הסכסוך

עיתוני שישי מציגים את המשך הקרב על עיצוב התפיסה של הסכסוך היהודי-ערבי. "בלי מוצא מדיני, בצה"ל צופים שגל הטרור ילך ויסלים", קובעת הכותרת הראשית של "הארץ". "ככל שגל הטרור מתמשך, וככל שההסתה הפלשתינית מקצינה, מתבררת המציאות: אנחנו בעיצומו של עוד פרק בסכסוך המתמשך בינינו לבינם [...] וכולם יודעים: זה ייקח זמן, אבל ננצח", נכתב בכותרת המשנה לראשית ("מלחמת עצבים") של מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" (עורך: גונן גינת).

"העדר ההידברות בין ישראל לרשות לא מותיר סיכויים רבים למאמצי קרי ומזכ"ל האו"ם. בצבא מבינים שאין מנוס מגיוס מילואים בדצמבר", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". "זו לא אינתיפאדה", נכתב בכותרת ראיון עם סגן השר לשעבר מיקי לוי (יש-עתיד) במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "ח"כ מיקי לוי משוכנע שמה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא יותר מגל טרור שיחלוף", נכתב בכותרת המשנה.

"גל הטרור האחרון מאתגר את התקשורת הישראלית", קובע הרב חיים נבון בטורו במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון", המקודם משער העיתון תחת הכותרת "אין פתרון". האתגר: בטרור משתתפים פלסטינים נושאי תעודת זהות ישראלית והתקשורת נאלצת להפסיק את השימוש בביטויים "פלסטיני" ו"ישראלי", המרוקנים מ"תוכן לאומי או דתי" ומחזקים את הדעה השמאלית שלפיה מדובר בסכסוך על אינטרסים הניתן לפשרה, ולעבור לשימוש בביטויים "ערבי" ו"יהודי", המלמדים כי מדובר בסכסוך על זהות שלא יכול להיות לו פתרון מלבד כניעתם של הערבים.

דפדוף לא מחקרי בעיתוני היום מעלה את האפשרות שנבון טועה עובדתית: הדיווחים אינם על "פלסטינים" מול "ישראלים" ולא על "ערבים" מול "יהודים", אלא על "מחבלים" מול קורבנותיהם ומחסליהם. למעשה נבון עצמו מעדיף להשתמש במונח "ערבים פלסטינים" בסיכום טורו, שבו הוא קובע כי מדובר בתופעה חולפת (נבון לא מפרט כיצד תחלוף).

אגב, עורכת המגזין, לימור גריזים-מגן, מציעה בטור העורך שלה קווים לדמותו של הצעיר הדתי המעודכן: הוא מקבל מאה מסרוני וואטסאפ בדקה, כותב מאמרי דעה בפייסבוק, מבקר בבית-הכנסת, מתעניין בבגדים ובאופנה, מצלם פיגועים ושומע שיעורי תורה מידוענים.

כמה כמה

"הפלשתינים הפסידו בנקודות", קובע דן מרגלית בפתח מדורו השבועי ב"ישראל היום".

הר-הבית

"פרסום ראשון: השיחה המפתיעה של יו"ר הרשות", נכתב על שער "ידיעות אחרונות" מעל לכותרת הראשית, השאובה מדיווח של עמיחי אתאלי – "אבו-מאזן לח"כים הערבים: אל תעלו להר-הבית". "הראיס הפלסטיני ביקש מחברי הרשימה-המשותפת: תפסיקו להתסיס. אחד הח"כים: 'הוא חושב שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי להרגיע את השטח'", נכתב בכותרת המשנה, הממשיכה: "אלא ששר החוץ הפלסטיני ממשיך להסית: 'ישראל הורגת ילדים ותוקפת את אל-אקצה'. גיסו של אבו-מאזן עבר ניתוח לב בבית-חולים פרטי בתל-אביב".

היום בבוקר התפרסמה ברשת ב' ההכחשה: "ברשימה-המשותפת מכחישים את הדיווח כי ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן טילפן לחברי-הכנסת הערבים וביקש מהם שלא לעלות להר-הבית כדי למנוע הסלמה", דיווח קול-ישראל. "גורמים ברשימה אמרו לכתבנו לענייני ערבים, ערן זינגר, כי הדיווח שקרי וכי ההחלטה שלא לבוא למסגד אל-אקצא היא החלטה שהתקבלה ברשימה-המשותפת, בעצה אחת עם ועדת המעקב של ערביי ישראל. הגורמים ציינו כי ועדת המעקב קיבלה פניות בעניין מגורמים פוליטיים במזרח ירושלים, אך הדגישו כי לראש הרשות, אבו-מאזן, לא היתה שום נגיעה בעניין".

"תוכנית חובה בחינוך הממלכתי-דתי: 'לעורר כמיהה לבית-המקדש'", נכתב בכותרת לכתבה של אור קשתי על שער "הארץ". ב"מקור ראשון" מראיין אריאל כהנא את השר אורי אריאל, שביקורו בהר-הבית קדם לאינתיפאדה הנוכחית. "אני מתחייב לחזור ולעלות להר-הבית כמה שיותר" היא כותרת המוסף "יומן", שבו מתפרסם הראיון. "כל העליות שלי להר-הבית היו מתואמות עם ראש הממשלה ועם השר לבטחון הפנים", אומר אריאל לכהנא. "אני לא מקבל את הניסיון להגיד, 'הוא שייגץ'. לי אין את המידע שיש לראש הממשלה על הר-הבית ואין לי אחריות כמוהו. התיק הזה של הר-הבית נמצא אצל נתניהו אישית. הוא קובע והוא אישר".

תומכים בשלטון החוק

"בשביל מה צריך בג"ץ? כמה פופולרי לתקוף ולהאשים היום את בג"ץ בכל תחלואי העולם? כמה לא פופולרי יהיה הפוסט הזה?", כתב אתמול חבר-הכנסת מהליכוד יואב קיש בדף הפייסבוק שלו. "הריסת בתים של מחבלים היא כלי אפקטיבי וראוי ביותר נגד הטרוריסטים. כלי מתוך ארגז כלים גדול ומורכב שיש להפעיל ללא חשש. בג"ץ בהחלטתו היום לא קבע כי אסור להרוס את בתי המחבלים. רק לפני יומיים הוא אישר הריסת בית של מחבל אחר, שרצח את דליה למקוס ז"ל. בג"ץ הוציא צו ארעי, שיבחן בתוך מספר ימים בלבד את הטענות של משפחות המחבלים על כך שאחד מהבתים שכור, בית אחר הוא בקומת קרקע בבניין של שבע קומות ושלל טענות".

"הבעיה בכך שזה כל-כך צפוי" היא הכותרת העממית של מאמר המערכת של "המודיע", ותיק העיתונים החרדיים, המעמיד את "הרשויות המוסמכות והגורמים המקצועיים" בפינה אחת ואת "המחבלים הנתעבים" ו"בג"ץ" בפינה אחרת. בית-המשפט העליון, קובע המאמר, הוא "חומת מגן" לטרוריסטים, ואולי גרוע מכך: "בעל דעות שמאלניות".

ב"ישראל היום" מגיעה החלטת בג"ץ לכותרת הראשית. "זעם בימין: בג"ץ מעכב הריסת בתי מחבלים", נכתב בה. שני טורי הפרשנות מגישים הפעם עמדות שונות. דן מרגלית כותב בזכות קיומה של מערכת משפט במדינה דמוקרטית, המאפשרת לכל אחד להביא את עניינו בפניה; ואילו חיים שיין מאיים על מערכת המשפט כי בכך שאינה מאפשרת להרוס את בתי המחבלים באופן מיידי, היא מחבלת בהרתעה ומאבדת את אמון הציבור.

הציבור, כמובן, אינו עסוק בעצמו בבחינה של התנהלות מערכת המשפט, אלא מעצב את עמדותיו על-פי המידע והדעה שמגישה לו התקשורת. בכך שחיים שיין, משפטן על-פי אחד התארים שהוא מתהדר בהם, קובע כי בית-המשפט צריך לשלול משכניו או קרוביו של מחבל את הזכות להשמיע את דברם בפניו, בלי שיציג את העובדות נכוחה בפני קוראיו, הוא מטעה את קוראיו (בזדון או ברשלנות) ומחבל באמון הציבור במערכת המשפט.

הסיקור היום ב"ישראל היום", המשקף כתמיד את דף המסרים של הלשכה, מסמן החרפה של קו שבר באחת ההחלטות הטקטיות המרכזיות של נתניהו. הלה, עת חזר מן המדבר הפוליטי אל הכהונה עתירת הקדנציות הנוכחית, החליט על טקטיקות הפוכות כלפי התקשורת וכלפי מערכת המשפט, שני מוסדות שנואים בחלקים מהימין. כלפי הראשונה הוא נוקט גישה לעומתית: מחרים, מחליש, מנאץ ומשתלט; כלפי השנייה בגישה, רטורית לפחות, כנועה ואוהדת. מובן שכדי לתחזק את גישתו כלפי התקשורת, דאג קודם להצטייד בתקשורת משל עצמו (לרוע המזל, המבנה הנוכחי של מדינת ישראל אינו מאפשר לשלדון אדלסון לקנות מערכת משפט חלופית).

אלא שנתניהו לא מצליח להתגבר על משבר התדמית הנוכחי שלו, על רקע כשלונו בטיפול בטרור (כך לפחות על-פי תפיסת מצביעיו), ומחפש אויבים טבעיים שיוכל להשליך עליהם את האשמה. כבר בתחילת האירועים הנוכחיים הונפה אצבע כלפי מערכת המשפט, כעת מונפות עוד כמה. נתניהו עדיין לא שבר את הכלים – ב"ישראל היום" מקפידים לגנות את ההשתלחות היותר פראית במערכת המשפט (של מוטי יוגב, על-פי המסורת), אחרי שהם מצטטים את המתונות יותר – אך אם הסכינאות הפלסטינית תחריף, ייתכן שב"ישראל היום" יצטרכו לשכתב את מסמך העקרונות שלהם. הנה משהו שאפשר לעשות ללא החלטה של בג"ץ.

זעם בימין

בתצלומים הבאים: הכותרת הראשית של "ישראל היום"; תגובות הגולשים בדף הפייסבוק של "ישראל היום"; עיקרון מס' 2 מחמשת העקרונות ההצהרתיים של העיתון.

באמצע: מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום"

הסכסוך (פרשנות פוליטית מאוזנת)

"גל הטרור גובר ואיתו גם הביקורת, אבל נתניהו בטוח שבסוף הציבור יבין: הטיפול שלו באירועי האלימות נכון" (כותרת המשנה למדורו השבועי של מיכאל טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום").

מחטף הגז

"הממשלה תדון בהעברת הסמכויות של כחלון בתחום הגז לשר לוין", מדווחים ב"דה-מרקר".

שחיתות

גליון שישי של "דה-מרקר" מציע מבט לא מחמיא על דני עטר, חבר-כנסת ממפלגת העבודה שנבחר ליו"ר קק"ל. "דני עטר, יו"ר קק"ל הנבחר, היה מעורב בלא מעט פרשות בעייתיות", נכתב בהפניה לכתבה של שוקי שדה. "ניסיון לפטר מבקרת פנים רק כי דרשה שקיפות, בזבוז כספי ציבור וסלילת כביש גישה לביתו על קרקע ציבורית. למרות זאת, במפלגת העבודה החליטו שהוא האיש המתאים ביותר לעמוד בראש ארגון ציבורי המנהל מיליארדי שקלים". חבל רק שהדברים מתפרסמים אחרי הבחירות ולא לפניהן.

הנה טעימה:

"עד לפני שנה וחודשיים עטר בכלל חשב על ג'וב אחר – מזכ"ל מפלגת העבודה. הרעיון הזה עלה אצל בכירי המפלגה, אך חלקם היה מוטרד מעברו של עטר, כפי שבא לידי ביטוי בשני דו"חות מבקר מדינה לא מחמיאים, דו"חות של ביקורת פנימית במועצה האזורית גלבוע והתנהלות בעייתית מול מבקרת הפנים במועצה האזורית, שאותה ניסה לפטר. על רקע פרסומים לא מחמיאים על עטר ב'ישראל היום' פנה אז יו"ר המפלגה, יצחק הרצוג, למבקר הפנים, רו"ח בועז יפעת, וביקש ממנו לבצע בדיקה קצרה על עטר. יפעת חזר להרצוג עם המלצה, שנמסרה בעל-פה ולא בדו"ח רשמי, שלפיה לא כדאי למנות את עטר לתפקיד. עטר, באופן טבעי, לא היה שבע רצון מההמלצה, אך המשיך הלאה.

"למרות כל זאת, העבר שלו לא הפריע לעטר לזכות בתפקיד הנחשק – יו"ר קק"ל – כשהוא נתמך על-ידי הרצוג ובכירי מחנהו. זאת, על אף שמאז הבדיקה של יפעת כבר היו פרסומים לא מחמיאים אחרים על עטר, ובהם חשיפת ערוץ 10 על שביל גישה לביתו הפרטי ביישוב גן-נר, שנסלל על קרקע ציבורית. 'זה פשוט מטורלל, בוודאי על רקע כל הבעיות שהיו בקק"ל בשנים האחרונות', אומר על כך אחד מחברי-הכנסת של מפלגת העבודה, שמסרב להזדהות. 'להיות מזכ"ל מפלגה זה תפקיד הרבה פחות חשוב מלהיות יו"ר קק"ל. לתפקיד הזה פסלו אותו וכאן אישרו? המפלגה הזאת פשוט מתאבדת. שוב היא מעדיפה את הקומבינה על פני הדבר הממלכתי, הציבורי, הנכון ונקי הכפיים'". בהמשך נמסרות הכחשותיהם של הרצוג ושל עטר. כותרת הגיליון היא "בשם הקומבינה".

איראן

"הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית: הסכם הגרעין טוב וימנע מאיראן פצצה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "עמדתה של הוועדה לאנרגיה אטומית היא כי הסכם הגרעין ימנע מאיראן את האפשרות לפתח נשק גרעיני, כך נודע ל'הארץ'", כותב חיים לוינסון, "במסגרת דיונים פנימיים שנערכו במערכת הביטחון בנוגע להשלכותיו של הסכם המעצמות עם איראן, הביעה הוועדה עמדה התומכת בהסכם, בניגוד לעמדת הדרג הפוליטי. יש לציין כי עמדת הוועדה נוגעת אך ורק להיבטים הטכניים של ההסכם שימנעו מאיראן פצצה גרעינית, ולא להשלכות בפועל כתוצאה מהסרת הסנקציות". בוועדה מכחישים כי מדובר בדעתו של "גורם מוסמך".

סימנייה

"אלפרד אקירוב, אליעזר פישמן, טדי שגיא ורבים אחרים תורמים מדי שנה לבתי-הספר לניהול באוניברסיטאות עשרות מיליוני שקלים, שמיועדים להקמת מכוני מחקר, ומעוררים ויכוחים קשים בין אלה שיוצאים נגד התופעה, שלטענתם משחיתה את האקדמיה, לבין אלה, כמו דיקן בית-הספר למינהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב, שלא מבינים איפה הבעיה", נכתב בכותרת המשנה לכתבתם של רויטל עמירן ושוקי שדה ב"דה-מרקר".

הסכסוך ("תרבות וספרות")

המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מפרסם שלושה שירים של רוברטו בולניו (המוגדר במוסף "בלש פרא, כלב רומנטי, סופר ומשורר צ'יליאני"). האחרון שבהם הוא "יגיע יום":

יַגִּיעַ יוֹם בּוֹ יִקְרְאוּ לְךָ מֵהָרְחוֹב:
צִ'ילִיאָנִי.
וְתֵרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ.
יִהְיֶה לַיְלָה
וְעֵינֵיךָ סוֹף סוֹף יִמְצְאוּ אֶת הַצֶּבַע בּוֹ חָשְׁקוּ.
אַתָּה תָּכִין אֲרוּחָה אוֹ תִּקְרָא.
תִּהְיֶה לְבַד וְתֶרֶד מִיָּד.
צְעָקָה אַחַת מִלָּה בּוֹדֶדֶת
שְׁתֶּהֵא כְּמוֹ רוּחַ שֶׁתִּדְחֹף אוֹתְךָ פִּתְאֹם
לְעֵבֶר הַחֲלוֹם.
וְתֵרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ
עִם סַכִּין בַּיָּד.
וְהָרְחוֹב יִהְיֶה רֵיק.

ענייני תקשורת

מהפכה. גילי איזיקוביץ מראיינת בכתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ" את הקולנוען דורון צברי, לרגל צאת המיני-סדרה הטלוויזיונית התיעודית "מגש הכסף" (ערוץ 8), בכיכובם של גיא רולניק (סגן מו"ל "הארץ", שמקודם גם במדור "ועדת המדרוג" של מוסף "הארץ"), ירון זליכה ודני גוטווין. צברי "מאמין שאת המחאה החברתית הבאה הוא יתניע באמצעות סדרה חדשה על הכלכלה הישראלית", נכתב בכותרת המשנה לראשית.

יוצרי הסדרה "מגש הכסף" דורון צברי (מימין) ואמיר בן-דוד (שני משמאל) עם איש העסקים חיים סלוצקי ואשתו דרי שי, בהקרנת הבכורה של הסדרה, אוקטובר 2015 (צילום: אור גפן)

"כולנו חושבים אותו הדבר בנוגע לרצון לעורר אנשים לפעולה", מצטטת איזיקוביץ את זליכה. "ככל שהציבור ימשיך לחכות למשיח על חמור לבן, הוא ימשיך להיות מושלה על-ידי השיח הבטחוני והמדיני, ויאפשר לקובעי המדיניות לנהל מדיניות כלכלית וחברתית מופקרת. במובן הזה, רולניק, גוטווין, אני ודורון מסכימים לגמרי. חוץ מזה, אני לא מכיר את דני גוטווין טוב וגם לא את רולניק, אבל אני מסכים שלדורון יש תחושה עמוקה של צדק פנימי, מצפן ומצפון שמנווט אותו, ובמובן הזה, הוא דומה לי ונדמה לי שגם לגוטווין ולרולניק".

הכתבה אינה עוסקת בשאלה המעניינת כיצד סדרה הקוראת למהפכה, ומקדמת רעיונות כמו אלה של רולניק וגוטווין ואג'נדות כמו של צברי, מופקת ומשודרת בערוץ 8, שבבעלותו של המפיק חיים סלוצקי (מי שמוזכר תדיר כמקורבו של נוני מוזס), ושמנהלתו הנוכחית סופגת ביקורת חריפה מ"הארץ", שמבקר הטלוויזיה שלו מיסגר את מינויה כחיסול איכויותיו של הערוץ בעל התדמית הרצינית.

הסתה. "מערכת הביטחון: הפצת סרטוני הדקירות מעודדת את המשך הפיגועים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "בכירים במערכת: 'הסרטונים מעלים את רף הקיצוניות ומלמדים מחבלים כיצד לפעול'", נכתב בכותרת המשנה (הממשיכה משום מה בנושא אחר). "המאפיין התקשורתי העיקרי של גל הפיגועים הנוכחי – סרטוני התיעוד המופצים ברשת ומוקרנים בטלוויזיה – הוא תופעה מחוללת טרור. כך אומרים באופן מפורש במערכת הביטחון, ומסבירים כי הסרטונים הללו מעוררים את השטח עוד יותר, ולעתים אף מעודדים פלסטינים לצאת ולבצע פיגוע", כותב יוחאי עופר בידיעה עצמה.

"במערכת הביטחון מותחים ביקורת על כלי התקשורת המובילים שמפרסמים את הסרטונים הללו, אך מודעים לכך שגם בלי אתרי אינטרנט ומהדורות חדשות בטלוויזיה, הסרטונים מתפשטים במהירות בקרב הציבור היהודי והפלסטיני גם יחד", כותב עופר ומצטט איש ביטחון אנונימי האומר לו, "בסופו של דבר זו מדינה חופשית, ואי-אפשר לעצור אנשים שמצלמים או מפיצים חומרים כאלה. היינו במצב כזה גם באירועים קודמים, ואני מקווה שתהיה איזו דינמיקה שתביא לכך שאנשים פשוט יפסיקו להעביר את הסרטונים הללו, ויבינו שאנחנו במציאות בטחונית מורכבת. נסיון העבר מלמד שבסוף קם מישהו שאומר, 'אני מפסיק לשדר את זה'. כל עוד זה נמשך, זה משרת ובונה את הנרטיב הפלסטיני" (אבי שרף, עורך אתר "הארץ", שוחח עם "העין השביעית" על הסיבות לפופולריות של הסרטונים בקרב כלי התקשורת).

מקור ראשון. הידיעה של עופר מעניינת, אך כפי שכתבתי כאן בעבר, היא נראית תלושה ככותרת הראשית של העיתון. "מקור ראשון" ממשיך להיות מגזין שבועי שמנסה לאחוז בשולי אדרת העיתון היומי שנפשטה ממנו לא מכבר (ומעולם לא נלבשה באופן רציני בכל מקרה: מחלקת החדשות של העיתון לא היתה משמעותית גם בשיא גודלה). הכותרת הראשית כשמה כן היא – אלא שבמקרה של "מקור ראשון", כשהמוספים הם העיקר והקונטרס הראשי הוא התוספת, היא היתה צריכה לתפקד כאריזה המשרתת את המוצר ולא להתיימר לעמוד בפני עצמה. כך קורה שתוכן עשיר ומושקע נעטף בפריט מידע אזוטרי יחסית המוגש בידיעה קצרה של כמה עשרות מלים, אליה נדבק כסרח עודף עדכון על אירועי היממה הקודמת שכבר קראנו אתמול באינטרנט.

מקור שני. דוגמה לרמת העדכון האקטואלי של "מקור ראשון" נמצאת בטוריהם של האב והבן למשפחת סגל – מהטקסטים המרכזיים בעיתון. גם חגי סגל (העורך הראשי) וגם עמית סגל מתייחסים לנאום נתניהו בקונגרס הציוני ביום שלישי, וזאת בלי להזכיר את ההתבטאות המתוקשרת שהיתה באותו נאום, בדבר אחריותו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני לשתילת רעיון השמדת יהודי אירופה במוחו של אדולף היטלר. זאת, על אף שהדיון הציבורי (שהפך בינלאומי) בהתבטאות החל כבר ביום רביעי.

כמובן, יכול להיות שמדובר פשוט בצנזורה עצמית בעיתון השייך לשלדון אדלסון, ולא במועדים מוקדמים של ירידה לדפוס.

השטחים. המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מציע ראיון שער עם הקומיקאי דידי הררי, בשבתו כיועצו של ראש הממשלה בתקופת הבחירות. "הערבים נוהרים לקלפיות? אני חושב שכולנו מצטערים על המשפט הזה. היה חשוב לראש הממשלה לומר שלא רק שהם נוהרים, אלא שגורמים מהשמאל העמידו לרשותם אוטובוסים. הקריאה הזו לא היתה ספונטנית. זו היתה החלטה של נתניהו" הוא הציטוט שנבחר לשער העיתון.

הראיון עם הררי מזכיר את קיומו של שטח הפקר בין המתחמים המבוצרים של מלחמות העיתונים (פעם היו אלה "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כעת "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום"): הררי עדיין מקורב לנתניהו, כפי שאפשר להסיק מהעובדה שהוא נכלל בסרטון יום-ההולדת הביזארי (ז'אן התותח!) שהוכן עבור ראש הממשלה. ואולי במעון פשוט עוד לא שמעו על הראיון אצל המתחרים מרחוב מוזס.

הרשות השנייה. "משרד מבקר המדינה מרחיב את הביקורת ברשות השנייה", מדוח נתי טוקר ב"דה-מרקר". בסוף השנה שעברה היה זה לי-אור אברבך ב"גלובס" שדיווח כי משרד מבקר המדינה מרחיב את "בדיקתו על הרשות השנייה".

ערוץ 2. ניב הדס משווה בטור ביקורת הטלוויזיה המשמים בדרך כלל של "גלריה" בין שתיים מאושיות זכיינית ערוץ 2 קשת, מולי שגב (עורך "ארץ נהדרת") וארז טל (ציניקן): "עכשיו טל חוזר עם עוד הברקה פורמליסטית – 'מי למעלה?', שעשועון ידע שמשלב בין בדיחות הקרש של מושב הלצים הדלוח 'מועדון לילה', גם הוא בהנהגתו של טל, ובין חידון לאנאלפביתים. הרעיון הוא שסלבס (שיואו, סלבס!) נשאלים שאלות טריוויה ומרוויחים כסף, כשהם נוסעים מעלה ומעטה על גבי כיסא-מעלית ונאלצים לשמוע את טל וישראל קטורזה – על תקן הסיידקיק הנוכחי – משתעשעים איתם ועל חשבונם. הכל בתוכנית הזאת נראה ומרגיש כל-כך ארכאי, מאובק ומאולץ, שהלוואי שהפורמט היה הדבר הכי גרוע כאן.

"כשחושבים על זה, גם רגע החסד הלכאורה אחרון של טל, 'רק בישראל', נחווה היום כמיושן, דהוי וחלטוריסטי כשמשווים אותו למקצוענות חסרת הפשרות של 'ארץ נהדרת', שהחליפה אותה כמדורת השבט ההומוריסטית. בכלל, נדמה שאת כל התקוות שנתלו בטל, כאיש תוכן שיודע לחבר בין הומור פרוע, מחשבה זוויתית וחיבור לקהל הרחב, הגשים בסופו של דבר מולי שגב, העורך הראשי של 'ארץ נהדרת'. בניגוד לטל, שהנמיך עצמו במכוון עד ששכח כיצד לטפס מעלה, שגב אינו מתקרנף לרגע, וזאת מבלי לאבד את הקומוניקטיביות. תיק העבודות המכובד שלו – מ'יחסים מסוכנים עם דנה מודן' דרך ערוץ ביפ, 'ארץ נהדרת' ו'מסודרים' ועד 'הפרלמנט', 'תוכנית קיציס' ו'החדש של עמרי גורדון' – הוא כל מה שארז טל לא.

"ואם לא די שהתלמיד התעלה על מורהו, הוא גם שם אותו ללעג ולקלס. נדמה שבכל תוכנית או סדרה ששגב משמש יוצר או עורך ראשי שלה, הוא רק מדגיש את האנכרוניזם של טל; האחד מיישר קו עם העילית העולמית ואילו השני מתכתב, בלי שום מודעות, עם טלוויזיה קהילתית. השבוע, הצמידות של שניהם בלוח השידורים זעקה זאת. זה רק סמלי שבעוד טל מנסה להישאר חביב על כולם, נמנע משיוכים פוליטיים ומקפיד לשמור על ארשת פנים ממלכתית מעושה (זוכרים שהוא וקרן פלס נבחו בגלי-צה"ל על אריק ברמן בזמן 'עופרת יצוקה' על שהעז להביע חמלה כלפי נפגעים בצד הפלסטיני?), עמדתו של שגב חדה, ברורה והוא אינו חושש שהשמעתה תפגע במעמדו. פרק החירום של 'ארץ נהדרת' השבוע היה תזכורת לכך. אבל למה להשוות בין טל לשגב? גם ליאור שליין עושה ממנו היום קציצות".

ככל הנראה. "על אף כל ההישגים העיתונאיים, וכפי שמתברר לא פעם, מה שנראה לצופה כמו שיא הזוהר של ערוץ 2 אינו שקול ככל הנראה לשיעור תורה מוצלח אחד" (גדעון דוקוב בכתבה ב"מקור ראשון" על שיעורים שמעבירה העיתונאית סיון רהב-מאיר, מאיץ על המסלול אבל לא ממריא).

החתול והשמנת. מדור הכלכלה של "מקור ראשון" חזר לצאת "בחסות" בית-השקעות גדול.

משתלבים. ב"גלריה" חושבים שהפרט החשוב ביותר בראיון עם יוצרת מוזיקלית מגוונת הוא העובדה כי מתישהו במהלך חייה התגוררה במכונית.

מודעה בשער "יתד נאמן" משדלת ילדים להשתתף בהגרלות, 23.10.15

פרסום ושיווק. פינת מודעות האירוסין בשער "המודיע" מוגשת בחסות בנק למשכנתאות. לוח זמני כניסת ויציאת השבת בחסות יבואן גפילטע-פיש. שתי המודעות המרכזיות בעמוד השער מציעות השתתפות בהגרלות תמורת תרומה ותפילות תמורת כסף. מודעות האבל נותרות מיותמות ממסחור.

אגב. על עמותות קבר-רחל המפוקפקות ודומותיהן, שעליהן נכתב כאן לא פעם, אפשר לקרוא גם כאן.

התיקונים. "במדורו המעניין של אילון גלעד (מוסף 'הארץ', 16.10), שנסב הפעם סביב המלה 'עיתון', נפלה טעות. העיתון העברי היומי הראשון בארץ ישראל 'הלבנון' החל אמנם לצאת בירושלים בשנת 1863 בעריכתם של יואל משה סלומון, יחיאל ברי"ל ומיכל הכהן, אך רק לאחר שיצאו ממנו 12 גליונות – ולא אחד, כפי שסבור גלעד – הוא עבר לאירופה", כותבת דניה מיכלין-עמיחי במדור התגובות של מוסף "הארץ". "בארץ יצא 'הלבנון' החל מפברואר 1863 ואילך, והוא עבר לצרפת בעריכתו של יחיאל ברי"ל ויצא שם משנת 1865 ועד 1870. לאחר מכן המשיך לצאת במיינץ, כתוספת לעיתון הגרמני 'איזראעליט', בטאון האורתודוקסיה הגרמנית משנת 1871 ועד 1882, ולבסוף לתקופה קצרצרה בלונדון".

לתגובה מצורפת תגובתו של גלעד: "בדקתי את הדברים ואת אכן צודקת. אני מודה לך שהעמדת את הדברים על דיוקם".

שבת שלום.