המושחתים

אביגדור ליברמן הוא, כנראה, גדול הפוליטיקאים המושחתים הפועלים כיום בישראל, ובוודאי הבכיר שבהם. הכוונה לא להרשעות פליליות, זהו אינו טור משפטי וליברמן אינו מושחת פלילית. אבל הרף הפלילי הוא לא הרף יחיד, אולי גם לא החשוב. במדינות מתוקנות (ובמובן הזה, ישראל הולכת ומתרחקת מהיכללות בקבוצה הקטנה הזו) ישנו רף של נורמות. לא רק משפט, אלא גם אתיקה. לא רק מבחן ההרשעה, אלא גם מבחן הערכים. לא רק החלטת בית-המשפט, אלא גם פסיקת ההיגיון הפשוט. ליברמן נכשל במבחנים הללו באופן כל-כך חרוץ וחריף, שהעובדה שהוא ממשיך לטפס במעלה מדרגות השלטון היא פשוט בלתי נתפסת.

ליברמן הוא כוכב מסמך מאלף ומעלף של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שפחות או יותר קובע, בשפתו המשפטית האנמית ותוך כדי שהוא סוגר לליברמן את התיק, שמדובר באיש ציבור מושחת. ומי שקורא את התיאור המפורט של מיליונים שעוברים מצד לצד וחברות קש ברחבי הגלובוס, לא באמת צריך את הקביעה הרפה הזו. ליברמן הוא מי שממנה לכוכבים במפלגתו, שוב ושוב, טיפוסים מפוקפקים (שגם מצליחים להיכשל אפילו במבחן הפלילי). ליברמן הוא מי שהמנגנון המפלגתי שלו טבול בפרשת שחיתות נוראית הנחקרת בימים אלו. ליברמן הוא מי שלא מהסס לבגוד אפילו במלל הפסאודו-פשיסטי שהוא משחרר מדי פעם לחלל האוויר הציבורי – ולמכור את עצמו כאביר השלום.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד. ליברמן הוא דמות פוליטית כל-כך מתועבת, שעיתונאים מקצוות מנוגדים של הקשת הפוליטית לא סובלים אותו. מדרור אידר ועד סימה קדמון, מנחום ברנע ועד חיים שיין, פובליציסט שטוח יותר מדף של עיתון. אבל ליברמן – והנה מפתח לשבר הגדול בציבוריות הישראלית – מצליח בכל זאת לזכות ברוח גבית עזה ומתחלפת מהעיתונות בקצוות המנוגדים של הקשת הפוליטית.

העיתונות הישראלית מבקרת כל הזמן במלים חריפות את השבשבת של הפולטיקה הישראלית, אבל באופן עמוק ומשמעותי יותר, היא מחקה אותה. העיתונאים אולי לא סובלים את ליברמן, אבל הם מוכרים אותו לציבור ללא הפסקה. משום שהמו"לים – ההון והשלטון, הנוני'ז והביבי'ז – צריכים את ליברמן (כמו שליברמן צריך את שרון גל או את סטס מיסז'ניקוב).

בן כספית וסימה קדמון היו מי שהריצו אותו מעת לעת כשמאלן שיביא שלום או כמועמד לראשות הממשלה או דבר מה מופרך אחר. מנגד, כתבי "ישראל היום" קשרו לו כתרים כמי שימנע את השלום ויבטיח את שלטון הימין. ליברמן היה כוכב הבחירות הקודמות ב"ישראל היום", וכוכב הבחירות האחרונות בקבוצת "ידיעות אחרונות" (הנה למשל כאן בן-דרור ימיני מצדיע לו, והנה יובל קרני מציג את "תוכניתו המדינית"). הכל לפי צורכי ההון-שלטון הקרובים לתלוש המשכורת של הכתבן התורן.

לא שאין ביקורת על ליברמן. אנחנו לא ברוסיה, אלא בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הנה למשל סימה קדמון כותבת היום נגד אביגדור ("אביר השלום") ליברמן טור נחרץ (הטור שלה מצטמצם פתאום לעמוד אחד במקום שלושה). וגם סבר פלוצקר מצפצף לפעמים נגד ליברמן. למשל היום בטורו השבועי ב"ממון", כשהוא יוצא נגד דרישת ישראל-ביתנו בהסכם הקואליציוני לתשלום לעולים זקנים חסרי פנסיה (מבלי להזכיר את השמות "אביגדור" או "ליברמן" אפילו פעם אחת). או למשל נחום ברנע, שדווקא כן מקבל היום שלושה עמודים – כדי לכתוב על יוזמת שלום חדשה של "ארבעה ישראלים מודאגים" מהמילייה שלו, על דו"ח המבקר על נתניהו (חזיר, הוא קובע), על ציטוט של שטייניץ, על מפקד חיל האוויר של יוון וסגן שר החוץ שלה (כן, יוון), ומוצא מקום גם לביקורת על חבר-כנסת זוטר שפרסם לאחרונה סרטון יוטיוב מתוקשר שבו הוא מקלל. ליברמן מוזכר כמעט כבדרך אגב בקשר למחלוקת עם האמריקאים על גובה הסיוע הבטחוני. וכן, גם שלמה ארצי נגד ליברמן ("שהכדור היחידי ששרק לו ליד האוזן היה כדור טניס").

הכותרת הראשית של העיתון, שהוא לכאורה "נגד נתניהו" ו"שמאלני", היא "מגייס תמיכה: ליברמן נפגש עם אלופים במילואים". ב"מעריב" המצב לא שונה: "אהיה שר ביטחון אחראי" היא הכותרת הראשית של העיתון לצד תמונה של שר הביטחון הנכנס ולצד הפניה לעוד טור של בן כספית (מה כותב בן כספית? ובכן, בשבוע שעבר הוא כתב כי ליברמן "לא מושחת יותר מפוליטיקאים אחרים מהמילייה והדור שלו". הנה עוד נקודת ציון, אחת מיני רבות, שבה הייתם צריכים להפסיק לקרוא את הטורים של בן כספית).

ומה עם "ישראל היום"? הפרשנים של העיתון המכובד כתבו על ליברמן מלים חריפות מאוד אחרי ש"בגד" בנתניהו בפעם האחרונה ופירק את השותפות עם הליכוד. הם כתבו מלים נכוחות. כתבו שהוא לא ימין אמיתי. סתם אופורטוניסט. נסו לחפש את הביקורת שלהם עכשיו. אולי מאחורי התמונה הממלכתית של הבוס והליברמן על שער המוסף הפוליטי, תחת הכותרת "דרך חדשה, מבחנים חדשים" ("'עשינו תיקון', מסביר בראיון מיוחד השר אלקין, 'השושבין' של הצטרפות ליברמן"). דן מרגלית מפטיר מלת ביקורת רפה, שלמה צזנה מזייף אורגזמה, דרור אידר לא שמע כנראה על איזה סיפור עם ליברמן השבוע.

שמאל? ימין? קשקוש. בסך הכל מסך עשן לאינטרסים מתחלפים של אנשים ציניים וחסרי עכבות שבפורטפוליו שלהם יש גם כלי תקשורת.

לא שאין לליברמן גם תמיכה אותנטית בימין. "מרחיבים שורות" היא הכותרת הראשית של "בשבע" החרד"לי. "לא צריך לחשוש משר ביטחון אזרח, בארצות-הברית ובאירופה זה כך כבר שנים", מרגיעה הפניה צמודה. הנה – אפילו במוסדות הישיבה בית-אל מצאו היכן צריך ללמוד מהגויים.

ב"הארץ" כמעט אין מי שמחבב את ליברמן או נאלץ לזייף חיבה כזו (יש מי שמתפעל מעורמתו הפוליטית, ויש פתאים מקצועיים), אך גם שם לא משכילים להעמיד אלטרנטיבה לסיקור הפוליטי העבש המקובל אצלנו, זה שעל גביו מטפסים טיפוסים כמו ליברמן. הטור הפוליטי הראשי, של יוסי ורטר, עוסק עד כלות בתמרונים הפוליטיים שהיו ושיהיו, ומתאמץ לשכנע אותנו שהוא זבוב על הקיר בחדרים האטומים שבהם נהגים אותם תמרונים ("אצבעותיו של נתניהו תופפו בעצבנות על שולחן העץ המהודר", נפתח הטור) – זאת למרות שהשנים האחרונות הוכיחו שוב ושוב ושוב ומעבר לכל ספק כי לפרשנים הפוליטיים אין מושג ירוק מה עתיד לקרות בחיים הפוליטיים (לא בשנה הקרובה, אלא בשנייה הקרובה).

במקום להקדיש עמוד סדין שלם, שבוע אחרי שבוע, לספקולציות, לרכילויות ולתמרונים היישר מפי הסוסים השונים שניאותו ללחוש אותם לאוזניו של ורטר, תארו לכם שהפרשן הוותיק היה מנצל את הידע והניסיון שצבר כדי להציג לנו תמונה שלמה ומפורטת של החומרים הגלויים של הפוליטיקה הישראלית: העבודה הפרלמנטרית, העמידה בהתחייבויות הפוליטיות, ההצהרות הפומביות. תמונת העולם הפוליטית היתה משתנה בחטף: הגיבורים היו מתחלפים – הפרלמנטרים החרוצים, לטוב ולרע, היו מחליפים את התככנים המזיעים, לרע ולהרע; המחויבות המשחיתה של הכותב למקורותיו היתה נעלמת, ותופעות כמו ליברמן היו מוצגות בהקשר המתאים: פעולותיהם לטובת הבוחרים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן מודיעים לעיתונאים על חתימת הסכם קואליציוני, 25.5.16 (צילום: יונתן זינדל)

ביביטורס

"צביעות עד השמיים: ציפי לבני – בראש רשימת הח"כים הטסים", נכתב בכותרת הראשית של בטאון לשכת ראש הממשלה. "מישהו אמר 'מימון מגורמים זרים'? נא לפנות לח"כים שטסים, ונהנים", נכתב בכותרת הגג. התגובה של גיליון סוף השבוע של "ישראל היום" לדו"ח המפוחד והאנמי שהוציא מבקר המדינה בפרשת "ביביטורס" מכיל את שכבת ההגנה המשולשת הידועה שהחינמון מספק לפוליטיקאי המחמד של שלדון אדלסון בישראל:

א. הדיווחים על מציאות לא נוחה לשרה ולבנימין נתניהו יתמקדו בתגובות (אקראיות, או מהונדסות מטעם הלשכה), במקום במציאות עצמה.

ב. החינמון לעולם לא יחטא בעבודה עיתונאית עצמאית, העלולה להוביל למפגש בין עבדיו לבין המציאות, אלא יישען תמיד על ציטוט סלקטיבי של עבודה עיתונאית שנעשתה בידי אחרים (במקרה זה, פרסום של "גלובס" לגבי ועדת האתיקה של הכנסת).

ג. התיאור העקיף של המציאות הלא נוחה יהיה מסולף. הטענות כלפי נתניהו בפרשת "ביביטורס" לא היו עניין לוועדת האתיקה, אלא למשטרה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה נוחתים בארה"ב, 29.9.13 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ב"הארץ" מציעים כרגיל את הטיפול המקיף ביותר בפרשה. מדוע כרגיל? המציאות ביחס לסיקור שחיתות שלטונית בישראל 2016 היא כזו: שני העיתונים הנפוצים במדינה הם או תוצרים או נשאים של שחיתות שלטונית, וממילא האנשים העובדים בהם בתפקיד עיתונאים מוגבלים או מנועים כליל בטיפולם בסוגיות כאלו. לצדם יוצא לאור "מעריב" בעל החשיפה המצומצמת, שממשיך, בכוונה או מתוך הרגל, את אותה עיתונות אנמית שאפיינה אותו כשהיה גם הוא חלק בלתי נפרד מהשחיתות בישראל (וגם סוחב איתו כבכיר עיתונאיו את בן כספית, עיתונאי שצמח ושגשג בערוגה של עופר נמרודי).

העיתונות הכלכלית מהווה בחלקה מפלט לשרידים של עיתונאות מקצועית ומחויבת שאינה יראה מעיסוק סדור בסוגיות המשמעותיות באמת לאזרחים בישראל, אולם היא מוגבלת מעצם תיוגה הנישתי. "מקור ראשון" מתמחה, מכורח או מרצון, בעיקר בכתיבה מגזינית. נשאר "הארץ".

"חמש שנים לאחר ששודר התחקיר בערוץ 10, פורסם השבוע דו"ח מבקר המדינה על פרשת 'ביביטורס' בעיתוי שהופך אותו לחסר משמעות מבחינה מעשית וכשחלק מן הממצאים החמורים ביותר נעדרים ממנו", נכתב בכותרת המשנה למאמר ארוך של רביב דרוקר הנדפס ב"מוסף הארץ", "הלחצים שהופעלו על ערוץ 10 ערב השידור ולאחריו; המתקפה האישית על כותב שורות אלה; אוזלת היד של וינשטיין; חילופי הגברי המתוכננים היטב במשרד מבקר המדינה; הדחתו של נחום לוי, שמונה מטעם לינדנשטראוס לחקור את הפרשה; העיכוב בפרסום הדו"ח וגם שיחה אחת, תמוהה למדי, שהתקבלה השבוע ממשרד המבקר – כך נקברה הפרשה שהיתה יכולה לחסל את הקריירה הפוליטית של נתניהו".

"פרשת 'ביביטורס': מנדלבליט מתקרב להכרעה", טוענת הכותרת הראשית של "הארץ". "אנחת הרווחה של נתניהו לנוכח דו"ח המבקר על נסיעותיו – במימון אחרים, כרגיל – היתה מוקדמת. החשבון האמיתי עדיין ממתין לו אצל מנדלבליט, אם היועץ יעשה מלאכתו נאמנה", תולה תקווה הכותרת לטור הפרשנות של אמיר אורן בעמוד 5 – שהעמדה שהוא מביע נבלעת בים הפרשנים הסבורים כי גם מהמכה הקלה הזו בכנף יצא נתניהו בלא כלום ("לא מפילים ראש ממשלה על נקודות בכרטיס הנוסע המתמיד או על מסעות בזבוז של האשה והילדים על חשבון הבונדס", מסכם זאת נחום ברנע, העיתונאי שאהוד אולמרט מעולם לא שיקר לו).

ב"בשבע" טוען הפרשן המשפטי יאיר שפירא כי התקשורת צבועה בסיקור שלה את דו"ח המבקר: היא עוסקת בשחיתות הקטנה שמשרתת אותה פוליטית ("הפדיחות הקטנות של משפחת נתניהו") במקום ב"שחיתויות הענקיות שחשף המבקר, שהן כרגיל מסובכות יותר להבנה, צבעוניות ומרתקות פחות", כמו הנזק של מאות המיליונים שנגרם למדינה כתוצאה מההחלטה להקל על חברה בשליטת משפחת עופר לקיים את מחויביותיה לשיקום ים המלח. שפירא כמובן צודק – התקשורת אכן נוטה באופן עקבי להיטפל לשחיתות קטנה על חשבון גדולה (אולי בהתאם ל"חוק הטריוויאליות של פרקינסון"), אולם לא ברור מדוע הוא תולה זאת באיזה יחס מיוחד לנתניהו. אחרי הכל, כל אותן "שחיתויות ענקיות" קרו בשנות שלטונו של אותו נתניהו בדיוק.

שרה נתניהו

דוד שמרון, עורך דינה של משפחת נתניהו, עוזב את מסיבת העיתונאים של נציגי נתניהו בעקבות דו"ח המבקר על מעון ראש הממשלה, תל-אביב, 18.2.15 (צילום: בן קלמר)

כשעורך-הדין הקרוב והמקורב דוד שמרון נשאל על-ידי ניר גונטז' ב"הארץ" האם יש אמת בכך ששרה נתניהו, אשתו של בנימין נתניהו, היא אשה בעלת התנהגויות מטורפות (הניסוח במקור הוא "בדברים שאומרים על שרה נתניהו"), הכחשתו האוטומטית מצליחה להגיע רק עד לרמת "לא דברים שאני נכחתי בהם", אולם תוך רגע הוא מתעשת וטוען כי מדובר בעלילת דם אנטישמית.

המתקפלים

ארגון השמאל בצלם מודיע על כוונתו להפסיק להפנות תלונות לצה"ל בכותרת גדולה ("בצלם משתחרר מצה"ל") מעל צילום הפגנות פוטוגני בשער חוברת המצורפת ל"הארץ". "בצלם החליט שלא לתרום עוד למצג השווא של מערכת אכיפת החוק הצבאית, ואין בכוונתנו להמשיך ולהפנות אליה תלונות", נכתב שם, "החלטה זו מתבססת על ידע שנצבר ממאות תלונות שהגיש בצלם למערכת, עשרות תיקי מצ"ח שנפתחו ופגישות רבות עם גורמים רשמיים. צדק והגנה על זכויות האדם לא יקודמו במערכת שתפקודה האמיתי נמדד ביכולתה לטייח היטב הפרות דין ולהגן על הפוגעים".

למרות שמדובר בחוברת פרסומית ולא בתוצר מערכתי, הגישה מתאימה לקו מערכתי הולך ומתחזק בעשור וחצי האחרונים ב"הארץ", שעניינו מתן גט כריתות למערכות ממשל שונות, למדינה הישראלית בכלל, לחברה הישראלית כולה ובמקרים גרוטסקיים במיוחד גם לאנושיות בכלל (על כן ייקרא לתופעה "ציפריזם"). אלא שבעוד שבצלם יכולים לפחות לטעון שהגירושין באו בעקבות מערכת יחסים כושלת וכי הם פיטרו רק את צה"ל ולא את העם, הרי של"הארץ" (אפילו השם מעיד) אין זכות קיום ללא בן הזוג.

כמובן, יש גוונים נוספים באפיון המערכתי של העיתון המשמעותי ביותר בישראל. היום מבליטים ב"הארץ" לא את זה הפולני-הורמונלי, אלא את זה הקוטראי-המנופח. "אסור לוותר" היא הכותרת הסמוכה לזו הראשית, מעל לטור דעה של ארי שביט, נציג השמאל הציוני בעיתון, שחוזר על מנטרת ה"קיצונים משני הצדדים". אם התחליף של "הארץ" לפוסט-ציונות בועטת בדלי הוא קריאה לחזור לערכים ששלטו בכיפה בישראל של 1948, המצב אכן מעורר יאוש. שביטיזם לא יכול לשמש קונטרה לציפריזם משום שהוא המחולל שלו (זה כמו להזמין את ישורון הרזה ללמד את ישורון השמן לעשות דיאטה).

הקיפאון האידיאולוגי של "הארץ" צריך להדאיג משום שבמציאות הישראלית יש לו ייעוד ותפקיד, וכשהפנים שהוא מציג הם של מיאוס ובחילה מההווה הישראלי, הוא אינו מסוגל למלא אותם. וזה לא משנה אם מדובר בבחילה אקספרסיבית בסגנון רוגל אלפר או במיאוס טרחני בסגנון שביט. כשבעיתון ישראלי המקום הבולט שאפשר למצוא בו חיבור אותנטי עז ואוהב לישראל הוא בטורים של מי שהוא ליצן החצר לפי הגדרתו העצמית, כותב שאימץ את השם "צ'יקי" – בעיתון צריכים לדאוג.

לדוגמה

פסקה אחת מהטקסט המקושקש של ארד המככב ככתבת השער של "מוסף הארץ" נשמטה מהגרסה המקוונת שלו. "אנשים ששונאים את שאון העיר תמיד מדברים על משיכתם הרומנטית לשהות על חוף הים. אך אדם היושב על חוף הים יודע כי רעש הים חזק פי כמה מהרחש הלבן והעדין של הכרך. הגלים, כפשוטו, מתנפלים בצעקנות על החוף, זה אחר זה, באופן לא סדיר, אלים, וולגרי. יאמר 'האדם הטבעי' שרעש הגלים הוא אמנם עז, אך לא חיצוני ומנותק כמו רעש המכוניות או זעקות השיכורים. ובכן, הגלים מתגוללים בזכות הירח או אוניות של תיירים מפונקים שיוצרים אדוות. כל רעיון הטבע קשור לשנאת אנשים – פשוט בחוף פראי יש פחות מהם. חשוב להגיד לאותם אנשים שטבע אמיתי, לשיטתם, הוא רק כזה שלא יכלול אותם בתוכו". ואפשר גם להחליף כאן "טבע" בסוג של שמאל אופנתי ואת ישראל ב"כרך".

שריפה אחים שריפה

מטוס כיבוי מעל שכונת רמות בירושלים, 26.5.16 (צילום: יונתן זינדל)

שריפת יער שנשקה לשכונות חרדיות בירושלים מגיעה לכותרות הראשיות רק בעיתונים החרדיים: "שריפות ענק בירושלים" ("יתד נאמן"); "שריפות ענק בירושלים ובסביבתה; תושבים פונו מבתיהם בשכונות רמות, רוממה וגילה" ("הפלס") ו"גם שריפות ברחבי הארץ" ("המודיע", שחולקת את השער עם הכותרת "מאות אלפים השתתפו השנה בהילולת הרשב"י במירון"). מהעיתונים הכלליים, רק "מעריב" מעניק לה בולטות על השער עם "אש בבירה".

טראמפ

"הניצחון של טראמפ", חוגג "ישראל היום" את ניצחון המועמד שלו בפריימריז הרפובליקאיים. "אז מה: טראמפ יכול לנצח – למרות הפרשנים?", שואלת ההפניה לטור של פרשן הבית של משפחת אדלסון, בועז ביסמוט. מעניין מה יכתבו על שער "ישראל היום" כשמשפחת אדלסון תקנה את העיתונים האחרים, גם אז יתפסו את עמדת האנדרדוג הנצחי? (התשובה היא כמובן: כן). ב"הארץ" טוענת הכותרת לטור הפרשנות של חמי שלו כי "טראמפ הופך לאויב הגדול ביותר של עצמו", שזו דרך שמאלנית להגיד שטראמפ על הגל.

חדשות התרבות

עבירות מין. כל העיתונים מדווחים על המלצת המשטרה להעמיד לדין את השחקן משה איבגי בחשד לעבירות מין ("מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי שלוש נשים שעבדו עימו"). באופן מעניין, רק "ידיעות אחרונות" מצניע את הדיווח ולא מבליט אותו בשער העיתון כמו "הארץ", "ישראל היום" ו"מעריב".

ריאליטי. על שער מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" ציטוט מראיון שערך יהודה נוריאל עם המוזיקאי יהלי סובול, שתמציתו היא: ישראלים ביצעו פשעי מלחמה גם תחת שלטון השמאל, לכן לא צריך להוקיע את מי שמבצעים אותם תחת שלטון הימין ("בואו לא נהיה צבועים"). בציטוט המודגש בעמודי הראיון עצמו מצהיר סובול כי לא ישתתף בתוכנית ריאליטי למרות ההצעות הרבות, משום שטלוויזיה כזו עושה אותך "עצוב מבפנים וקצת משועמם". שני הראיונות הבאים במוסף הם עם משתתפים בתוכניות ריאליטי.

מוזיקה. כתבת השער של מוסף "גלריה" ("הארץ") מוקדשת לקטע וידיאו קצר וחלול שזוכה כעת לפופולריות ביוטיוב. "בעיני המעריצים הרבים של הסרטון ברחבי העולם יש לו רק בעיה אחת: הוא מלווה שיר של 'קולדפליי'", משתפכת כותרת המשנה על השער, שמנסה ליצור בידול מלאכותי בין הקליפ (של וניה הימן וגל מוג'ה) לבין השיר (של להקת אמצע הדרך הפופולרית). "נאמר עליכם שתיעדתם את חומת ההפרדה בקליפ, זה נכון?", שואלת דפנה ארד את מוג'ה על אחד הפריימים היחידים שניתן היה לאלץ אותם לכדי משמעות שמעבר לזו של סרטון פרסומת לחיתולים. היוצר מכחיש.

תיאטרון. "הייתי הולכת בהצגה על עירום מלא, אבל עירום היום זו דרישה בעייתית. פעם הגבול היחידי בתיאטרון היה רק אם זה יותר מדי פרובוקטיבי בשביל הקהל. עכשיו את חושבת פעמיים אם זה לגיטימי לבקש מהשחקנים שיתפשטו. כל דבר מריח כמו הטרדה מינית" (ראיון עם יוצרת תיאטרון ב"7 לילות").

עושים לביתם

שער גיליון "לאשה" ופרסומת לחברת תכשיטים בתוך הגיליון, 23.5.16

מצא את ההבדלים. שער מגזין הנשים מבית "ידיעות אחרונות", "לאשה", לא מכזיב את מסורת הפרסום הסמוי הקבוצתית, ומשחזר בעמוד השער שלו צילום דוגמניות מפרסומת באותו הגיליון.

ענייני תקשורת

היסטוריה. דליה קרפל כותבת ב"מוסף הארץ" על מחקר העוסק ב"קריקטוריסטים העבריים הראשונים". הציטוט המודגש מתוך הכתבה, של החוקרת מלכה גאגין: "עד אפריל 1948 הקריקטוריסטים מציירים את הערבים כעלובים, הם נראים כדמות מ'דר שטירמר'. מן הצד האחר יש קריקטורה של דוש, שהוא איש הלח"י, והלח"י הרי פעלו עם הערבים נגד הבריטים. אז דוש מצייר את הישראלי מושיט יד לפלסטיני, ומי שמושכים את הערבי ומרחיקים אותו מהישראלי הם חברי הליגה הערבית ושר החוץ הבריטי". לתשומת לב המתגעגע ארי שביט.

מציאות מדומה. תמונת השער של העיתון "ידיעות בת-ים" היא תמונת הדמיה שיווקית של העיר כפי שהיתה יכולה להיראות לו היתה עיר אחרת (קרדיט הצילום: "באדיבות עיריית בת-ים").

לשקר באמצעות המובן מאליו. ואם כבר "ידיעות בת-ים", אחת ההפניות על השער מצטטת את ראש העיר מתייחס להחלטת בית-המשפט לפסול את תוצאות הבחירות לראשות העיר משום שהתנהלו בצורה מושחתת. הראש, יוסי בכר, אומר כי "מדובר בצעד שמערער את היציבות השלטונית". איך עורכי-הדין של המאפיה לא חשבו על זה קודם?

קולנוע. בנימין טוביאס כותב ב"7 לילות" על "מותו של הסרט בעל התקציב הבינוני". שמות נוספים שטוביאס טובע להם: סרטים הוליוודיים המיועדים למבוגרים, מעמד הביניים הקולנועי, סרטי ניינטיז.

הפנמת הצנזורה. "תמיד שואלים אותי איך זה להיות סופר תחת צנזורה. אבל אני חייב להגיד שאני מרגיש חופשי לכתוב על מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה. אף סופר, בשום מקום בעולם, לא חופשי לגמרי לכתוב על הכל. תמיד יש איסורים שהוא מפנים, גם אם הם לא מפורשים" (הסופר הסיני מאי ג'יה, בראיון ל"7 לילות", שם מדגישים כי הוא "הסופר הסיני הכי מצליח בעולם" וכי "שירת כאיש ביון במודיעין הסיני").

אמריקה. "הארץ" מגיש תרגום של סיכום מאת אנדרו רוס-סורקין מה"ניו-יורק טיימס" על פרשת אתר הרכילות "גוקר" ומיליארדר ההיי-טק שנחשף כמי שמימן מסע תביעות דיבה נגדו בעלות של מיליוני דולרים. באותו עמוד מתומצת גם הדיווח של סידני אמבר על הקורות בעיתונו האמריקאי של אדלסון ("לעיתון של אדלסון בלאס-וגאס יש הרבה כסף, אך אין חופש עיתונות").