הטיול הפומבי של ראש הממשלה בנימין נתניהו והכלבה קאיה ב-13 במאי 2016 סוקר יומיים לאחר מכן ב"ישראל היום" כאילו היה אירוע שגרתי ברחוב בלפור בירושלים. במהלך הטיול נפגש ראש הממשלה עם העם, כשהתמונות ממחישות את המורכבות של פעולה לכאורה-שגרתית זו. כפי שאציע, התמונות שהועלו לדף הפייסבוק של ראש הממשלה והסיקור של "ישראל היום" מתחברים באופן מניפולטיבי להפקת מצג של שפיות.
תמונה 1: ראש הממשלה בנימין נתניהו והכלבה קאיה צועדים במרכז הכביש עם כוחות אבטחה, 13.5.16 (צילום: צלם לא ידוע, פורסם בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה ללא קרדיט)
הסתרה. "התמונות שתיעדו" את הטיול, כלשונו של כתב "ישראל היום", כנראה נוצרו מעצמן, מפני ששמו של הצלם אינו ידוע. על-פי האתרים "שטריימל" ו"כיכר השבת" מקור הצילומים בלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). בדף הפייסבוק של נתניהו לא ניתן קרדיט לצלם, ודיווח ב"ידיעות אחרונות" מייחס את התמונות ל"צוות הדיגיטל" של הליכוד, שהנציח את האירוע בווידיאו ובסטילס. אולי יש בהסתרה העדפה של העיקר על הטפל, או של המטרה על האמצעי, אבל בימינו צילום בעילום שם אומר דרשני.
"תיעוד". למלה תיעוד יש ניחוח נקי של אובייקטיביות. השימוש של "ישראל היום" במילה "תיעוד" (פעמיים) בכתבה כל-כך קצרה, ליד המלה "שגרתי", מספר על שגרה ברחוב בלפור, ועל כך שלמרות המורכבות הלוגיסטית ראש הממשלה לא מוותר על טיול עם הכלבה. אבל ב"מעריב" "תושבי ירושלים נהנו מהאירוע יוצא הדופן", וב"ידיעות אחרונות" סימנו את המלה "ספונטני" במרכאות (פעמיים), ומיסגרו באותה דרך גם את העצירה "לשוחח עם אזרחים ואזרחיות".
גם ב-ynet העלו ספק ביחס לשגרת הטיולים של ראש הממשלה: "האזרחים על הספסל בגן הופתעו מהאורח", נכתב שם. ישיבה על ספסל בגן ציבורי עם ראש ממשלה אינה עניין של מה בכך, והמקריות ממנה והלאה (תמונה 2), כלומר, המלה "תיעוד" החליפה את הצירוף המדויק יותר – צילום מניפולטיבי.
תמונה 2: צילום מבוים של סאלי סואמס שהתפרסם בעמוד השער של ה"סנדיי טיימס". שר הביטחון שמעון פרס קורא עיתון על ספסל בין מאבטחים בגן ציבורי ליד מלונו בלונדון, בשנות השבעים. "חששתי שיקרה לו משהו ושיאשימו אותי", אמרה הצלמת, שהצילום מוצג כאן באדיבותה
תמונה 3: נתניהו בגובה העיניים עם ילדים מלטפים את הכלבה קאיה, 13.5.16 (צילום: צלם לא ידוע, פורסם בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה ללא קרדיט)
בימוי. התמונה המרכזית (תמונה 1) – לכאורה צילום חטף – מבוימת בשום שכל. בשעת צהריים המאבטחים חובשים כובעים ומרכיבים משקפי שמש, אבל ראש הממשלה, גלוי ראש, צועד קדימה ומשקפי השמש שלו בידו, עיניו מצומצמות מחמת האור. מעגלי המאבטחים לבושי מדים וחליפות, אך ראש הממשלה בביגוד ספורטיבי. הניגוד הזה מחדד את מעמדו המיוחד על רקע כוח האדם הנדרש כדי לאפשר לו לצאת לטיול נינוח עם קאיה.
כל מה שנותר לראש הממשלה הוא לשמור על קצב הצעידה (על הכביש: הרחוב חסום למכוניות), לחייך קלות, ורק לא לתת לרצועה להימתח; אחרת הוא עוד עלול להראות כמי שנגרר אחר הכלב, כמו הנשיא האמריקאי (ראו קישור לתמונה 4: הנשיא אובמה אוחז ברצועה של בּוֹ בשתי ידיים, 2010 Getty Images).
ניצול. צילום יחסי-הציבור הזה לא יכול היה לצאת לפועל ללא שיתוף הפעולה של כוחות האבטחה (תמונה 5), וליתר דיוק, הניצול שלהם. המאבטחים מאובזרים בכל הדרוש בחסות המדינה, כולל כלי הנשק השלופים ומכוניות השירות מאחור. אלה מאפשרים את הטיול של ראש הממשלה; לא ניתן לצאת לדרך בלעדיהם, והם אינם יכולים להימלט מהמצלמה.
באופן אירוני, מה שפעם היה חשיפה מביכה של אחורי הקלעים הוא כיום חלק בלתי נפרד מהרטוריקה של התמונה, בבחינת: למרות המורכבות הלוגיסטית, ראש הממשלה לא מוותר על הטיול. צילום לחיצת היד של נתניהו עם אחד המאבטחים הופך את האירוניה לציניות, כאשר מחוות התודה למאבטחים הופכת כשלעצמה לפוטו-אופ. במהלך ספונטני מחושב, מפגש בלתי אמצעי הופך אמצעי ליחסי-ציבור.
תמונה 5: נתניהו לוחץ יד לעובדי מדינה שמאבטחים אותו, 13.5.16 (צילום: צלם לא ידוע, פורסם בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה ללא קרדיט)
תמונה 6: צלם לא ידוע מצלם ילד מצלם סלפי עם ראש הממשלה נתניהו, 13.5.16 (פורסם בעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה ללא קרדיט)
גם הילד אדום השיער שהשיג סלפי עם ראש הממשלה (תמונה 6) אינו אלא פוטו-אופ של נתניהו. שיעור הג'ינג'ים בפרסומות עולה עשרות מונים על שכיחותם במציאות. אף שהסיבה לבחירה של הפרסומאים אינה ברורה, הנדירות היחסית של אדומי השיער מעלה – אולי – את הסיכוי שתמונתם תיחרת בזכרון. הבחירה (הכפולה, גם בתמונה 3) בילד ג'ינג'י כדי לככב לצד ראש הממשלה תומכת בפרשנות של צילומי הטיול עם קאיה כפרויקט יחצני. האם הילד השיג תמונה עם ראש הממשלה – או שראש הממשלה, כשהרצועה של קאיה תלויה ברישול על ידו, הוא שהשיג תמונה עם הסמל האולטימטיבי של האותנטיות?
יאיר גיל מלמד צילום במכללת גורדון לחינוך בחיפה ובחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה