חדשות האתרוג

ההשבעה של ליברמן. הרחבת הממשלה. האיומים של בנט. הפרישה של גבאי. ההשפלות של שרה נתניהו את העובדים במעון ראש הממשלה. המתקפה של מקורביה על השופטת שהכריעה נגדה. הימים האחרונים זימנו רצף עמוס במיוחד של התפתחויות יצריות בזירה הפוליטית, והעיתונים מגיעים לגליונות סוף השבוע שלהם כשהם עם הלשון בחוץ. כעת אפשר להתחיל לנשום לרווחה.

ב"ידיעות אחרונות", בסופו של שבוע מוצלח עבור בעלי הברית (וקשה עבור היריבים), מפנים את השולחן מהקמפיין המוצלח להכשרת המינוי של ליברמן לתפקיד שר הביטחון, ופונים לנקות את הראש באמצעות קצת חדשות חוץ. הכותרת הראשית של מהדורת סוף השבוע מוקדשת להתבטאות חריפה של הילרי קלינטון (מועמדת מסורתית של העיתון) על יריבה הצפוי בבחירות לנשיאות ארצות-הברית ("אסור שטראמפ יחזיק בקוד הגרעיני [...] פסיכיאטרים צריכים לבדוק את חיבתו לרודנים"), שהוא במקרה המועמד המועדף על העיתון המתחרה.

באמת, מטריד לדמיין אדם כמו דונלד טראמפ מתיישב על כיסא הנשיא, מותח רגליים, קורא למזכיר הצבאי ומצווה עליו: שפוך עכשיו את כל הסודות, ובבקשה אל תחסוך. מטריד בערך כמו למנות לתפקיד שר הביטחון של מדינת ישראל אדם שחברות בשליטתו וסביבתו הקרובה נהנו ממיליוני שקלים שהזרימו בעלי הון שונים עבור עסקאות שלא ברור מה טיבן, אדם שבמפלגה שהוא מנהל ביד רמה מאז היווסדה נחשפה פרשיית שחיתות רחבת היקף, פוליטיקאי שאפילו לא קיבל גישה מלאה למידע מסווג בעת שכיהן כשר לעניינים אסטרטגיים ושאיש אינו יודע מה תפיסותיו האידיאולוגיות, ככל שיש כאלה.

עבור עורכי וכתבי "ידיעות אחרונות", הרקע המציק והבלתי פתור של ליברמן כלל לא שווה עיסוק. לכל אורך השבוע עמלו בטבלואיד של משפחת מוזס על הדהוד דף המסרים של ליברמן, שנועד לשוות לו תדמית אנושית, מיושבת ואף רודפת שלום: תצלומיו עם בני משפחתו (שאחת מהם, הבת מיכל, קיבלה בצעירותה מיליונים עבור מילוי משימות עלומות), ציורי הנכדים, קבלת הפנים הטקסית בקריה, שיחת הטלפון עם קודמו, משה יעלון. כל אלה נועדו להמחיש שהכל כשורה. שליברמן הוא אדם ככל האנשים, פוליטיקאי ככל שאר הפוליטיקאים. ושאפשר לסמוך עליו. הנה, תראו, הנכדים שלו מעריצים אותו ואפילו בוגי לא טרק לו את הטלפון.

אביגדור ליברמן וגדי איזנקוט מגיעים לטקס מינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון. הקריה, 31.5.16 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

הפרשן הצבאי אלכס פישמן, במאמר שפורסם שלשום תחת הכותרת "הקיפוד שקיפל את הקוצים", מצא לנכון להתעכב על המהלכים התדמיתיים האלה, ואף נדרש למלאכותיותם. "שום דבר לא ספונטני. הכל מתוכנן. אפילו ההחלטה להתקשר למשה יעלון כדי להזמין אותו לבצע חפיפה מסודרת תוכננה מבעוד מועד", כתב פישמן, אך נמנע מלעשות את הדבר המתבקש ולהסביר מהי בדיוק התדמית שהמצג המתוזמר נועד לשנות (או לציין מי כלי התקשורת שמשתף פעולה עם המצג המתוכנן).

ב"ישראל היום", עיתון שכל עוד ישב ליברמן באופוזיציה דאג לנגח אותו בשירות ראש הממשלה נתניהו, השלימו השבוע פניית פרסה. נעלמו המלים הקשות, נשכח טוהר המידות. ליברמן, לכל היותר, עוד צריך להוכיח את עצמו. גם פרשן הבית חיים שיין, שרק לאחרונה כתב בפייסבוק ש"אם אביגדור ליברמן ימונה לשר ביטחון מדובר בטירוף מערכות", שמר את דעותיו לעצמו ויצא השבוע נגד "חוגי השמאל" על כך שהם מציגים את ליברמן כ"דמון מסוכן".

הפרשן הצבאי יואב לימור, שרק לפני יומיים עוד רמז בזהירות שייתכן ליברמן ישתמש במערכת הביטחון "ככלי לקידום האינטרסים הפוליטיים שלו", מפרסם היום שיר הלל לשר הנכנס, ומתמסר למסר המרכזי של לשכת ליברמן: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". בקרוב, כותב לימור, ילמד ליברמן להתאהב בתפקיד החדש ובגורמי המקצוע שיעבדו סביבו. הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הוא מרגיע, ישמור שהשר לא יתפרע. "אפשר להניח שהממשל בוושינגטון, כדרכו, ירעיף אהבה על השר החדש", הוא מוסיף.

"אין בישראל עוד משרד שמרכז בידיו כזאת עוצמה: פיזית, כלכלית, מודיעינית", כותב לימור. "גם אין בישראל עוד משרד שמרכז בידיו כזאת עצמאות: ביצועית, תכנונית, פוליטית. רק ראש הממשלה חזק משר הביטחון, אבל הוא גר בבית זכוכית; שר הביטחון לעומתו גר בבונקר, מוקף בסביבה לויאלית ושומרת סוד. ליברמן ילמד להעריך את כל אלה. מהצ'ופרים הקטנים שבאים עם התפקיד – המסוקים שעומדים לשירותך, מסדרי הכבוד וצבא הקצינים והחיילים שמתייצב בכל שעה, לכל מטרה – ועד לעיקר, לאינטימיות הכמעט בלעדית שאוחז שר הביטחון במידע ובביצוע.

"מדי בוקר יגיש לו מזכירו הצבאי לקט מודיעין ולקט מבצעי. הראשון יספר לו מי אמר מה ומי עשה מה בצד האדום, של היריב, ברזולוציות שהאינטימיות שלהן מביכה לעתים; השני יעדכן אותו במה עושה הצד הכחול, שלנו.

"חלק לא מבוטל מהדברים שהוא ישמע, שהוא אחראי להם, יהיו עבורו חדשים. למרות שנים של חברות בקבינט וחשיפה לחומר סודי, ליברמן יידע במהרה כמה הוא לא יודע. על יחידות, על מבצעים, על פרויקטים ועל אמצעים. באישורו, ורק באישורו, נשלחים כוחות לפעולות שחלקן נוגעות לא רק בחיי אדם אלא בחיי מדינה. די בלילה אחד נטול שינה, בהמתנה מורטת עצבים לדיווח מפעולת מ"מ, כדי להבין את כובד האחריות, ואת המרחק הזעיר שבין כישלון להצלחה, בין חיים למוות".

יוסי ביילין, בטורו השבועי באותו עיתון, משיב ללימור ולגורמי הצבא האנונימיים שעליהם הוא מתבסס. "שר הביטחון החדש אינו מהווה בעיה בשל היותו אזרח או כי שירת כאפסנאי, הוא מהווה בעיה מוסרית בשל התיקים הפליליים שבהם נמצא אשם או שהוחלט שלא להעמידו למשפט בגינם מחוסר ראיות", כותב ביילין. הוא ממליץ להתפלל שליברמן יחליט להיות שר ביטחון אחראי, "משום שמרגע שקיבל את התפקיד – היכולת האמיתית לבקר אותו, להתעמת איתו או להגביל אותו הופכת קטנה ממה שנדמה לאלה האומרים כי הוא לא יהיה שם לבד".

יואב לימור, בחלק אחר של הטור, מתייחס גם הוא לאפשרות שהיין יחמיץ. ליברמן, הוא כותב, "יגלה במהירות שמערכת הביטחון רגישה במיוחד למצמוצים; כך גם אם יתבקשו לפתע אישורי כניסה לקריה לכל מיני גורמים לא מוכרים, שעלולים לנסות ולנצל את קרבתם לשר החדש לצורך מקסום רווחים כלכליים. לליברמן, שטוען בתוקף שכל החקירות שנוהלו עד כה בעקביות נגד מקורביו נבעו מהקשרים פוליטיים, יש עתה הזדמנות להוכיח אחרת".

כרגיל, אף שעורכי "ישראל היום" מקפידים להגדיר את עיתונם ככלי תקשורת ימני, לא ניתן למצוא בו היום ביקורת ימנית על מינויו של ליברמן או על התבטאויותיו המדיניות. בחינמון החרד"לי "בשבע" עוסק בסוגיה העורך, עמנואל שילה. "רוב משפטי המתינות שליוו השבוע את כניסתו של ליברמן לתפקידו נמצאים ברפרטואר ההתבטאויות שלו כבר שנים", הוא כותב.

"כשהיה באופוזיציה וחתר לחזק את האלקטורט שלו, ליברמן הכניס להקפאה את תמיכתו המוצהרת במדינה פלשתינית כדי שיוכל בהצהרותיו לעקוף ולתקוף מימין", הוא מוסיף. "עכשיו הוא צריך לעבוד עם ראשי המערכת הצבאית שלא הסתירו את צערם על הדחתו של יעלון, אחד משלהם, ואת חששם מפני העב"ם ההוא, ליברמן, שהפך לממונה עליהם. כדי לשפר את הרגשתם ולהפיג את חששותיהם, שר הביטחון הטרי מנגן באוזניהם מנגינות ערבות של מתינות ושל ענווה" (אבי סגל, בטורו הקבוע ב"בשבע", עוסק גם הוא במפת ההצהרות של ליברמן, בעקבות סקירת העיתונות שפורסמה באתר זה בשבוע שעבר).

ב"ידיעות אחרונות" לא מספקים הבוקר לקוראים פרשנות בטחונית, פוליטית, משפטית או תקשורתית על המינוי החשוב של השבוע. במקום זה מתפרסמת בעמודי החדשות ידיעת תצלום מחויכת בשירות השר החדש. מתחת לתצלום של ליברמן עם כיפה על הראש ועם השרים אריה דרעי ונפתלי בנט בשמחה משפחתית, מציין הכתב הצבאי יוסי יהושוע כי "אתמול ניהל ליברמן לראשונה את דיון הערכת המצב השבועית" ומצטט מתוך פוסט שפרסם השר הטרי בעמוד הפייסבוק שלו בתגובה לביקורת על שירותו הצבאי המקוצר.

סיכום ביניים: שני העיתונים הנפוצים בישראל, כל אחד מסיבותיו, מוצאים לנכון לאתרג את ליברמן. האחד, זה שעוד דבוקות למכנסיו שאריות של אתוס מקצועי, עושה זאת בלב שלם ובלי פקפוק ועין רעה. האחר, פמפלט התעמולה השלטונית המושמץ, עוד זוכר את טעמה החמוץ של הבגידה. לפחות נכון להיום, "ישראל היום" מספק את הסיקור הפחות פגום מבין השניים.

עוד כותרות ראשיות

ב"ישראל היום" מקדישים את הכותרת הראשית לשלילתה של עוד יוזמת שלום ("ועידת פאריס") שלא זכתה לאישורו המקדים של ראש הממשלה. גם ב"הארץ" מעפילה הפסגה לכותרת הראשית, ולצדה עדכון על כך ש"המאמץ לצירוף המחנה- הציוני גובר". בכותרת הראשית של "מעריב" מדווחים כי "מחריף המתח בין שר החינוך נפתלי בנט לנתניהו". בן כספית מביא את הפירוט היישר מפי השר: "אני מכבד את ראש הממשלה, אבל לא סומך עליו בעניין המנהרות, לא מקבל את הובלתו ולא מייפה את כוחו".

עמוס הראל, בטורו השבועי ב"הארץ", עוסק גם הוא ב"עניין המנהרות", בעקבות חוות דעת שחיבר צחי הנגבי למען נתניהו רגע לפני שפרש מתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומונה על-ידי ראש הממשלה לתפקיד שר בלי תיק. המסמך, שנחשף שלשום על-ידי עמית סגל בערוץ 2, "מזכה את נתניהו מכל אחריות למחדל המנהרות בעזה בקיץ 2014", כפי שמסכם זאת הראל.

"הפרסום בערוץ 2 בא יום לאחר שידור הראיונות המביכים של שניים מפרקליטי משפחת נתניהו, בעקבות ההכרעה בתביעת עובד המעון והמלצת המשטרה להעמיד לדין את רעיית ראש הממשלה", כותב הראל. "מילא שהצופה בבית שואל עצמו אם האמת היא תמיד בהכרח נר לרגליהם של הפרקליטים. לזה כבר התרגלנו כנראה. אבל נדמה שקיים כאן חוט מקשר בין שתי התופעות. בשנתו השמינית ברציפות בתפקיד, נתניהו מקיף את עצמו בעיקר באנשים שיהדהדו את דעתו וייצגו אותה בכל פורום שאליו יידרשו. מערכת האיזונים והבלמים סביבו נפגעה. הסיכוי שתישמע בנסיבות הללו עמדה עצמאית, ביקורתית, הולך ופוחת.

"האקווריום, כפי שמכונה המתחם הפנימי ביותר של לשכת ראש הממשלה, כופה באופן מובנה מנטליות של בידוד מסוים מהעולם החיצון. לוחמי הניו-מדיה הנמרצים של נתניהו, שסיבכו אותו בשבוע שעבר בפוסט התמוה שפרסם בפרשת החשדות לאונס על רקע לאומני (ובעקבותיו, כמקובל, ההתנצלות), רק מעצימים את תחושת המצור והרדיפה. וכשמוסיפים לכך חקירות משטרתיות ההולכות ומסתעפות חרף המאמץ המוכוון להחליש את שומרי הסף, שיח פוליטי מתלהט ועוינות מופגנת בחלק מכלי התקשורת – מתפתח כאן פוטנציאל לשילוב קטלני, בוודאי אם יעמוד בתקופה הקרובה גם למבחן בטחוני. אם תתרגש על ישראל מלחמה, שלא נתניהו, לא שר הביטחון חסר הניסיון שלו ולא הצבא צופים אותה או רוצים בה, זה עלול להיות מתכון לצרות צרורות".

דרוש אפוטרופוס

בעמודי החדשות של "מעריב" ממשיכים לעסוק באיסור שהטיל המפכ"ל רוני אלשיך על שיחות בין שוטרים ועיתונאים. "בכירים במשטרה וניצבים בדימוס סבורים שהניסיון של אלשיך להרחיק את התקשורת כשל, ושיש להודות בטעות לפני שיהיה מאוחר מדי", מוסרת כותרת המשנה לדיווח.

גורם המזוהה כ"ניצב בדימוס" אומר לכתב אלון חכמון: "עם כל הכבוד, המשטרה היא לא שב"כ, שם הכל חשאי. את השוטר מזהים ברחוב, הוא נגיש יותר לאזרח, והחיכוך של המשטרה עם האזרחים הוא יומיומי. לכן יש יותר ביקורת על המשטרה, וגם יותר מידע זורם החוצה".

שער "ידיעות אחרונות", 1.6.16

ב"ידיעות אחרונות" הקדישו השבוע כותרת ראשית למדיניות התקשורתית של אלשיך, וב"הארץ" חשף השבוע יניב קובוביץ כי המשטרה מבקשת לשכור עוד עשרות יחצנים שיטפלו בזרימת המידע ובתדמית הירודה שנוצרה לארגון (כאן באתר "העין השביעית" עסקנו בסוגיה בתוכנית האחרונה של "קול העין").

העיסוק באלשיך מגיע גם ל"ישראל היום", שם מקדיש לו מרדכי גילת את החטיבה המרכזית של טורו השבועי. גילת נוזף באלשיך על השלומיאליות שהפגין ועל אווירת החשאיות שהנחית על המשטרה – כולל בפרשת ההודעה המצונזרת על ההמלצה להעמיד לדין את שרה נתניהו – ואף נוקב בזהירות בשמה של רעיית ראש הממשלה (מעשה לא מובן מאליו בעולם ההפוך של "ישראל היום").

בקרב עובדים ב"ישראל היום" נפוצה טענה שלפיה לפני הגעתו לעיתון נחתם עם גילת הסכם שבו נאסר על העורכים להתערב במדורו ללא הסכמה מפורשת מטעמו. ובאמת, מדורו של העיתונאי החוקר הוותיק הוא אחת הבימות היחידות בחינמון שבהן מדי פעם צף אזכור של בני משפחת נתניהו בהקשר בלתי מחמיא.

כשזה קורה, זה נעשה לרוב בשולי הדברים בלבד, כמעט בחשש, בנימוס מופלג ולעתים לא שכיחות. וכפי שקורה בדרך כלל, וגם היום, העורכים דואגים לא להבליט את הביקורת בכותרות. הטיפול הזה הופך את הקריאה בטוריו של גילת לחוויה מדכדכת. מתברר שאפילו עיתונאי המחזיק בידיו (לכאורה) אישור חתום לעשות ככל העולה על רוחו המקצועית, אינו מצליח לנצל זאת כדי להביא לקוראיו שמץ מהממצאים הנפרשים שוב ושוב בשאר כלי התקשורת – שלא לדבר על חיפוש וחשיפה של ממצאים חדשים.

כפי שקורה בפרשיות עתירות סיקור, לפעמים אפילו אין צורך בממצאים חדשים, אלא בסך הכל בהצגה בהירה ומסודרת של פרטים שכבר נחשפו ופורקו לגורמים (בכל מקום שאינו "ישראל היום"). במקום לעשות את זה, גילת בוחר לעסוק בהודעה של אלשיך.

שרה נתניהו עם חיילות ושוטרות מג"ב, 20.4.16 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

עמיתו למוסף, דן מרגלית, אמיץ מעט יותר. בטורו השבועי הוא כותב על "הופעתו המבישה" של עורך-דינה של נתניהו, יוסי כהן, ש"תקף בלשון וולגרית את השופטת דיתה פרוז'ינין, שקבעה ביושרה בשני פסקי דין כי עובדים בבית ראש הממשלה סבלו מיחס משפיל". בחלק אחר של הטור שב מרגלית וכותב על "היחס המשפיל כלפי העובדים בבית משפחת נתניהו".

מיהו זה אשר אחראי ליחס המשפיל הזה? אף שהשם "שרה נתניהו" מופיע בטור, מרגלית נזהר מלייחס לה באופן ישיר את המעשים (שכנהוג בחינמון, אינם מפורטים). אולי זה משום שבהמשך הטור הוא מצביע על הצורך בהתערבות חיצונית חריגה, ומציע למנות "אפוטרופוס" שיתווך בין "הדיירים" וצוות העובדים. אפוטרופוס, יש להזכיר, ממנים לילד, או לבוגר שאינו יכול לקחת אחריות על חייו האישיים.

סימה קדמון, במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות, קוראת לילד בשמו. "בשכונה נורמלית היינו עוזבים את שרה נתניהו לנפשה. הרי ברור כי כל מוזרויותיה צריכות להתברר בינה לבין מומחים לבריאות הנפש. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקוות שירשמו לה את הכדור הנכון במינון הנכון", היא כותבת בהנאה מופגנת.

בן כספית, הסימה קדמון של "מעריב", מתענג גם הוא על קביעותיה של השופטת. הוא מספר לקוראיו כיצד הוא מדמיין את שרה נתניהו שיכורה באישון ליל במעון ראש הממשלה, מכנה את יוסי כהן "תולע" ומספר שחלק מיועציה הקרובים של משפחת נתניהו "מספרים בעצמם למקורביהם על מה שעובר עליהם שם, בתופת הירושלמית". אחד מהם, שכבר אינו עובד עם המשפחה, הוא לדברי כספית שעיה סגל. "סגל טורח כבר שנים על ספר על אודות הזוג המלכותי", כותב כספית. "אגב, הוא מחזיק בבנק הקלטות נוסף, עם דציבלים מלוא החופן של הגברת, משהו בסגנון 'הלהיטים הגדולים'".

ראש הממשלה הקודם

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מתחבק עם נבות תל-צור בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 4.7.11 (צילום: יוסי זמיר)

כל העיתונים מדווחים על כוונתה של הפרקליטות להעמיד לדין את פרקליט הצמרת נבות תל-צור בגין שירותי השתדלנות שהעניק לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שנחשפו בהקלטות סתר שביצעה שולה זקן. "לטענת הפרקליטות, תל-צור נפגש עם זקן ובני משפחתה בלא ידיעת סנגורה וניסה להניא אותה מלחתום על הסדר הטיעון ולהשפיע על תוכן עדותה. בתום הפגישה אף הציע לה סיוע כספי מטעם אולמרט", מזכירה ב"הארץ" שרון פולבר. "בהמשך, נטען, הציע לזקן להכפיל את התמיכה הכלכלית שקיבלה עד אז מאולמרט וכן סיוע במימון סנגור פרטי".

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמקצה להתפתחות הפניית שער. דן מרגלית, בטור פרשנות, עושה את מה שב"ישראל היום" לעולם לא יעשו בדיווחים על משפחת נתניהו: ליצוק את הפרשייה הנקודתית בתוך הקשר רחב ולהצביע על המשמעויות המתבקשות.

"בהנחה כי מה שהפרקליטות מייחסת לו נכון – ושכך יכריעו השופטים – הרי זו הוכחה נוספת למה שחבריו של אולמרט מנסים לטשטש עד לעצם הרגע הזה, לא רק כמה הרע לעשות אלא גם כמה השחית את סביבתו. הוא תמיד הסתדר, והם לעתים נהנו ממעשה אסור ולעתים שילמו מחיר כבד", כותב מרגלית.

ראש הממשלה הנוכחי

ב"הארץ" ממשיכים ללוות את משפטו של הנוכל הצרפתי ארנו מימרן, שטען לאחרונה כי העביר לנתניהו מיליון יורו למימון מערכת בחירות (סביבת ראש הממשלה טענה בתגובה כי מדובר ב"שקר וכזב"). "ביהמ"ש בצרפת: יש ערך ציבורי בדיון בקשר בין מימרן לנתניהו", מוסרת כותרתו של דיווח חדש מאת דב אלפון. אמיר אורן, באותו עיתון, מציע קריאה מודרכת בתמלילי חקירתו של נתניהו במשטרה ב-1999, על פרשת המתנות ופרשת עמדי.

מלה של פלוצקר

סבר פלוצקר (צילום מסך)

סבר פלוצקר מנצל עוד אחד מטוריו השבועיים ב"ממון" כדי להסביר מדוע אין להפריע חלילה את מנוחתם של הבנקים. העילה הפעם: היוזמה הממשלתית להגבלת שכר הבכירים, שכבר הביאה לפרישתו של ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, הבנק הרוכש מ"ממון" שירותי כתיבה עיתונאית. לשם כך הוא משוחח שוב עם יו"ר הבנק, יאיר סרוסי, הפעם בלי להתחנף אליו בפני כל הקוראים.

פלוצקר מסביר בשם עצמו כי החוק להגבלת שכר הבכירים הוא חוק "שאין לו מקביל באף מדינה בעולם, גם לא בצפון-קוריאה", וכי מדובר ב"אחד משיאי הרשלנות בחקיקה הכלכלית בארץ". אחרי ההקדמה הזאת מבהיר הפרשן הוותיק שדבריו לא מכוונים לתקרת השכר שנקבעה בחוק (2.5 מיליון שקל בשנה), אלא "לאופן שבו נוסחו סעיפי החקיקה", ומפרט.

את הטור הוא חותם במגננה המשווה לכותבה ארשת של אומץ. לטענת פלוצקר, מי שמביע עמדות כמו שלו ושל סרוסי מואשם אוטומטית ב"תמיכה בבנקים, האשמה המקבילה בחומרתה, בשיח הישראלי 2016, לכפירה בקיום מכשפות בימי האינקוויזיציה. או בגאוניותו של סטלין בימי משפטי הראווה". עוד רגע והיה כותב "ולא, לא שילמו לי כדי לכתוב את זה".

השקעה לטווח ארוך

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ממשיכים לקדם את "מרד הקייטנות", או כפי שמגדירים זאת בכותרת המשנה של הידיעה הנרחבת בעניין: "כוונת משרד החינוך לא להרחיב את הקייטנות המסובסדות לכיתות ג'-ד' בניגוד למתוכנן בגלל 'שינוי בסדר העדיפויות'" (תמר טרבלסי-חדד).

הקייטנות המדוברות הן אותן קייטנות ש"ידיעות אחרונות" קיבל למעלה מ-2 מיליון שקל כדי לקדם בכתבות עיתונאיות ומודעות בתקופת כהונתו הקצרה של השר הקודם, שי פירון. הקמפיינים ההם הופסקו מאז, אך נראה שב"ידיעות אחרונות" נחושים להמחיש כי קידום המיזם החינוכי היה בחירה מערכתית עצמאית, ולא רק תוכן שיווקי. ואולי מאחורי הסיקור הנוכחי ישנה סיבה אחרת.

לידיעה נלווה תצלום של ח"כ מאיר כהן, שר הרווחה לשעבר, "שהיה מעורב בהיגוי התוכנית". וגם בתוכנית נוספת לרכישת תוכן מערכתי ב"ידיעות אחרונות".

שלושה שקרים (1)

בשער העיתון החרדי "המודיע" נדפסת היום מודעת פרסומת המבטיחה למי שיתרום לצדקה "להינצל מפגעי הזמן". ב"מוסף הארץ" נדפסת מודעה לתכשיט משובץ אבנים יקרות. "לכל אבן חן סגולות ייחודיות משלה אשר ביכולתן להשפיע על חייך", משקר איש הפרסום האנונימי לקוראות שהתעכבו על הפרסומת.

באותו מוסף מראיין ניר גונטז' את תמי שינקמן, "היחצנית של יצרנית הסיגריות דובק". שינקמן, בשיחה ידידותית שכעת היא בוודאי מצטערת על קיומה, מסרבת להודות בפניו בכך שהמוצר שהיא משווקת גורם לסרטן ולמוות, ואף מנפיקה את האמירה הפנטסטית שלפיה "למושג 'טבק', תתפלא, יש הרבה מאוד אלמנטים ב-ר-י-א-ו-ת-י-י-ם".

שלושה שקרים (2)

במהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר" מראיינים רותם שטרקמן ואמיתי זיו את אלון בכר, ראש הרשות למשפט וטכנולוגיה (רמו"ט) במשרד המשפטים. רוב הראיון מוקדש לאבחנותיו של בכר בנוגע להשפעותיה של הטכנולוגיה על הזכות לפרטיות. "אנחנו רוצים להיות חלק מהעולם הזה, אבל להבין גם את ההשלכות של ההתנהלות – שבצד התועלות הגדולות של הקדמה הטכנולוגית והשיפור באיכות החיים, גוברות הסכנות לפרטיות, לזכויות שלנו ולהיותנו אנשים חופשיים", הוא אומר למראיינים.

לקראת סוף השיחה שואלים אותו שטרקמן וזיו על עמדתו בנוגע למאגר הביומטרי. בכר, שמזכיר להם כי הוא חבר בוועדה המייעצת למאגר, משיב ש"זאת סוגיה מורכבת שאין בה שחור או לבן", ומסביר שהמאגר ממלא תכלית חשובה, שהוא שלם עם המלצות הוועדה וש"המאגר הביומטרי שמור מאוד".

"בדרך למשרד בקומה ההתשיעית בקריית הממשלה עברנו שלוש עמדות בידוק", מספרים לו בתשובה המראיינים. "בכולן שיקרנו, כל פעם סיפור אחר, והנה אנחנו יושבים במשרד של בכיר במשרד המשפטים הישראלי".

"לא אמרתי שהמאגר הוא דבר שאי-אפשר להגיע אליו", משיב בכר.