יום שישי, שש בערב. בכל ערוצי הטלוויזיה משדרים תוכניות בישול. בקול-המוזיקה מוגשת עוד תוכנית בסדרה הנצחית "דור הזהב". רם עברון מגיש הקלטות היסטוריות של אמנים דגולים. התקליטים חורקים, הקולות סדוקים, ומבעד לצרצורי התקליטים השרוטים אפשר להבחין רק בקושי בגדולתם של הכנרים, הזמרים או המנצחים. אבל רם עברון מוביל אותנו בעושר הידע והתרבות מעורר הקנאה שבו ניחן ובקולו הרך בנתיב המרתק והמרגש של המוזיקאים הגדולים ההם.
כשהגיע רם עברון לטלוויזיה הישראלית, עם היווסדה, הביא איתו רקורד מרשים של עבודה עיתונאית ב-BBC, ב"למרחב" וב"דבר", בגלי-צה"ל ובקול-ישראל. בטלוויזיה היה שותף להגשה ולעריכה של "מבט" ו"יומן השבוע", יצר משדרי תרבות ואירח באולפן "זה הזמן" אישים מתחומים רבים, והכל בנועם ובטוב טעם. בין לבין גם ניהל את מרכז המוזיקה הנפלא של משכנות-שאננים בירושלים, שם טיפח כשרונות מוזיקליים צעירים, שמדינת ישראל מתבשמת היום בהישגיהם.
רם עברון ראה את עצמו עיתונאי ממלכתי, ששליחותו היא להפגיש את קהל הצופים והמאזינים עם אנשים, עם עולמות, עם סיפורים – לא ככוכב זוהר שכל היקום סובב סביבו. העבודה איתו היתה חוויה מעשירה, ובעיקר נעימה וחמה, גם לפרח הגשה זוטרה שבזוטרות שישבה רועדת לצדו באולפן. הנוכחות הטלוויזיונית, סגנון ההגשה והראיונות והעברית המדויקת שלו נעלמו זה מכבר, יחד עם היומרה הטובה להקנות ידע ולהשכיל, ולא רק לבדר ולהתחנף ולשאת חן. הרצינות וכובד הראש, הנכונות להעמיק ולא להתפשר, פינו את מקומם אצל דור השדרים שבאו אחריו לפזילה אינסופית אל "מה שהצופים רוצים לראות". ולנו לא נותר אלא להמשיך להתרפק על האוצר הבלום של התרבות במאגר ההקלטות של "דור הזהב" בקול-המוזיקה. הגעגועים כבר כאן.