ביום שלישי השבוע התבשרנו שמגעים מתקדמים בין בית-הדין הצבאי ובין עורך-הדין של אופק בוכריס יביאו כנראה להסדר טיעון "סלחני" – בלשון המעטה. החדשות הסעירו את הרשת, והרשף שיצרו התחרה בכבוד בסערת הצוללות, "טרור ההצתות", חקירת שרה נתניהו והדובדבן החדש: הטענות להטרדה מינית מצד ח"כ מהבית-היהודי.

אם יאושר, יהיה זה הסדר טיעון מהחלומות עבור הקצין שהואשם ב-16 עבירות מין חמורות, הכוללות שלושה מעשי אונס, שקורבנותיו הן חיילת וקצינה שהיו פקודותיו. על-פי ההסדר, בוכריס יודה רק בקיום יחסי מין עם החיילת ויורשע במה שמכונה "בעילה אסורה בהסכמה". בוכריס לא ייכלא, לא יואשם באונס ויורד בדרגה אחת בלבד, מה שיבטיח שלא יישללו ממנו תנאי הפרישה המפנקים של קצין בכיר בקבע.

הפער העצום בין ההאשמות ובין העונש לא הותיר את הרשתות החברתיות אדישות. אחרי הכל, טרם יבש הדיו מהסדר הטיעון המתקתק שהשיג קצין מתעלל אחר, לירן חג'בי, והציבור מבין שאי-אפשר להתעלם עוד מהדפוס הבעייתי.

יוזמת רשת, שכנראה לא לקחה את עצמה ברצינות יתרה (ונולדה בדף "פוליטיקלי קוראת"), יצרה את מה שאפשר כבר לכנות "אפקט בוכריס". קמפיין #יותר_מבוכריס קרא למשתמשי פייסבוק וטוויטר לחלוק סיפורים על עונשים לא סבירים שקיבלו בצבא, כלומר מקרים שהם ההפך המוחלט של פרשת בוכריס.

הקריאה זכתה להיענות נלהבת, והרשת הוצפה בסיפורים. חיילות סיפרו על ריתוקים שקיבלו בגלל שמרחו לק על הציפורניים, חיילים נזכרו בעונשים שונים ומשונים שקיבלו בגין ליטוף חתול, צחקוק במסדר, שאלה תמימה שעצבנה את הרס"ר, מבט שהרגיז את המפקד, זוטות בלתי מזיקות שפורשו כהתרסה.

כמה מהמקרים שסופר עליהם היו מגוחכים. למשל: "בקורס הגדירו לנו שאסור לנו לדבר בזמן מד"ס. באמצע המד"ס הסתכלתי על חבר וקרצתי לו, המפקד החליט שזה סוג של דו-שיח וקיבלתי שבת". היו מקרים שבהם חיילים וחיילות נענשו פשוט כי נקלעו למצבים בלתי אפשריים, למשל: "בתפקיד הראשון שלי נשבר לי האגודל וה'מפקד' שלי לא שחרר אותי לעשות צילום ליד כיוון ש(שימו לב) לא התחשק לו. שבועיים (!) אחרי כן היה לי צילום בחר"פ, וכשחזרתי הוא צרח עלי ליד חיילים וקצינים נוספים בגדוד על כך שנעדרתי מקפ"ק חורף (למרות שידע על ההפניה) וטען שאם היה יודע היה מבטל לי את התור. כשאמרתי לו שאין לו סיבה לעשות את זה, ענה 'הייתי ממציא איזה חרטא מבצעית', ושפט אותי כי לא תליתי לו"ז לקפ"ק. קיבלתי נזיפה. והשפלה".

אבל לצד אינספור אנקדוטות וסיפורים עגומים, מגוחכים או מצחיקים, היו גם תגובות רציניות יותר, כאלה שהזכירו שמאחורי כל סיפורי הרס"רים נמוכי המצח והקצינים האטומים יש חיילים ובעיקר חיילות שמשלמות מחיר כבד, למשל: "כשהייתי חיילת עברתי הטרדות מיניות על ימין ועל שמאל. אבל אז, אי שם באמצע שנות התשעים, לא היה שום חוק נגד זה. זה היה חלק מהווי חיינו, ואפילו בינינו לבין עצמנו לא ידענו איך להתייחס לזה. לא היו לנו מלים. גם באותה פעם שמילואימניקים שיכולתי להיות הבת שלהם הטרידו אותי באמצע שיעור שהעברתי להם כי הכפתור שלי בחולצה היה בטעות פתוח, לא היו לי מלים. הלכתי למפקדים שלי חסרת נשימה והם קצת הרגיעו והחליקו את זה. לרגע אני לא נוטרת להם. גם הם לא ידעו מה לעשות עם זה".

תגובה יוצאת דופן ביקרה את יוזמת #יותר_מבוכריס: "זה לנרמל מערכת שלמה של אלימות כלפי בני אדם בכלל על מנת למחות על אלימות מאוד ספציפית, אלימות מינית ואלימות כלפי נשים. קמפיין גברי, דפוק ואבסורדי יותר מהעונש שאתן מוחות עליו. יותר מגוחך בעיני זה להשתמש בזה בשביל להגחיך את המערכת".

כך או כך, לקמפיין "יותר מבוכריס" יש תוצר לוואי שהולך ותופח: פאזל עצום של המוני פיסות קטנות שמספרות את מה שהעיתונות לא מצליחה או רוצה לדווח עליו, שברירי מציאות של שגרה יומיומית שנעה בין המטופש לנפשע, עדויות שמפוררות מעט את האתוס המסרב לגווע של הצבא המוסרי, החזק, החכם והצודק.

הדיווחים האלה, גם אם חלקם בדויים, מגיעים מעומק השטח, רבים מהם מחיילים שלקחו על עצמם שיתוף פעולה מלא עם הצבא ושירתו בתפקידים מבצעיים וביחידות קרביות. השיתופים האלה מזכירים את השרירותיות, ההתעמרות, השוביניזם, הזחיחות והאטימות ששמענו עליהם כבר פעמים רבות לפני כן, אבל עכשיו הם מוגשים לנו בפורמט חדש, מרוכז ובלתי אמצעי.

נותר רק לתהות מה ייפרש בפנינו אם משתמשי הרשתות החברתיות יאותגרו לספר זה לזה מה הם יודעים, ממקור ראשון, על התאבדויות בצה"ל, על מקרים של מניעת טיפול רפואי הולם, על התנהגות פלילית, על בריונות וכמובן – על אונס.