יהיה ודאי מי שיכנה את ההרשעה היום של נוחי דנקנר בעבירות של תרמית בניירות ערך בתואר "מהדהדת". כנראה שלא תהיה בכך הגזמה: אחרי הכל, מדובר בנקודת שפל של הרשעה פלילית, לא פחות, שאליה הגיע מי שרק לפני שנים ספורות נחשב ל"איש החזק במשק", נבעט לבסוף מהתאגיד שבשליטתו כשלגופו רק חובות בגובה מיליארדים וכעת צפוי אולי לעונש מאסר של עד חמש שנים.

אבל מצד אחר, עבור מי שעקב אחרי עלילותיו של דנקנר, ובמיוחד בהקשר של יחסיו ההדדיים עם התקשורת, ובראשם רכישת "מעריב" וריסוקו המוסרי והכלכלי, ההרשעה בסעיף חוק פרוצדורלי כזה או אחר רחוקה מלהיות מהדהדת. לדידי, דנקנר היה צריך להיות מורשע בעבירה של השחתת אמות המידה של הציבוריות הישראלית. הרשעה כזו אינה ניתנת בבית המשפט, אלא בכיכר השוק – תפקיד שאותו ממלאת בעידן שלנו העיתונות.

הבעיה היא, כמובן, שמדובר במשפט שהעיתונות הישראלית לא היתה יכולה להגיע אליו, וזאת משום שהיא זו שהיתה צריכה לשבת יחד עם דנקנר על ספסל הנאשמים. אחרי הכל, רוב רובה של העיתונות הישראלית – לבד מעיתונאים בודדים ובהמשך גם עיתון שלם, "דה-מרקר" – היה חלק מדבר העבירה, במעש או בחוסר מעש. למעשה, דנקנר כלל לא היה יכול לפעול ללא שותפות מלאה וצמודה של התקשורת המרכזית ושל עיתונאים מרכזיים בתוכה.

אני לא מדבר רק על הזכייה בתוארי "איש השנה" בעיתונים הכלכליים, על הכיכוב במדורי הרכילות ("נוחי דנקנר הולך לקולנוע", ידיעה פותחת), על לקקנות של עיתונאים דוגמת סבר פלוצקר, שהכריזו שיש לנו "פחות מדי דנקנרים" (נוחי דנקנר, "יפה התואר" ו"תכול העיניים", התמוגג פרשן "ידיעות אחרונות"). אחרי הכל, הערצת העושר, הסגידה לעשירים, דת הכסף ששלטה בעיתונות הכלכלית ובכלל, הלכה והתפוגגה כבר אחרי המשבר הכלכלי הגדול של 2008 וגלי ההדף שלו, הרבה לפני התרסקות השאיפות העסקיות של דנקנר.

לא, העבריינות המקצועית של העיתונות בכלל והעיתונות הכלכלית בפרט בכל הקשור לנוחי דנקנר ושכמותו היתה מסיבית ועדינה, מקיפה וחודרת הרבה יותר מסתם חנפנות. מסעות ההערצה לפילנתרופ הדגול (שתרם מכספן של חברות ציבוריות) היו רק הזיגוג על עוגת ההטעיה שבישלו העיתונאים לציבור לקוחותיהם התמים.

בלי התקשורת לא היה "נוחי דנקנר". בלי התקשורת נוחי דנקנר היה נשאר עורך-דין אמיד, עסקן אוויר, מתווך בכיר – ולא היה נעשה טייקון, אבי האומה ומחמל נפשה תכול העיניים. זאת משום שבלי התקשורת, נוחי דנקנר לא היה יכול להסתיר מהציבור את האופן המפוקפק שבו בנה את האימפריה העסקית שלו, ובלי התקשורת הרגולטורים לא היו יכולים להתעלם מהעוולות והבעיות שהיא יוצרת ומעודדת.

הנה ציטוט מדבריו של עד המדינה במשפט דנקנר, שסיפר על דברים שאמר לו שותפו ל"הנפקת החברים" שבגינה חולקו היום ההרשעות הפליליות:

הוא הסביר לי שזה אקט ציוני להציל את אי.די.בי. שאם אנחנו לא נציל את אי.די.בי ואת ההנפקה הזאת כל המשק יקרוס... וזה יהיה אוי ואבוי. זה חשוב מאוד מה שאנחנו עושים".

משפט אחד, תמצית השקר. השקר שבשמו צומחת הריכוזיות ופורח האי-שוויון. אי.די.בי היא כלום עבור המשק הישראלי. כמה מנהלים בחליפות ומשכורות לא מוסריות, קומה אחת במגדל משרדים גבוה מדי, תואר ריק שאנשים כמו דנקנר משתמשים בו בשביל לאגור תחתיו עוד ועוד חברות אחזקה חסרות משמעות, שבתחתית הפירמידה שהן יוצרות מסתתרות החברות האמיתיות, המוצרים, העובדים.

חברות כמו סלקום או שופרסל, שהתמוטטות שלהן היתה מחוללת רעידת אדמה אמיתית במשק הישראלי. חברות שלעובדים שלהן או ללקוחות שלהן ממש לא משנה איך קוראים לטייקון ששולט בפירמידה בעזרת כספם שלהם עצמם. מה זה משנה אם קוראים לו דנקנר או פישמן, לבייב או עופר? זה לא.

לא צריך שיעור מבוא בכלכלה בשביל לדעת את זה: זה כבר קרה. אי.די.בי נלקחה מידיו של דנקנר והמשק הישראלי שרד. חלקים ממנה נעקרו ונמכרו, והכלכלה הישראלית לא נפחה את נשמתה.

אם אתם לא קוראים אדוקים של עיתונות כלכלית, יש סיכוי גדול שאין לכם מושג מי שולט כעת בתאגיד אי.די.בי. אל תרגישו לא בסדר. זה באמת לא חשוב. מ"הערך המוסף הניהולי" של הדירקטוריונים בפירמידת חברות האחזקה של דנקנר אתם יכולים להתרשם במשפטים כמו זה של התביעה הייצוגית נגד דסק"ש, שרכשה את "מעריב" מטעמי "סינרגיה" (שזה בדנקנרית כנראה "לחסל את 'הארץ'") והפסידה 300 מיליון שקל (ואת "מעריב").

ואת השקר הזה שברוקר אחד ניסה, משום מה, למכור לברוקר אחר בחדר סגור, התקשורת הישראלית דחפה לנו לגרון בחלל הפתוח. שקר כזה אי-אפשר לתחזק בלי התקשורת. התקשורת מכרה לנו את נוחי דנקנר, אדם שלא בנה בית ולא נטע עץ, כאבי המשק הישראלי. היא לא עשתה זאת כי התחשק לה. עיתונאים לא קמו בבוקר ומכרו לציבור את נוחי דנקנר סתם כי בא להם. הם עשו זאת משום שכך הורו להם. הם עשו זאת משום שחשבו שכך הבוסים שלהם היו רוצים שיעשו. הם עשו זאת כי הסתכלו מסביב וראו שכך עושות כולן. הם עשו זאת מכוח ההרגל, מטיפשות, מפחדנות, מתאוות בצע, מהרבה סיבות – אף אחת מהן אינה מתחרזת עם שליחות עיתונאית או טובת הציבור.

אז למה, בעצם? בטובות ובחסדים הגדולים והקטנים שצמחו למו"לים ולפרשנים הבכירים מהשירות שהם נתנו ונותנים לנוחי דנקנרים שלנו אפשר לצפות ולהבחין מבין החרכים של פליטות פה, הם טמונים בדו"חות של חברות פרטיות ובחשבונות הוצאות של יחצני-על. מה שברור ללא כחל ושרק הוא הרווח והתועלת של הטייקונים מאילוף התקשורת: אי-אפשר להחזיק פירמידה ממונפת כמו זו של אי.די.בי של נוחי דנקנר בלי לשכנע את הציבור שהכל בסדר, ואי-אפשר לשכנע בכך את הציבור בלי להעלים ממנו מידע, למשל על חובות העתק שלך ועל מצבו העגום של מלאי המזומנים שלך. אי-אפשר להעלים מידע בלי התקשורת, ואי-אפשר לשכנע את שומרי הסף של השוק שהתאגיד שבשליטתך אינו חדל פירעון בלי שוט. לשוט הזה קוראים העיתונות הישראלית.

להכחיש, להטעות, להסיח את הדעת

אבל זו רק קומה אחת של שיתוף הפעולה של העיתונות עם הטייקונים הישראלים דוגמת נוחי דנקנר. הקומה העליונה. התקשורת הישראלית שיתפה פעולה גם בקומות התחתונות. הריאליות. התקשורת הישראלית שיתפה פעולה עם העושק והחמדנות של החברות שבבסיס הפירמידות של דנקנר והקולגות שלו. עם המחירים החזיריים של הסלולר של סלקום ושל המזון של שופרסל. התקשורת הישראלית היא זו שהתעלמה בכל כוחה מיוקר המחיה הגואה, ובעיקר – היא זו שחלקים ממנה נלחמו בכל כוחם ברגולטורים ובפוליטיקאים שניסו לשנות, ובעיתונאים הבודדים שניסו לגבות אותם.

כשכבר אי-אפשר היה יותר, עם פרוץ המחאה החברתית, המו"לים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" עודדו את הסיקור כי חשבו שיפגעו כך בנתניהו, רק כדי למהר לסגור את הברז על הסיקור ולהתחיל לחבוט במוחים אחרי שקיבלו איתות עבה מכיוונם של הדנקנרים בדמות עצירת הפרסום של החברות הגדולות.

זוכרים את "פופוליזם הריכוזיות"? את ההתקפות של פרשנים כמו אלי ציפורי מ"גלובס" וסבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" על "דה-מרקר" ש"רודף" את נוחי דנקנר? כעת, כשדנקנר הוא תחילתו של משפט שמסתיים בהסדר חובות שערורייתי והרשעה פלילית, זה נראה אבסורדי ומגוחך, אבל זה לא מונע מעיתונים כמו "גלובס" ו"ידיעות אחרונות" להמשיך ולהגן על אותן תזות בדיוק. נכון, המנגינה השתנתה, וגם זהות הטייקונים, אבל לא הגישה.

וכך עסקאות בעלי העניין, משיכת הדיבידנדים המופקרת, ריקון הקופות של חברות כדי להחזיר הלוואות עתק, אשראי בנקאי נדיב באופן מפלצתי שניתן בנסיבות תמוהות, חליבת העובדים והמפעלים כדי להזין את הפירמידה, העלאת המחירים הצינית, הפגיעה בציבור הצרכנים – כל אלו נקברים ומטויחים בהאשמות של "שנאת עשירים" ונצבעים בצבעים עליזים של מפעלי צדקה על חשבון הציבור. או סתם מושתקים. כי הרי חסר על מה לדווח?

התערבות מלאכותית

בהכרעת הדין שבה הרשיע את דנקנר מצטט השופט חאלד כבוב את לשון החוק: עבריין ניירות ערך הוא מי ש"הניע או ניסה להניע אדם לרכוש או למכור ניירות ערך ועשה זאת באמרה, בהבטחה או בתחזית – בכתב, בעל פה או בדרך אחרת – שידע או היה עליו לדעת שהן כוזבות או מטעות, או בהעלמת עובדות מהותיות", או מי ש"השפיע בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך".

במלים אחרות, עבירה של תרמית בניירות ערך היא עבירה של משחק בתדמיות. לא גניבת כסף, אלא גניבת תדמית של כסף. זו הגדרה יפה לאופן שבו תיווכה לנו העיתונות הישראלית, מינוס כמה עיתונאים בודדים ועיתון כלכלי אחד, את תופעת נוחי דנקנר.

עוד מסביר השופט את הרעיון מאחורי החוק האוסר על תרמית בניירות ערך: "הגנה על ציבור המשקיעים מפני התערבות מלאכותית בשוק ההון, תוך מניעת הענקת יתרון בלתי הוגן לשחקנים מסוימים על חשבונם של שחקנים אחרים ושמירה על כללי משחק הוגנים, הכל במטרה לשמור על שוק הון הוגן, יעיל ואמין".

ציבור המשקיעים זה אתם, והעיתונאים הישראלים לא היו שם בשביל להגן עליכם.