ברוח הסנסציות

בקריקטורה היומית של "הארץ" אייר ערן וולקובסקי את השר לבטחון פנים גלעד ארדן ומפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. אלשיך אוחז בנייר שעליו כתוב "מח"ש" ובשולחן שלפניהם גיליון של "ידיעות אחרונות" ועליו כותרת ענק: "פיגוע דאע"ש!". בקריקטורה נראה השר ארדן פונה למפכ"ל אלשיך ואומר לו: "יש לי! אתה תתנצל ואני אקבל את ההתנצלות".

הקריקטורה מתייחסת, כמובן, למצוקה שאליה נקלעו השר והמפכ"ל לאור העובדות ההולכות ומתבררות על האירוע שבו נהרגו תושב היישוב הבלתי מוכר אום אל-חיראן יעקוב מוסא אבו-אלקיעאן וארז (עמדי) לוי, השוטר שהגיע ליישוב כדי לפנות את בתיו הבלתי חוקיים. השר והמפכ"ל אכן ראויים לביקורת על האשמות השווא שהטיחו באבו-אלקיעאן, כאילו ביצע פיגוע רצחני. גם בתקשורת הישראלית יש מי שראוי לביקורת על שפרסם את ההאשמות בלי כל הסתייגות, אבל דווקא בעיתון "ידיעות אחרונות" נהגו באחריות, יחסית.

בשער "ידיעות אחרונות" למחרת האירוע לא נכתב "פיגוע דאע"ש!" אלא "הדריסה והמחאה". לצד האבל על מות השוטר, ניתן מקום בולט למדי גם לסימני השאלה בדבר המניע לדריסה. גם בעמודי הפנים ניתן ביטוי הולם לפקפוק בגרסה הרשמית של המשטרה והממשלה. דווקא שערי "מעריב" ו"ישראל היום" לקו בכך. בשער "מעריב" לא נמצא כלל מקום לטענות כי לא מדובר בפיגוע רצחני. בשער "ישראל היום" קבעו חד-משמעית כי מדובר ב"פיגוע דריסה בשוטרים", ואת הגרסה האחרת קברו בעומק כותרת הביניים, עם ניסוח לא ברור ("שביתה במגזר: ירו בו והוא איבד שליטה").

ולא רק בשער. "במהירות, בלי אורות, לעבר קבוצת השוטרים", קראה כותרת של ידיעה מאת גדי גולן ואיציק סבן שדיווחה בעמודי הפנים של "ישראל היום" על אירוע הדריסה. כותרת זו אימצה לחלוטין את גרסת המשטרה, שנראית היום שגויה בתכלית. לפי ממצאי החקירה, אבו-אלקיעאן לא נסע במהירות אלא לכל היותר ב-20 קמ"ש, לא נסע בלי אורות אלא באורות דולקים וככל הנראה אף לא רצה ולא תכנן מראש לפגוע בקבוצת השוטרים שירתה עליו.

"ישראל היום", 19.1.2017

באופן לא מפתיע, שני העיתונים שסיקרו למחרת את הדריסה כ"פיגוע" הם גם אלה שהבוקר מדווחים באופן הלקוי ביותר על ההתפתחויות האחרונות בפרשה.

בשער "מעריב" אמנם מופיע הציטוט הנרפה שיצא מפי השר ארדן ("אם יתברר שלא היה פיגוע – צריך להתנצל"), אבל הידיעה עצמה, מאת אלון חכמון, מוכתרת ומתמקדת בציטוט אחר של השר: "מתנהל מסע שקרי נגדי ונגד המפכ"ל". חכמון פותח את דיווחו במידע על כך שהשר ארדן תקף אתמול את חברי-הכנסת הערבים שקראו לו להתפטר מתפקידו, בעקבות האשמות השווא שהפיץ בחודש שעבר. המשך הידיעה, עד סופה, הוא ציטוט ארוך של הפוסט שפרסם השר בחשבון הפייסבוק שלו. בלי כל דברי רקע, הסבר או עמדה של גורם אחר (סימה קדמון טוענת ב"ידיעות אחרונות" כי ההתלהמות המקוונת שמאפיינת לאחרונה את השר ארדן נובעת מהעובדה כי הוא נמצא בקמפיין לירושת נתניהו).

בשער "ישראל היום" מופיע ציטוט התנצלות-בקושי של ארדן ("אם יתברר שלא היה פיגוע – נתנצל") ככותרת הראשית, ​ותחתיו ציטוט חלש עוד יותר מפי ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אם היו טעויות, נצטרך לומר שהיו טעויות". בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מזכירים איציק סבן, גדי גולן וארז לין באופן עקיף כי המפכ"ל מיהר לקבוע נחרצות כי אבו-אלקיעאן הוא מחבל, וזאת באמצעות ציטוט הכחשת המפכ"ל את הטענה הזו.

טור הפרשנות המרכזי, מאת חיים שיין, מדגים פעם נוספת מדוע זכה לכינוי "האיש השווה שישה מיליון טון של חמאה של הראש". "לצערי", כותב שיין, "במדינת ישראל אנו עדים לתופעה מתרחבת ולפיה שמועות הופכות מיד 'לעובדות בדוקות', הדלפות מגמתיות לאמת מוחלטת, ולאיש כבר אין זמן וסבלנות לחכות עד לגמר החקירות והבדיקות". שיין, יובהר, אינו מתייחס בדברים הללו לקביעה המוקדמת של השר ארדן, המפכ"ל אלשיך וחלקים בתקשורת הישראלית ובהם "ישראל היום" כי אבו-אלקיעאן הוא מחבל, אלא דווקא למי שקורא כעת להתפטרותם של ארדן ואלשיך טרם פורסמו באופן רשמי מסקנות בדיקת מח"ש.

ובעצם, שיין לא יכול לדרוש מארדן ואלשיך לחכות עד לגמר החקירות והבדיקות לפני שהם הופכים שמועות לעובדות בדוקות והדלפות מגמתיות לאמת מוחלטת, שכן הוא בעצמו חטא בכך.

"ישראל היום", 19.1.2017

הנה כך כתב שיין למחרת האירוע, ב"ישראל היום": "חברי-כנסת ערבים, פעילים חברתיים ופרשני ערוץ 2, ברוח הסנסציות המנשבת בערוץ בימים האחרונים, טענו שיש לבדוק את התנהלות השוטרים מול הג'יפ הדוהר לעברם. כל מי שראה את הסרטון יכול היה להבחין בבירור את הסטת הרכב לתוך קבוצת השוטרים. משפחת הרוצח בארמון-הנציב טענה גם היא שמדובר בתאונת דרכים תמימה. חבל מאוד שיש פתאים שמוכנים לקנות טיעונים מופרכים.

"[...] נאמנים עלי דברי המפכ"ל בהלווייתו של רס"ב ארז שאול לוי (עמדי) הי"ד שנרצח, שלדבריו בבית-הספר שבו לימד הנהג הדורס יש מורים שלימדו את האידיאולוגיה של דאע"ש. פיגועי דריסה הפכו להיות כלי נשק שמזוהה עם האסלאם הקיצוני. גיבוי לפיגוע הדריסה רק מעצים את תאי דאע"ש שכבר נכנסו לתוככי ישראל".

תצא נא מכאן קריאה ומשאלה: אם בגמר החקירות והבדיקות, ההדלפות המגמתיות ממח"ש יהפכו לאמת מוחלטת וארדן ואלשיך יתנצלו ויתפטרו מתפקידם, יואיל נא גם שיין, אחר כבוד, לעשות כמותם.

פייק ניוז

בעוד שיין נוקט בגישה עזת מצח, המתעלמת לחלוטין מהעיוורון שבו לקה והשגיאות שביצע, עמיתיו בוחרים בתגובות אחרות לגילויים כי הרוצח הדאע"שי ככל הנראה לא היה רוצח ואף לא חבר בתא דאע"ש.

עמיתו של שיין לעיתון, הפרשן הבכיר דן מרגלית, טוען כי ארדן ואלשיך אמנם מיהרו להגיב ("הם שכחו את הכלל של אבטליון, 'חכמים, היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות'") אך מנגד "אילו מילאו פיהם מים היתה המשטרה נחשדת שמא יש לה מה להסתיר". מיד בהמשך מוסיף מרגלית כי "בעידן הטוויטר והפייסבוק עם 'פייק ניוז' כמעט שאי-אפשר לשתוק", תוך התעלמות מהעובדה כי האשמת השווא המיותרת היא שיצרה במקרה הזה את ה"פייק ניוז".

בן כספית (צילום מסך)

"לצערי", כותב בן כספית בטורו ב"מעריב", "הייתי בין אלה שהאמינו לגרסת המשטרה וזרמו עם הפיכתו של יעקוב אבו-אלקיעאן למחבל ואיש דאע"ש עוד בטרם נספג דמו השפוך באדמת הנגב. אני מצטער על זה". לכאורה, התנצלות מכובדת וראויה. בפועל, קשה להתרשם מההתנצלות של כספית, שכן למלה הכתובה אין ערך של ממש בעיניו. פעמים רבות הוא כותב דבר והיפוכו באותו המשפט, מציג את שלל האפשרויות בנושא מסוים בפני קוראיו רק כדי לקבוע בהמשך שיש גם אפשרות נוספת ולפיה אין כל אפשרות, או סתם סותר את עצמו בלי לשים לב. עקרונית, אין לכספית בעיה להתנצל בסיום טור שהוא כותב על הדברים שכתב בתחילתו.

מי שחשף את המסקנות המסתמנות של בדיקת מח"ש (שכן אין זו חקירה), העיתונאי קלמן ליבסקינד, מקדיש את טורו ב"מעריב" לרשמיו מביקור באום אל-חיראן. הוא שומע מהתושבים שם פחות או יותר את מה ששמע דרור פויר, שהגיע ליישוב הבלתי מוכר ימים אחדים לאחר מעשה ההרג.

נחום ברנע, הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", טופח לעצמו על השכם, ובצדק, ומצטט בטורו הבוקר ממה שכתב זמן קצת לאחר האירוע: "החיפזון שבו אימצו כל הגורמים הרשמיים את הגרסה הדאע"שית מזכיר את החיפזון שבו אימצו אותם גורמים את הסיפור על ההצתות בכרמל. ההאשמות נשמעות טוב: הן לא בהכרח נכונות".

ליועז הנדל פתרון משלו לבעיה שנוצרה בימים האחרונים: הוא משווה בין שני הצדדים. "ההיצמדות העדרית של ארגוני שמאל לגרסת הבדואים ושל אנשים כמוני לגרסת המשטרה והשר לבטחון פנים היא חוק העדר במרעו", כותב הנדל, בניסיון מעט עקום לשמור על מקומו במרכז הקיצוני של הפוליטיקה הישראלית.

בהמשך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת גם כתבה עיתונאית מאת עודד שלום, שביקר באום אל-חיראן ושוחח עם אלמנתו של אבו-אלקיעאן. "איך הבנות קיבלו את זה?", שואל שלום, והאלמנה, ד"ר אמאל אבו-סעד, משיבה: "יש לנו תאומות בנות 7 והגדולה בת 8, והיה להן קשה לקבל את העובדה שהוא נהרג. הרי הוא לא סתם מת. הרגו אותו. היה לי קשה להסביר להן למה הוא נהרג, למה ירו בו. הן ראו סרטונים בפייסבוק של האירוע והגדולה שאלה: 'למה ירו בו ולא תפסו אותו? מה הוא עשה שהגיע לו שיירו בו?' הדמות שהיא הכירה והמושג מחבל לא התחברו לה. היא כעסה, שאלה למה אומרים עליו דברים כאלה, למה לא מפסיקים לומר עליו כאלה שטויות".

"ומה ענית לה?", שואל שלום, ואבו-סעד משיבה: "שהיא מכירה את אבא שלה ויודעת את האמת, שהוא לא היה מחבל. אמרתי לה שבסוף האמת תצא לאור. תראה, קשה להתמודד עם ילדים. תמיד יהיו להם שאלות, ולא תמיד יש עליהן תשובה. תחשוב גם שאין לנו בית יותר. כל הזכרונות שלנו נקברו תחת ההריסות. לא קיבלנו התראה שבאים להרוס לנו את הבית ובגלל זה לא הוצאתי כלום. הרי אם הייתי יודעת הייתי נערכת ואוספת את הדברים, מבקשת מהמשפחה שיבואו לעזור לי לפנות את הדברים. היו להן אלבומי תמונות מאז הן נולדו. המון תמונות שלהן ושל הילדים הגדולים עם אבא שלהם, מחמד. לא נותרה לנו שום תמונה ממנו, שום זיכרון צילומי. הכל נקבר תחת ההריסות".

רעש

"מח"ש צפויה לקבוע שהשוטרים היורים באום אל-חיראן נהגו באופן סביר", מדווח ירון דורון בשער "מקור ראשון". לפי דיווחו, "מח"ש תקבע, לפי ההערכה, שהשוטרים חשו סכנת חיים ולכן פתחו בירי אל עבר הרכב".

ב"מוסף לשבת" מראיין נחום ברנע את סא"ל נדב וייסמן, התובע במשפט אזריה, שכידוע לא פעל באופן סביר. "ההנחה שמישהו יורה שלא כדין בשטחים וחוזר להיות מלאך כשהוא מגיע הביתה, מפוקפקת", אומר לו וייסמן. "למדתי את המקרה של גלעד שמן, חייל שירה והרג ילדה פלסטינית, הועמד לדין וזוכה. חברתו, עינב רוגל, ליוותה אותו לאורך משפטו. הוא רצח אותה במיטתה בקיבוץ".

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מונה דביר שרייבר שלל סיבות שבגינן הוא "בעד אלאור". בין יתר הסיבות לתמיכתו בחייל שהרג פלסטיני שניסה קודם לכן לתקוף חיילים ובזמן הירי כבר לא סיכן איש כותב שרייבר כי "כולנו יודעים שאילו זה לא היה מצולם, אף אחד לא היה עושה מזה רעש".

חבר את הנקודות

שי ניב פותח את טורו שב"גלובס" בסיפור על דיון שנערך בדלתיים סגורות בבית-המשפט העליון. העותרים: "גלובס" והכתב גור מגידו. במרכז העתירה: "אחד האנשים החזקים והמשפיעים ביותר בקהילה העסקית והציבורית, אשר נטען לגביו שהגיע לישראל כביכול כמרגל רוסי". לפי התיאור של ניב, אל הדיון הגיע גם "בכיר בשב"כ" שהציג במעמד צד אחד מידע חסוי בפני השופטים.

"הדיון ננעל פחות או יותר מיד אחרי שהבכיר ובא כוחו סיימו את מופע היחיד שלהם  מול השופטים, שהודיעו על דחיית העתירה", כותב ניב. "כמה שורות פורמליות שסגרו את הסיפור. לא הועילה העובדה ששמו המלא מתנוסס באתרי אינטרנט פופולריים בעולם עם פרטים מלאים על הפרשה, לא עזרה גם ההנחה הסבירה ששירותי הביון הזרים יודעים לקרוא אנגלית. הטענה לפגיעה אפשרית בבטחון המדינה או בחייו של האיש נראתה מופרכת אז כמו היום, אבל נדמה שעצם המלה 'ביטחון' מצליחה פעם אחר פעם להכתיב כללים אחרים לגמרי".

בהמשך הטור כותב ניב על מקרים שבהם "בעלי ההון והגופים שפועלים מטעמם רוצים להשפיע על הרגולציה לצורך הקלות במיסוי", ועוטפים זאת "באריזה של דאגה חברתית-לאומית". ניב נוקב בשמותיהן של שתי חברות: איגוד חברות הביטוח וחברת ערבה מיינס. הראשונה דחפה יוזמה להסיר את תקרת הפטור ממס, השנייה ביקשה פיצוי על הגדלת המיסוי שהחיל חוק ששינסקי 2. המשותף לשתי החברות, מלבד הניסיון להשפיע על הרגולציה בישראל במעטה של דאגה לאזרחי המדינה, הוא משרד הלוביסטים שמייצג אותם – משרד פוליסי, שבראשו עומד בוריס קרסני.

חקירות נתניהו (ועוזריו)

בכותרת הראשית של "הארץ" מדווח גידי וייץ כי "היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, התנגד לכך שהמשטרה תגבה עדויות משר החוץ לשעבר של ארה"ב ג'ון קרי ומשגריר ארה"ב לשעבר בישראל, דן שפירו, בנוגע לסיוע שהעניק ראש הממשלה לאיש העסקים ארנון מילצ'ן".

בכותרת הראשית של "מעריב" מדווח אלון חכמון כי לראש הסגל לשעבר של בנימין נתניהו, ארי הרו, יוצע להפוך לעד מדינה.

בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מדווח נחום ברנע כי על-פי ההערכה, דו"ח צוק איתן שיתפרסם בשבוע הבא צפוי לכלול נזיפה של מבקר המדינה בנתניהו ובשר הביטחון לשעבר משה יעלון. עם זאת, לא יהיו בדו"ח המלצות הדחה. "בדרך שבה הדו"ח כתוב, הוא לא מהווה איום אסטרטגי, לא על הממשלה ולא על מפקדי הצבא", כותב ברנע בטורו שב"מוסף לשבת".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, במהלך ביקורו באוסטרליה, 22.2.2017 (צילום: חיים צח, לע"מ)

בכל העיתונים מדווח על גורלה של פרח לרנר, לשעבר יועצת בכירה של ראש הממשלה נתניהו, שהודתה בכתב אישום שבו נטען כי ביצעה עבירות מרמה והפרת אמונים. ב"ישראל היום" הדיווח אינו כולל כל רמז לכך שהעבירות שביצעה לרנר נגעו גם לעיתון וכללו, בין היתר, העברת מסרים מלשכת ראש הממשלה לעיתון על רקע הנסיונות לחוקק את "חוק ישראל היום".

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת צחי דבוש בעקבות דיווחו של אמנון אברמוביץ' אתמול במהדורת החדשות של ערוץ 2, ולפיו מבקר המדינה יוסף שפירא פנה ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט וביקש לקבל את כל החומר שנאסף בתיק 2000, כולל הקלטות השיחות בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. "לדעת המבקר בשלב זה ישנו חשד אמיתי שהחינמון 'ישראל היום' מהווה תרומה פוליטית אסורה", דיווח אברמוביץ'.

אברמוביץ' ציין, ודבוש מדווח בעקבותיו, כי בעבר הגיעו פניות ליועץ המשפטי לממשלה הקודם יהודה ויינשטיין, אך זה נמנע מלפתוח בחקירה. "כעת", מצטט דבוש את אברמוביץ' ב"ידיעות אחרונות", "כתוצאה מהחקירה ומהקלטת השיחות בין נתניהו למוזס, המצב כנראה משתנה". ציטוט אחרון זה מפי אברמוביץ', כפי שהוא מופיע ב"ידיעות אחרונות", הוא ציטוט חסר. בפועל אמר פרשן חדשות ערוץ 2 כך: "כעת, לאחר שיחות נתניהו-מוזס פלוס חומרים נוספים שמוזס העביר למשטרה, המצב, כנראה, משתנה".

גם ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה בעקבות הדיווח של אברמוביץ', ידיעה המוקדשת להכחשת הפרסום. "מבקר המדינה לא קבע שבשלב זה יש חשד אמיתי ש'ישראל היום' מהווה תרומה פוליטית אסורה", נכתב מעל דיווחו של יאיר אלטמן. הציטוט שבכותרת, כך מדווח, נמסר ממשרד מבקר המדינה.

אלטמן גם יודע לצטט מהפנייה של מבקר המדינה ליועץ המשפטי לממשלה. "על-פי פרסומים בתקשורת בימים אלה, בוחנת המשטרה את מעורבות ראש הממשלה בפרסום עיתונים וקיום קשרים אפשריים בינו לבין עיתון 'ישראל היום'", כתב המבקר ליועץ המשפטי. "סוגיות אלו עלולות להשיק לתחום הביקורת שבתחום מבקר המדינה, ופרסום העיתון כשלעצמו עלול להיחשב כתרומה למפלגת הליכוד שבראשה עומד נתניהו, על כל המשתמע מכך לעניין דיני המימון. ולכן, ככל שבידי המשטרה מצויים חומרים רלבנטיים שעלולים להשליך על הביקורת, אנו מבקשים שהעתקי החומרים יגיעו לידינו".

משפט אחד ביום

"ערביי חברון קשים, רבים ואכזריים", כותבת קרני אלדד ב"מעריב".

יש גבול

במדור הרכילות של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי אמילי עמרוסי נפרדה מבעלה. גולדנברג-שטרן מזכירה כי בעקבות פנייתה אל עמרוסי לתגובה טרם הפרסום נוצר עימות פומבי בין השתיים. בטור הרכילות מתפרסם הדיאלוג הבא. "אמילי, פרק ב'?", "מכחישה. ויש גבול להתעסקות בחיי הפרטיים ולפגיעה במשפחתי ובילדַי".

"אחרי תהליך ארוך וכואב: אני ואייל פרודים", כתבה השבוע עמרוסי בעמוד הפייסבוק שלה. "בן זוגי מזה עשרים שנה, אבי ארבעת ילדי, וחברי הטוב. פרידה כזאת היא סיפור פנים-משפחתי שנמשך לאורך כמה שנים, תהליך עמוק, ששום סיפור מטומטם ושקרי ממדורי הרכילות לא יכול לנמק. משהו שרק שני אנשים בעולם יכולים להבין, ולעבור יחד".

הבוקר, במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" משתפת עמרוסי את כל קוראי 400 אלף העותקים המחולקים חינם ברחבי הארץ בתחושותיה בעקבות הסיפור הפנים-משפחתי הזה, שרק שני אנשים בעולם יכולים להבין.

מי ישראלית בעיניך?

ל"ישראל היום" מצורף הבוקר מוסף "נשים היום", בעריכת יעל לרנר. בין היתר כולל המוסף סקר דעת קהל שנערך בקרב נשים יהודיות בלבד. כרגיל בסקרי דעת הקהל שעורכים במחקרי הגל-החדש עבור עיתון זה, הציבור הערבי אינו קיים. אתמול פורסם בגיליון היומי של "ישראל היום" סקר אפרטהייד שכזה, סקר שבודק עמדות לגבי סוגיה הנוגעת בכלל האוכלוסייה אך נערך בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד.

הסקר שפורסם אתמול, יש לציין, הוצג באופן בולט ככזה שנערך בקרב יהודים בלבד. העיתונאים שדיווחו על ממצאיו נמנעו מלהטעות את הקוראים ולייחסם לכלל הציבור הישראל. בסקר שמתפרסם במוסף "נשים", למרבה הצער, שוב ישנה הטעיה בוטה של הקוראים.

"מה הרשת החברתית המועדפת על נשות ישראל?", נכתב בכותרת המשנה של העיתון, ובגוף הדיווח מאת היאלי יעקבי-הנלדסמן נכתב פעם אחר פעם על עמדות "הנשים הישראליות", תוך התעלמות מהעובדה כי עורכי הסקר הדירו לחלוטין כחמישית מהנשים הישראליות.

עושים לביתם

ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום "מוסף מיוחד במלאת 130 להולדתו של דוד בן-גוריון, מתנת קרן קיימת לישראל". בשער ה"מוסף" מתנוסס לוגו "ידיעות אחרונות", אולם לא נראה כי יש כל קשר ישיר בין העיתון ל"מוסף" שצורף אליו. הוא הופק על-ידי משרד יחסי הציבור גלאי-תקשורת ונועד לקדם את הסרט "בן גוריון – אפילוג", שבוים על-ידי עורך ה"מוסף", יריב מוזר, ואשר מוקרן בימים אלה בבתי-הקולנוע. בין אם המוצר המודפס הזה שייך ל"ידיעות אחרונות" או לגלאי-תקשורת, מבחינת קק"ל העיקר כנראה שהוא נפתח בטור ותצלום של דני עטר, יו"ר הארגון.

במוסף "מעריב" שוב מתפרסם המדור הפרסומי של מפעל הפיס "למען הקהילה", מאת יהונתן פורת. הפעם כותב פורת על מגדל-העמק. "מגדל-העמק היא שותפה נאמנה וטובה של מפעל הפיס", מצוטט במדור ראש העירייה אלי ברדה, מתחת לתצלום של מבנה שהוקם בעזרת כספי ההימורים של המפעל.

סימנייה

ורד לי ממשיכה לשרטט ב"הארץ" את התמונה הכעורה של עולם הזנות הישראלי, הפעם עם התמקדות בטרנסג'נדריות צעירות. "היום אני לא באה לפה בשביל הכסף אלא מהבדידות ומתוך רצון לתשומת לב", אומרת לה מונה, שחוגגת יום הולדת 40 ברחוב הגליל שבתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב.

לדבריה, בגיל 19 סיפרה למנהלת במקום עבודתה שהיא מתכוונת לעבור ניתוח לשינוי מין. "היא הזדעזעה והחלה להתנכל לי. כעבור זמן קצר היא העיפה אותי מהעבודה ללא הסבר ובלי פיצויים. לא יכולתי לחזור הביתה והרגשתי שאם אני לא אעשה את שינוי המין אני אתאבד. לא היה לי לאן ללכת, הייתי בחוסר כל, הגעתי לתל-אביב והתחלתי לעבוד בזנות".

גיא לרר (צילום: יונתן זינדל)

שני ליטמן מראיינת את גיא לרר ל"מוסף הארץ", על המעבר שעשה מעיתונאי לקמפיינר. "הרגשתי חלש", אומר לה לרר על הצעד הראשון שעשה בכיוון, כשטיפל בבן אופק וחברת אייקיוטק. "הבנתי שאם רק נשדר את התחקיר, זה לא יגרום לשינוי. את המשטרה זה לא עניין, את הרגולטורים זה לא עניין. יועץ התדמית של בן אופק היה רונן צור, והיה לו צי של עורכי-דין שהצר את צעדי. הבנתי שהפורמט לא טוב. ואז אמרתי לגולן יוכפז, אני לוקח את הנפגעים, מדפיס באנרים ואנחנו הולכים אליו, אל בן אופק, למשרד. יוכפז אמר שאני לא יכול לארגן את זה בעצמי, כי אני עיתונאי. אמרתי לו שמבחינתי אני גוזר את תעודת העיתונאי. שאלתי אותו אם הוא מוכן שאעבוד אצלו בתור יצור כלאיים, שעוד לא ברורה ההגדרה שלו. אני עובד במערכת היררכית, ולא הייתי ממרה את פיו. גולן נחשב לאדם קצת מקובע, אבל אחרי שבוע הוא אמר, לך על זה. הוא נתן לי מתנה בכך שאיפשר לי להפסיק להיות עיתונאי קלאסי ולהגיד, אני לוקח צד. זה שידרג לי את חוויית החיים המקצועיים. הזמן שלי בעבודה הפך לזמן טהור של מימוש עצמי".

ענייני תקשורת

יונתן כיתאין מדווח ב"גלובס" כי משרדי עורכי-הדין ליבליך-מוזר ופישר-בכר הגיעו לשלב הסופי במכרז לייעוץ משפטי לתאגיד השידור הישראלי בתחום לשון הרע.

מדורה של ליאורה גולדנברג-שטרן במוסף "מעריב" נפתח בידיעה שלפיה רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, התלוננה על התצלום שלה שפורסם בעיתון "הארץ" למחרת הפגישה של בני הזוג נתניהו עם בני הזוג טראמפ. "תראה איזה תמונות יפות שלי פרסמו העיתונים האמריקאיים ותראה איזו תמונה גרועה שלי פרסם עיתון 'הארץ'", מצוטטת נתניהו ב"מעריב". "הם עושים לי דווקא, בכוונה פרסמו תמונה כזאת". במשפחת נתניהו טענו בתגובה שלהד"ם.

שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי ראש הממשלה נתניהו החתים את שרי הקבינט על מסמך התחייבות שלא ידליפו פרטים מדיון על שיחה שקיים עם נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ.

ליאת רון משוחחת במוסף "G" של "גלובס" עם יפה ויגודסקי, יו"ר קרן מעגלים ולשעבר מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. "המצב גרוע", היא אומרת על החינוכית כיום. "ממה שאני מבינה מאנשים שעובדים שם ונמצאים איתי בקשר, רוב העבודה יוצאת החוצה". את תאגיד השידור היא מכנה "פארסה שאין כמותה".

לדבריה, "בזמנו התבקשתי להגיש הצעה לרפורמה ברשות השידור, עם כוונה שאמונה למנכ"לית שלה. לא היה צורך להקים את התאגיד, אלא רה-ארגון מקיף ברשות. אי-אפשר למחוק בהינף יד את הישגי רשות השידור. חלק מכוח האדם שלה הם עובדים טובים מאוד. מה שצריך לעשות עכשיו זה להקים דירקטוריון חזק, בלתי תלוי, עם מנכ"ל מקצועי שמבין בניהול ולא רק בפרוגרמינג, שמכיר את המערכת הציבורית והממשלתית. אם הייתי צעירה ב-20 ‬ שנה, הייתי עושה את זה בשמחה".

ניר גונטז' שוחח עם אלי פסטמן, ראש משרד פוקס-ניוז בישראל, על היחס החיובי שמקבלת הרשת מהנשיא טראמפ. התמליל פורסם ב"מוסף הארץ".

עורך "בשבע", עמנואל שילה, מתגעגע לאורי אורבך במלאות שנתיים למותו.

מאז שבני ציפר נושל מטורו בשער האחורי של "הארץ" בימי שישי, הוא מנתב את תשוקתו לפרובוקציות אל עמודי המוסף "תרבות וספרות" בעריכתו. הבוקר בשער המוסף טקסט ארוך מאת מנחם בן על חוויות האימפוטנציה המינית שלו. הנה כמה משפטים לדוגמה: "עד כמה השפיע האשך הטמיר על חיי המיניים? אני לא בדיוק יכול לאמוד את זה. ברור שהייתי תמיד ביישן בעניין חשיפת אבר המין. חשבתי שהוא קטן מדי, למרות שגודלו נורמלי למדי ככל שאני יודע, גם אם במפלס הנמוך. ומכל מקום, שק האשכים שלי בהחלט אינו מיושר וסימטרי, כמו אצל כולם אני מניח (ככה למדתי מן המראות בסרטים הפורנוגרפיים שאני צופה בהם מפעם לפעם דווקא בשנים האחרונות). אצלי זה אחרת: ביצה אחת מונחת בקצהו ואחת צמודה למעלה, מחוברת בגיד כלשהו".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך איתי סגל עם רדיר כמאל-מריח, המגישה הערבייה הראשונה של מהדורת חדשות בטלוויזיה הישראלית. "אני מאמינה שאחוז גבוה מהציבור הערבי בארץ מוזן חדשותית על-ידי הערוץ שלנו", היא אומרת בהתייחסה לערוץ 1 של רשות השידור. אמונה זה חשוב, אבל לפי סקר שביצעה לפ"מ רק כחמישית מהציבור הערבי בישראל טען כי הוא צופה "לפחות שעה בשבוע" בערוץ 1, פחות מערוצים 2 ו-10, ואחוז דומה טען כי הוא צופה במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, גם כן פחות מערוצים 2 ו-10.

"ישראל היום" מדווח לקוראיו בעמוד השער כי תעריף דמי המשלוח למנויים, כלומר אותם אנשים שמשלמים כסף כדי שגליונות החינמון יגיעו עד לדלת ביתם, צפוי לעלות בחודש הבא ויעמוד על 65 שקל בחודש.