הו, הקלטות
בכל מה שנוגע לפעולה צבאית נגד איראן, הדיון במהלך נותר חבוי מעיני הציבור. לרוב, האזרחים אינם יודעים מה נאמר על כך בחדרי חדרים, אבל שלשום נחשפו ממצאים ששפכו אור על ההתנהלות בנושא – מה שעורר זעם בצמרת הממשלה".
כל אדם בעל אמון בסיסי במערכת הדמוקרטית, לו יקרא את הפסקה הנ"ל כשהיא מנותקת מכל הקשר, יחשוב, קרוב לוודאי, שהיא מבשרת על התפתחות חיובית: אזרחים התוודעו למידע שעד כה הוסתר מפניהם. יתרה מכך, חשיפת המידע הביכה את גורמי השלטון. האין זו דמוקרטיה במיטבה? מימוש התכלית העיתונאית במלוא מובן המלה? אלא שאם אותו אדם יקרא את הפסקה הזאת שוב, הפעם בידיעה שנכתבה בעיתון "ישראל היום", סביר שהמשמעות שייחלץ ממנה תתהפך ב-180 מעלות: לא יהיה לו ספק שהיא מבקשת לדווח על התפתחות שלילית. עד כמה שלילית? לא פחות מ"שערורייה", כפי שטוען "ישראל היום" בכותרת המשנה בשער, באצטלה של ציטוט מאת גורם עלום. כל-כך עלום, שכמנהג העיתון לא פעם, מתחביר המשפט התפוגג הנושא ("כעס על כך ששהב"ט הדליף מדיונים סגורים: 'שערורייה'").
הפסקה הנוזפת שצוטטה למעלה (שימו לב כיצד גם המלה "אזרחים" נקראת כעת באופן שונה לגמרי) פותחת את הדיווח של לילך שובל ומתי טוכפלד, הנפרש על פני כפולת העמודים 2–3 (בעמוד השער מופיע קרדיט לטוכפלד בלבד, בפנים העיתון שובל היא שמופיעה ראשונה). הוא עוסק בקלטות שבהן נשמע שר הביטחון לשעבר אהוד ברק מספר בקולו למחברי הביוגרפיה "מלחמות חיי", שיצאה באחרונה, כי האפשרות שישראל תתקוף את איראן סוכלה בפורומים רשמיים שלוש פעמים בשנים 2010–2012, חרף רצונו ורצון ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ דאז ליברמן להוציאהּ לפועל. הקלטות פורסמו לראשונה על-ידי רוני דניאל ב"אולפן שישי" בערוץ 2.
העיתונים מקדישים הבוקר לקלטות של ברק את כותרותיהם הראשיות. זאת, למרות טענתו של גורם בצנזורה הצבאית – המובאת בתגובה להאשמה שנהגה בחוסר אחריות בעצם האישור שהעניקה לפרסמן – ולפיה התירה לפרסום אך ורק פרטים שכבר ראו אור בעבר (כפי שמדווחת אדוה כהן ב"ידיעות"). שתי סיבות אפשריות לכך שהדברים בכל זאת זכו להבלטה הן הפנים והשמות שברק העניק למתנגדי התקיפה מתוך הממשלה (השרים שטייניץ ויעלון), וכמובן, הקסם המאגי המהלך על העיתונות כל אימת שהיא פוגשת בהקלטות שבהן נשמעים הדברים מפי הסוס. לראיה, טענה מעניינת לא פחות שהביא איתמר אייכנר – הפעם מפי כותבי הביוגרפיה, ולא בקולו של ברק – ולפיה ראש הממשלה ושר הביטחון הגיעו בשעתו לביתו של הרב עובדיה יוסף בניסיון לשכנע אותו לתמוך בתקיפה (אף שגם הנושא הזה כבר דובר בעבר), לא זכתה להתייחסות מיוחדת וגם לא צוינה באף עיתון אחר.
במובן מסוים, ההיקסמות של העיתונות מקלטות כאלה מאשררת במובלע עמדה שלפיה ערכו של מידע שאינו נשמע מפי הדובר עצמו הוא פחוּת – עמדה שיש בה משום כריתה של הענף שעליו עומדת העיתונות; רוב המידע המפורסם הרי אינו נשמע בקולו של האדם המספק אותו.
סימה קדמון חשה
מן ההגינות לומר שלא רק כתבי "ישראל היום" ועורכיו כעוסים על המידע שראה אור. סימה קדמון כותבת מיד בפתיחת טור הפרשנות שלה: "קשה למצוא מלים שיביעו את התדהמה מדברי שר הביטחון לשעבר כפי שהתפרסמו בערוץ 2", בהתייחס לעצם פרסום הדברים, מה שרק מעצים כמובן את ההישג שלה עצמה – יצירתן של לא פחות משלוש פסקאות העוסקות בכך בהמשך הטקסט.
ככלל, דבריו של ברק העמידו את העיתונים במבחן מעניין, בהינתן סבך האינטרסים והמחויבויות הפרסונליות שהם לכודים בהם. "ידיעות", שאינו מחזיק בנאמנות מיוחדת, לשון המעטה, לברק ולנתניהו (וגם לא לשטייניץ וליעלון; אשכנזי הוא סיפור אחר), וחרף הכרזתה של קדמון ש"כל מי שמכיר את ברק [...] קנה את הסיפורים האלה בעירבון מוגבל", מורח בעמ' 2 כותרת ענק, לבן על גבי שחור, שלשונה: "כך לא תקפנו", ובכך ממצב (בלי דעת?) את דברי ברק כאמת לאמיתה, המאפילה על האזכורים השונים שזו הגרסה שלו ותו לא.
ואולם, באותיות הקטנות מבטא העיתון, באמצעות פרשניתו הפוליטית, עמדה שלפיה "הסיכוי שתקיפה באיראן היתה מתבצעת הוא קרוב לאפס", וש"הרבה יותר קל להאמין שאשכנזי, ולאחריו גם שטייניץ ויעלון, עשו לנתניהו ולברק טובה גדולה. הם פשוט נענו לקריאה השקטה שלהם – 'תחזיקו אותנו'". לא ברור על מה הדברים מתבססים. יתר על כן, למרות הדיווחים בעיתונים האחרים על כך שברק ביצע כמה נסיונות למנוע את הפרסום ובכללן פנייה לצנזורה (כך לפי יוסי מלמן ב"מעריב"), טענה שקדמון מאזכרת ברפרוף כדי לצאת ידי חובה, היא בכל זאת משוכנעת שיש לו יד בפרסום, או למצער שהוא "לא מצטער על כך". גם לכך אין סימוכין: מבחינת קדמון זה בגדר "איזו תחושה".
אשר לדברים שעשויים להסביר מדוע ברק נהנה מהפרסום – כאן נכנסת לפעולה ההילה הקבועה של ראש הממשלה לשעבר כאדם שאפילו סך האינטליגנציה המצטברת של העיתונות כולה אינו יכול להתמודד עם הניסיון לפענח את מניעיו ושיקוליו. אבל היות שכפי שראינו קדמון אינה נואשת מהניסיון למצוא מלים גם כשקשה, היא מעלה את הסברה שמא הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה, "להציג גרסה שתתאים יותר לאיך שהוא היה רוצה להיראות [...] או שאולי לא הדימוי שלו הוא זה שחשוב לו, אלא זה של יריבו הגדול אשכנזי [...] שהשתחרר מכבליה של חקירה פלילית ויכול לפנות לפוליטיקה". מעניין שקדמון ואייכנר (כותב הידיעה) כלל אינם מתייחסים לאפשרות שהדברים טופטפו כדי להאפיל על הדיווחים האחרונים בדבר חקירתה של יאח"ה הנוגעת למיליוני דולרים שייתכן שברק מחזיק בחו"ל.
סירב להגיב, סירבה להגיב, לא הגיבו
במדור זה נמתחה פעמים רבות ביקורת על נוהגו של "ישראל היום" להעדיף בכותרתו הראשית ציטוט המביא את תגובתה של סביבת ראש הממשלה לאירועים, תחת הדיווח על האירועים עצמם. ספציפית היום, השימוש בהרגל המגונה בדרך כלל דווקא במקום, בבחינת "גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום", היות שסיפור הקלטות יצא כבר בשישי בערב, וההחלטה לפתוח בתגובה אליו ("שרים זועמים: 'ברק חצה קו אדום'") מוצדקת מבחינה עריכתית. עם זאת, מובן שאין בזה כדי לומר שהעיתון התעלה על עצמו ואיתר את התגובה העניינית ביותר בשוק, ללא בדל של שיקול אינטרסנטי.
אשר להתמקמות בתוך סודוקו האינטרסים, הרי של"ישראל היום" אין כמובן בעיה להשליך את ברק מתחת לרכבת, ויעידו על כך כאמור הכותרות בשער. אבל כיוון שנתניהו עלול לחטוף את הריקושטים, היות שלא הניח את כל כובד משקלו על ההחלטה לצאת לתקיפה, ולא "יישר" את שטייניץ ויעלון (כפי שטענו קדמון, בן כספית ב"מעריב" וברק רביד ב"הארץ"), נדרש מהעיתון לבדל בינו לבין השרים הסוררים – הִיפִּים שככל הנראה מעדיפים בגדים פרחוניים וסמים קלים על פני דריכת המערכת לתקיפה באיראן – ובכפולה הפותחת הם מוצגים באותו המתרס עם הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי, כאשר פניו הזועמות של נתניהו מביטות אליהם מהמתרס האחר. סדר צריך שיהיה. אגב, בסוף הידיעה של שובל וטוכפלד נכתב ש"אהוד ברק סירב להגיב על הדברים" ו"גם הצנזורה סירבה להגיב על הדברים", בעוד שעל לשכת רה"מ נכתב: "מלשכת ראש הממשלה לא הגיבו על הדברים". לא ברור אם זה המטען הערכי השלילי של המלה "סירב" שגרם להעפתה מנוסח המשפט על הלשכה, שהרי אסור שידבק בה שום דבר שלילי, או שמא זו הודאה מובלעת ומתוחכמת, דקה מן הדק, שבניגוד לשני הגורמים אחרים, הלשכה דווקא לא סירבה להגיב, וששלושת העמודים העוסקים בפרשה הם-הם תגובתה.
"מעריב" מחזיק בסיפור הקלטות במעין עמדת פשרה, שלפיה המניע העקרוני של ברק הוא, מעט כדברי ההוגה וולטר בנימין, הרצון "להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה", ובמקרה שלו, לעמול על הדימוי שיוציא אותו בצורה המיטבית בראי ההיסטוריה; אלא שבצר לו הקלטות חמקו מידיו בעיתוי הנוכחי בלי שהיה מעוניין בכך. הכתב והפרשן לענייני מודיעין של העיתון, יוסי מלמן, הוא גם היחיד שניסה לברר סוגיה זו עם כותב הספר אילן כפיר (ששמו שובש בעיתון לאילו כפיר), אך זה האחרון, לדבריו, סירב להגיב.
ב"הארץ" מציג ברק רביד אנלוגיה מעט פשטנית בין התמונה שצייר ברק, ולפיה שטייניץ ויעלון טירפדו לכאורה את התקיפה, לבין קונפליקט-עבר בין נתניהו למירי רגב, שבמסגרתו טירפדה האחרונה את הכוונה להעלות את המע"מ על הפירות והירקות, וקובע שנתניהו "לא סיפק את הסחורה", היות שלא הצליח ליישר את שטייניץ ויעלון על-פי עמדתו.
מה שמעניין בפרשנות של רביד, ולמעשה גם בזאת של כמעט כל שאר הכותבים שנדרשו לקלטות, הוא שאין שום התייחסות מצדם לאפשרות שהעמדות שהביעו יעלון (רמטכ"ל לשעבר) ושטייניץ (המכונה על-ידי קדמון "הדוקטור לפילוסופיה", כאילו זו עילה ללעג, ולא נקודה לזכותו בכל הקשור להכרעה בשאלות מורכבות) במסגרת ההליך הדמוקרטי – ככל שדיוני השמינייה, פורום שמעמדו החוקי היה בעייתי, הוא דמוקרטי – השפיעו במשהו על המציאות, אולי אף הביאו את נתניהו לעדכן את עמדותיו; למשל, להמיר את האופציה הצבאית ב"דימוי של אופציה צבאית", כלשון דן מרגלית ב"ישראל היום", מה שייתכן שהביא לתחילת תהליך הסנקציות על איראן. תסריט כזה הוא כנראה בגדר מדע בדיוני, שכן, כפי שכותב מלמן, "עוד לא קרה בהיסטוריה של מדינת ישראל שהתנגדות של שרים מנעה מראש ממשלה תקיף ונחוש להעביר החלטה כרצונו". אם כך, אז לשם מה התהליך הדמוקרטי?
מעניין לעניין באותו עניין
"בניסיון לשכנע חברי קונגרס וסנטורים דמוקרטים, שעדיין מתלבטים, להביע תמיכה בהסכם הגרעין עם איראן, שיגר נשיא ארה"ב ברק אובמה מכתבים אישיים לכמה מהם ובהם התחייב להעניק סיוע בטחוני נוסף לישראל ולפעול באופן חד-צדדי, כולל על-ידי פעולה צבאית, כדי למנוע מאיראן לפרוץ לפצצה גרעינית", מדווח ברק רביד ב"הארץ".
"במכתב התחייב אובמה להגביר את שיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל במזרח התיכון – להעניק לישראל סיוע נוסף במימון מערכות הגנה מטילים, להאיץ פיתוח משותף של מערכות הגנה מפני טילים ולפתח טכנולוגיות שנחוצות לישראל לצורך גילוי מנהרות. אובמה גם התחייב להגביר את שיתוף הפעולה עם ישראל נגד פעולותיה של איראן באזור, במיוחד בכל הקשור להעברות הנשק לחיזבאללה ולפעילות האיראנית בסוריה".
"יכול להיות שזה נגמר", כותב פרשן "הארץ" חמי שלו במאמר פרשנות בצד הידיעה של רביד. "המאבק לפסול את הסכם הגרעין עם איראן באמצעות הקונגרס, שסיכוייו היו קלושים מלכתחילה, עומד בפני כישלון [...] רק מהלך מופרע ואלים מצד טהרן יכול לשנות עכשיו את התמונה". שלו מנמק את הטענה בהחלטתם של סנטורים דמוקרטים ממדינות הנחשבות שמרניות, שנתפסו כמתנגדים אפשריים, לתמוך לבסוף בנשיא. "המאבק עתה הוא על הפסד בכבוד", כך שלו.
אגב
חיים שיין סבור שישראל אינה מדינה מתוקנת, שכן אין לו ספק "שבמדינות מתוקנות גורמי אכיפת החוק היו בודקים את המשמעות המשפטית של גילוי הסודות [של ברק]".
אם זה נראה כמו ברווז, זה כנראה כלום
בסקירה ביום חמישי שעבר תהה איתמר ב"ז אם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" יפרסמו תיקון לידיעות הבולטות שפירסמו על סמך דיווח של סוכנות הידיעות AP, ולפיו המעצמות יתירו לאיראנים לפקח על הנעשה באתר הצבאי פרצ'ין בעצמם – דיווח סנסציוני ושגוי שהסוכנות חזרה בה ממנו שעות אחרי שהתפרסם (בין אם בשל ההסתמכות על טיוטה בלבד של ההסכם, ובין אם בשל הסתמכות על זיוף), אך זה קרה לפנות בוקר לפי שעון ישראל, בשעה שבה גליונות שני העיתונים המודפסים כבר המתינו למשלוח.
בסקירה למחרת עידכן שוקי טאוסיג שבעוד שב"ידיעות" לא הודו אמנם שפירסמו מידע שגוי, אך העניקו ביטוי בגוף הטקסט להתקפלות של AP (זאת בניגוד לכותרות, שם הוצג המקרה כ"מלחמת גרסאות") – ב"ישראל היום" אף הגדילו לעשות ופירסמו ידיעת פולו-אפ שהסתירה מקוראיהם כליל את הכשל של AP, והסתפקו ב"הכחשת סבא"א", כאילו הגוף המדווח עצמו לא חזר בו מהפרסום.
גם היום, "הסערה [...] אינה יורדת מהכותרות", כלשון "ישראל היום", וגם היום העיתון אינו מודה שפירסם מידע שגוי. תחת זאת הוא מצטט לנוחותו בכותרת, בתחתית עמ' 5, את ה"ניו-יורק טיימס" – ברגיל יריב גלוי של העיתון, או כדברי נתניהו עצמו, אחד משני האויבים הגדולים ביותר של ישראל, בצד עיתון "הארץ" – היות שנמתחה בו ביקורת על מנכ"ל סבא"א יוקייה אמנו בהקשר של המתקן בפרצ'ין (היכן נמתחה? במאמר המערכת? במאמר פרשנות? בידיעה? "ישראל היום" אינו מספק את התשובה. בפועל מדובר במאמר דעה של כתב הבית-הלבן, דייוויד אי. סינגר). לקראת סוף הידיעה ב"ישראל היום" נכתב כי "איי.פי פירסמה מצדה מסמך שלדבריה היה גרסה מוקדמת של ההסכם", ללא אזכור לכך שסוכנות הידיעות גם חזרה בה מהכותרת, מחקה את רוב המידע המרשיע מהידיעה המקורית, ומבוישת מאז פומבית בשל הברווז – לא כל שכן, הודאה בכך ש"ישראל היום" עצמו פירסם מידע שגוי.
מדד הפחד
"מדד הפחד זינק, הבורסות צללו", מדווחת הכותרת הראשית של "כלכליסט", בהתייחס למדד בעל השם ההוליוודי המשקלל את התנודתיות במסחר. "סוף-השבוע בשוקי ההון היה אחד הדרמטיים ביותר מאז סוף 2011", נכתב בכותרת המשנה על הירידות החדות ביום שישי בנאסד"ק (3.5%), בדאו-ג'ונס (3.1%) וב-S&P 500, שירד ב-3.2%. "דה-מרקר" מתרגש פחות מהדרמה וממקם אותה כהפניה צדדית בשער.
אנשים רעים
"ידיעות" מקדיש את כפולת העמודים 8–9 (כמו גם הפניה בשער) לסיפור אנושי מזעזע (מאת רותם אליזרע), רק שהפעם, באורח נדיר, מושאו הוא פלסטיני – אחמד דוואבשה, בנו של סעד ואחיו של עלי בן השנה וחצי, שנשרפו למוות בפיגוע בכפר דומא, המאושפז בתל-השומר. זוהי המחשה נאה לאופן שבו מסחטת הרגשות הטבלואידית עשויה להיות מופנית גם כלפי פלסטיני, כולל כל התיאורים הדביקים המתבקשים, ובכללם גם "למשמע קול בכיו של הפעוט אין עין אחת בחדר שנשארת יבשה" הבלתי נמנע.
מיד אחרי הנקודה במשפט האחרון שצוטט – כלומר בתום ההשהיה הדרמטית – נכתב הפאנץ' של הפסקה: "לא יהודים ולא ערבים". בלי משים, יש בכך אמירה שלפיה אין זה מובן מאליו שבבית-החולים תופגן מידה דומה של אנושיות כלפי ילדים יהודים וערבים – אך במקרה הזה, זה אכן המצב. פלא. באופן עקרוני יותר, נראה שהמענה על השאלה כיצד "ידיעות" יכול להרשות לעצמו להעביר סיפור על ילד פלסטיני דרך המכבש הסנטימנטלי ולצאת בחיים, כלומר לא להיחשב "שמאלני" יתר על המידה, היא, באופן צפוי למדי, לנתק את הסיפור מכל הקשר פוליטי. אין בידיעה הזאת מלה על סוגיות קונקרטיות כמו התקדמות החקירה, ואפילו יותר מכך, על זהותם האפשרית של הרוצחים.
"מדי פעם הוא נזכר במה שקרה באותו הלילה. הוא שואל אותי: 'סבא: למה שרפו אותנו?'", מספר סבו של אחמד, חוסיין, "ואני, עם דמעות בעיניים, מספר לו שיש אנשים רעים שעשו את זה".
ד"ש מניסן
"ח"כים שמתגוררים במרחק של 100 קילומטרים מהכנסת זכאים ללון במלון בבירה על חשבון המדינה, בלי לשלם מס הכנסה", מדווחת כותרת המשנה של ידיעתו של תלם יהב ב"ידיעות". "יו"ר ועדת החוקה, ניסן סלומינסקי, שמתגורר במרחק 50 קילומטרים, דורש תנאים דומים. 'להבדיל מח"כים רגילים', הוא מסביר, 'היו"ר לא יכול לאחר לישיבה'. חמישה ראשי ועדות אחרים שזכאים לאותה הטבה החליטו לוותר".
זה בגנים
"טראומת השואה עוברת בתורשה: ממחקר חדש בארצות-הברית עולה כי ילדי דור שני חווים את הטראומות שהוריהם חוו בזמן מלחמת העולם השנייה. איך? תהליכים ביוכימיים משנים את פעילות הגנים האחראים למתח וללחץ", מדווח "ידיעות אחרונות" באגף הביזאר המדעי.
גיאוגרפיה
ענייני תקשורת
הדי הפיצוץ. העיתונים מדווחים היום על פיצוץ גשר "מעריב" שהתרחש ביום שישי בבוקר, בידיעות מינוריות יחסית המעוררות תחושה של הד קלוש ביחס לפסטיבל התקשורתי שקדם לפיצוץ הגשר.
גברים לבנים יכולים. גדעון לוי ממשיך להתקוטט עם יו"ר המחנה-הציוני בוז'י הרצוג בין כותלי עמודי הדעות של "הארץ".
עושים לביתם. העמוד האחורי של "ידיעות" מוקדש לידיעת קידום לפסטיבל שהעיתון מעניק לו חסות זו או אחרת, פסטיבל שייערך "לא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות", כפי שמתפייט הכותב רז שכניק (או עורך השער האחורי), בפרפרזה על שירו של כותב אחר בעיתון, זמר הבית שלמה ארצי.