתבה שפרסמנו בנושא היתה אחת הנקראות ביותר באותה שנה, וזה לגמרי עבד: סוגיית הפרטיות גרמה למשתמשים לעבור ממוצר אחד למוצר אחר.

"מקרה אחר שראוי לציין בהקשר הזה אירע אחרי שהתחילו להתפרסם הדיווחים על תוכנית המעקב PRISM, שמבוססים על הדלפת מסמכי סנודן. כתוצאה מכך, הרבה גרמנים פשוט החליפו את פלטפורמת האימייל שלהם לשירותים מקומיים כמו Posteo ו-mailbox.org – שהמודל העסקי שלהם מבוסס על כך שהמשתמש משלם יורו אחד בחודש, אבל הם לא משתמשים בנתונים האישיים שלו ומעניקים לו כמה שכבות של הגנה. במקרה של השירותים האלה, האסטרטגיה הזאת הצליחה".

האם לטרוריסט מת יש זכות לפרטיות?

שלוש שנים אחרי הדלפת הענק של סנודן, נראה שגם החברות האמריקאיות הגדולות מוטרדות מהתדמית שנוצרה להן כמשת"פיות של השלטונות. הדוגמה הטרייה ביותר היא כנראה סירובו של מנכ"ל אפל, טים קוק, לייצר עבור ה-FBI טכנולוגיה שתפרוץ את מכשיר האייפון של טרוריסט מנוח.

טים קוק (צילום: ואלרי מרצ'ייב, CC BY-SA 2.0)

"זה נראה כאילו ממשלת ארצות-הברית חיכתה לתקרית ספציפית שתתאים לבקשה פולשנית מהסוג הזה, שנועדה לגרום לחברת טכנולוגיה להחליש את הטכנולוגיה שלה עצמה", אומרת קרן אלעזרי, חוקרת סייבר באוניברסיטת תל-אביב ומנחת המפגש עם בקדאל. "הם לקחו מקרה של טרוריסט שאין עוררין על כך שהוא טרוריסט, ועוד אחרי שהוא כבר מת – כך שאולי אפשר לטעון שכבר אין לו בכלל זכויות פרט. בצד של אפל, מנגד, אנחנו צופים במנכ"ל שמחליט להשתמש בסירוב העקרוני הזה כדי לצבור הון סימבולי".

בקדאל סבור שיש גם דרכים אחרות להתעמת עם ההרגלים הפולשניים של הממשל האמריקאי. "כשאנחנו מגיעים לארצות-הברית, כל פעילי הפרטיות שם אומרים לנו שהדרך היחידה לשנות משהו בארצות-הברית היא להעביר חקיקה באיחוד-האירופי. באיחוד-האירופי יש 500 מיליון צרכנים פוטנציאליים, וכשמישהו משנה את החקיקה כאן – זה מעמיד את פייסבוק, גוגל וכל האחרות בצומת דרכים: או שהן מתחילות להפעיל שתי גרסאות שונות של השירותים שלהן – או שהן מאמצות את ההוראות האירופיות ומחילות אותן על כלל המשתמשים שלהן", הוא אומר.

לנוכח ההגנות המפורשות שמעניקה מערכת החוקים הגרמנית לפרטיותם של אזרחיה, אומר בקדאל, יהיה מעניין לבדוק כיצד יתייחס בית-המשפט לחוקה בארצו לתוצאות העימות בין אפל ל-FBI, ומה יהיו השלכות הפסיקה – אם וכאשר תינתן. "החוקה שלנו, שהיא מאוד חזקה, נחקקה בשנת 1949, ארבע שנים אחרי נפילת השלטון הנאצי", הוא אומר. "האופן שבו היא נוסחה נועד למנוע מאיתנו ליצור מערכת מהסוג הזה בפעם השנייה".