ביטחון, הודעות דובר
רקטות שנורו מסוריה ונפלו בשטחים לא מיושבים בגליל ובגולן, כמו גם תקיפה ישראלית מעבר לגבול, תופסות היום את הכותרות הראשיות. "צה"ל תקף בסוריה", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות". "ארבע רקטות נורו לגליל ולגולן, צה"ל תקף מטרות בשטח סוריה", נכתב בזו של "הארץ". "לראשונה מאז מלחמת יוה"כ: רקטות שנורו מסוריה התפוצצו בגליל", נכתב בזו של "מקור ראשון".
"צה"ל תקף בסוריה, כיפת-ברזל בדרום; כוננות שיא ביו"ש" היא הכותרת המקיפה של "ישראל היום". "בכיר בצה"ל: 'הירי מסוריה – מסר איראני לישראל'", נכתב ב"מעריב". "ירי טילים לצפון" היא הבחירה של "יתד נאמן". "צה"ל תקף בעומק סוריה בתגובה לירי 4 קטיושות לגליל ולרמת הגולן", נכתב ב"המודיע". "מתיחות כוללת" היא הכותרת של "הפלס".
הודעת משרד הביטחון:
הירי לפנות ערב לעבר ישראל בוצע על-ידי חוליית טרור של הג'יהאד-האסלאמי, המופעלת, ממומנת ומחומשת על-ידי איראן. הירי בוצע משטח בשליטת משטר אסד, המאפשר פעילות טרור נגד ישראל, וגם בו אנו רואים אחראי. צה"ל תקף בשעות האחרונות בארטילריה ומהאוויר את אזור שיגור הרקטות ומטרות של צבא אסד. 'אנו לא נסבול נסיונות להפר את ריבונותה של ישראל ולפגוע בבטחונם של אזרחיה, נגיב בנחישות ובעוצמה כלפי מי שיאתגר אותנו ונניח ידנו עליו בכל עת ובכל מקום שיהיה בו. איני מציע לבחון את נחישותנו. אנו פועלים באחריות ובשיקול דעת כדי לשמור על בטחונם של אזרחי ישראל. המשטר האיראני, באמצעות כוח אל-קודס, מפקדו קאסם סלימאני ושליחיו בסוריה ובלבנון, חותר לפתוח חזית טרור נגד ישראל מרמת הגולן, ולשם כך מבריח נשק ומאמן חוליות טרור. בעקבות החתימה על הסכם הגרעין עם איראן והסרת הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה, מה שראינו הערב עלול להיות הקדימון לאיראן עשירה יותר ורצחנית יותר. כזו שתוכל להזרים כספים רבים ונשק רב לארגוני טרור על מנת לפגוע בישראל ובאינטרסים מערביים באזור ובכלל. זו כוונתו של משטר הדמים מטהרן, ואסור לעולם המערבי לטאטא את העובדה הזו מתחת לשטיח'".
הודעת דובר צה"ל:
תקיפת צה"ל בסוריה. דובר צה"ל מוסר כי בשעות האחרונות תקף צה"ל באמצעות חיל האוויר ויחידות שריון ותותחנים 14 מטרות של המשטר הסורי במרכז רמת הגולן הסורית. התקיפה בוצעה בתגובה לירי תלול המסלול שבוצע בשעות אחר-הצהריים, במסגרתו ארבע רקטות שוגרו לעבר שטח מדינת ישראל. ירי זה בוצע על-ידי ארגון הג'יהאד-האסלאמי, במימון ובהכוונה איראנית, והוא מהווה הפרה בוטה של ריבונות מדינת ישראל. צה"ל רואה במשטר הסורי כאחראי לנעשה בשטחו ולא יסבול כל ניסיון פגיעה בריבונותה של מדינת ישראל ובבטחון תושביה".
"את ירי הרקטות אמש לעבר הגליל העליון ורמת הגולן יש לראות כהצהרה ברורה של איראן: כללי המשחק השתנו. הגבול הסורי הוא חזית לכל דבר עם ישראל" (יוסי יהושוע, "ידיעות אחרונות"). בתוך הידיעה כותב יהושוע כי "זו הפעם הראשונה שבה מתבצע ירי מסוריה לגליל העליון מאז מלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973. אך בניגוד לרושם שנוצר, זו לא הפעם הראשונה שנורית מסוריה אש מכוונת לעבר ישראל. מתברר כי כמה מקרי ירי בתקופה האחרונה, שאותם מיהרו בישראל להגדיר כזליגה מקרית של הקרבות בין המורדים לצבא סוריה ובינם לבין עצמם, התבררו לאחר מכן כירי מכוון לעבר מטרות ישראליות".
בכל זאת, מעל לכותרת הענקית של הידיעה, התופסת חצי עמוד ("איראן יוזמת, סוריה משלמת"), נכתב: "לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים: ירי מכוון של רקטות משטח סוריה לעבר הגליל".
"הירי של ג'יהאד, המימון איראני", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "ישראל היום". "לראשונה מאז 1973: רקטות שנורו מסוריה נחתו בגליל העליון", נכתב בכותרת המשנה. דן מרגלית חוזר על המסרים בטור פרשנות ("הכל מתוצרת איראן") המסתיים בקריאה שלא לקצץ בתקציב הביטחון כי "אין 'לוקר' בשפה הפרסית".
טרור
ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לגלות את שגרת הטרור הפלסטיני בישראל. עמוד בקונטרס החדשות ושער "המוסף לשבת" מוקדשים למעשי האלימות בירושלים ובכביש המוביל אליה ממודיעין. כתבתו של רועי ינובסקי בעמ' 4 של העיתון נפתחת במלים "שגרה נוסח ירושלים". "עוד יום שגרתי בירושלים: פלסטינים יידו אבנים על שוטרים ועל הרכבת הקלה", נכתב בכותרת הגג.
ב"ישראל היום", "עיתון הימין", שהתמיד בשגרת הסיקור המקובלת על התקשורת הישראלית, המעדיפה להתעלם משגרת החיים שמחוץ לגוש דן, נכנעים היום למציאות ומקדישים את שער המוסף לשבת ל"גל בלתי פוסק של דקירות, בקבוקי תבערה והשבוע גם מטעני צד". בכותרת אפילו מוזכר גם חלקם ב"גל" של משוחררי עסקת שליט, מהפעולות הזכורות של ראש הממשלה נתניהו.
ברווז גרעיני
בסקירה אתמול תהה איתמר ב"ז אם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" יפרסמו תיקון לידיעות הבולטות שפירסמו על סמך דיווח מוכחש ב-AP, ולפיו המעצמות ויתרו על פיקוח באתר הגרעין בפרצ'ין וירשו לאיראנים לפקח עליו בלעדית בעצמם.
ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים ידיעה (אורלי אזולאי ואיתמר אייכנר) תחת הכותרת "ההדלפה וההכחשה", ולפיה "במחלקת המדינה מיהרו להכחיש את הדיווח המדאיג של סוכנות הידיעות איי.פי על 'הסכם סודי' עם איראן: 'בשום מצב לא ניתן לאיראנים לפקח על עצמם'". בפנים הידיעה מזכירים השניים כי אין מדובר ב"הכחשה" בלבד, אלא שגם AP עצמם חזרו בהם מהפרסום: "גם סוכנות איי.פי פירסמה אתמול נוסח חדש לידיעה שבו כבר לא הופיעו הפרטים המדאיגים שלפיהם פקחים איראנים יאספו דגימות". בסוכנות הידיעות הודו שהסתמכו על טיוטה של ההסכם (בכיר לשעבר בסבא"א מעריך באמצעות ניתוח הטקסט כי מדובר בכלל בזיוף) ו"רמזו" כי גורמים אינטרסנטיים הצליחו להונות אותם.
"האבסורד: פיקוח איראני", הכותרת הראשית של "ישראל היום" שהוכחשה עוד באותו יום על ידי המקור לה (20.8.15)
ב"ידיעות אחרונות" אמנם לא מודים שפירסמו אתמול מידע שגוי, וכותרות הידיעה מציגות כאילו מדובר רק במלחמת גרסאות, אבל בכל זאת, עבור עיתון כמו "ידיעות אחרונות", שעורכיו היהירים סבורים ש"מה שלא פורסם ב'ידיעות אחרונות' כאילו לא פורסם", גם זה הישג אתי.
ב"ישראל היום", לעומת זאת, מגדילים לעשות ולא מסתפקים בהתעלמות מההתפתחות שמגחיכה את הכותרת הראשית שפירסמו אתמול, אלא מפרסמים ידיעת המשך ובה מסתירים מהקוראים את ההתפתחות הנ"ל ומזכירים רק את "הכחשת סבא"א". זאת בעיתון שכבר בחודש שעבר ידע לספר על טענות בסנאט בדבר קיומו של "סעיף סודי" ולפיו "האיראנים הם שיאספו בעצמם את הדגימות מהמתקן הצבאי של פרצ'ין". על הידיעה השקרית המתפרסמת היום בעיתון חתומים מתי טוכפלד, ארז לין ויוני הרש.
נתניהו, כחלון
גיא רולניק וסמי פרץ מקדישים את טוריהם לשר האוצר משה כחלון. אם ימשיך ליסוג מכל הבטחות הבחירות הרפורמיסטיות שלו ולהיכנע לפרץ הארדואני המטורף של נתניהו, רפורמת הסלולר תישאר לעד פסגת עשייתו, הם מזהירים. פרץ מתמקד בניצחון הזמני מאוד של האוצר על כוונתו של נתניהו לוותר לעידן עופר וכיל על מסים בשווי חצי מיליארד שקל. רולניק מתמקד בכניעה המסחררת של כחלון לריצה הדורסנית של נתניהו לאישור מתווה הגז ("רגע האמת מתקרב, והמבחן הוא מתווה הגז").
"את הכוח האדיר שקיבל נתניהו בחצי השנה האחרונה הוא היה יכול לתרגם להובלת רפורמות חסרות תקדים במשק, נגד קבוצות האינטרס החזקות שאף ממשלה לא הצליחה להתמודד איתן בעשור האחרון: המונופולים הפרטיים והציבוריים, המגזרים שנהנים מהגנות ממשלתיות ולא חשופים לתחרות, מערכת הביטחון שהסתאבה והשמינה והמגזר הציבורי, שמשווע למהפכת ניהול ולשיפור השירות לאזרחים", כותב רולניק.
"אבל כל יום שחולף מוכיח שכוחו של נתניהו מיתרגם לאופוריה ובעיקר להיבריס: במקום לבנות, נתניהו עוסק בנקמות; במקום לחזק את המנהיגות במגזר הציבורי, נתניהו כותש אותו; במקום לאחד את העם, נתניהו נותן לרכיבים האלימים, ההזויים והקיצוניים במערכת הפוליטית להתסיס, לפורר ולהפחיד; במקום לפרק את המונופולים שנהפכו למדינות עצמאיות בתוך מדינת ישראל, נתניהו בונה מונופול גז פרטי מהגדולים שהיו אי-פעם במשק.
"איש אינו יודע להסביר את הנחישות והדבקות שבהן מוביל נתניהו את מתווה הגז. האיש שהתרחק מכל עניין כלכלי במשך חמש שנים וכל מעייניו היו נתונים לתחביב היחיד שלו – איראן, ארה"ב והרפובליקאים – הפך את בניית מונופול הגז לפרויקט חייו. הדוברות של לשכת ראש הממשלה מוציאה כל שבוע הודעה לעיתונות בנושא הגז, בשפה וסגנון נחרצים יותר ויותר. בניגוד למהלכים כלכליים קודמים שהוביל, ששמח להרחיב ולדבר עליהם, הפעם נתניהו מקפיד לא לענות על שום שאלה: לא במסיבות עיתונאים ולא בישיבות ממשלה. אין לו תשובות, אז הוא חוזר על הסיסמה 'הגז יישאר באדמה', אף שהגז זורם כבר שנתיים מקידוח תמר והמתווה שהוא הוביל לא מבטיח פיתוח של קידוח לווייתן.
משה כחלון ובנימין נתניהו בכנסת, 1.6.15 (צילום: יונתן זינדל)
"[...] כחלון שתק כשנתניהו ערף את ראשה של פרקש-הכהן. הוא וראש אגף התקציבים אמיר לוי אמנם מיהרו להתקשר אליה, להתנצל, לנחם ולהציע פתרונות כדי להשאיר אותה בתפקידה – אבל גיבוי אמיתי הם לא נתנו לה ברגע האמת. המשרד והאגף שאמורים יותר מכל חלקי הממשלה להגן על העצמאות המקצועית של רגולטורים נתנו ידם לריסוק העצמאות של אנשי המקצוע. החולשה של כחלון באה לידי ביטוי בתגובה לוועדת לוקר: האלוף במיל' הגיש לשר האוצר על מגש של כסף הזדמנות חד-פעמית לבצע קיצוץ דרמטי בתקציב הביטחון ובפנסיות התקציביות. זאת הפעם הראשונה שוועדה בראשות גנרל נותנת אור ירוק לחתוך בתקציב הביטחון וזוכה לתמיכה ציבורית רחבה. לנתניהו, שרוכב פוליטית על הטיקט של בטחוניסט, אין עניין בעימות עם המערכת הצבאית – וכחלון החליט גם הוא להימנע מהעימות ההכרחי.
"כחלון הסביר לעצמו ולחבריו את שתיקתו מול התהלוכה של נתניהו בכך שהוא זקוק לשיתוף הפעולה של ראש הממשלה להעברת הרפורמות 'שלו' – התקציב, חוק ההסדרים, חוקי המזון, הנדל"ן וכמובן היהלום שבכתר – ועדת שטרום, שאמורה להציע פתרונות יצירתיים לפירוק הריכוזיות במערכת הבנקאות. אבל המשחק של כחלון מסוכן. חלון ההזדמנויות לרפורמות מול קבוצות האינטרס החזקות ביותר במשק הולך ונסגר.
"אם כחלון יחשוש מעימותים קשים, כואבים ומתמשכים וכמו לפיד ינסה להתחבב על כולם – הוא יסיים את הקדנציה שלו בדיוק כמו קודמו. בכל יום שחולף נשחק כוחו הפוליטי מול נתניהו והוא מאבד את התמיכה הציבורית שלו. נתניהו, שחקן פוליטי מתוחכם ומיומן הרבה יותר מכל היושבים סביב שולחן הממשלה, הותיר בצד הדרך שורה ארוכה של פוליטיקאים מהליכוד, מהימין ומהאופוזיציה. כשהוא מזהה חולשה, הוא מתנפל ומחסל. כחלון הוא הבא בתור".
מונופול הגז
אל מול מסע יחסי-הציבור של רולניק נגד האינטרסים של חברות הגז, ב"גלובס" ממשיך סגן העורך אלי ציפורי במסע יחסי-הציבור לטובתם. הכותרת על השער משחזרת מסר שחוזר גם אצל פלוצקר, עיתונאי אחר בשירות מונופול הגז הישראלי, המנסה להמעיט בערך תגליות הגז במטרה לנגח את הצורך ברגולציה מיוחדת כלפיהן. "מי בכלל צריך כל-כך הרבה גז טבעי", נכתב בכותרת המובילה לטורו השבועי של ציפורי, שבו הוא מציג את הטיעון הנפלא הבא: בתוך כמה עשרות שנים אנרגיה סולארית תתפוס את מקומו של הגז – ולכן צריך להתיר ייצוא מסיבי של גז כבר עכשיו, כי הדבר לא יפגע בביטחון האנרגטי של ישראל.
ציפורי חוזר שוב ושוב על המספר 2040, כשנה שבה מקורות אנרגיה מתחדשים יהיו דומיננטיים בשוק האנרגיה. הוא מתעלם מכך שאפילו ועדת צמח הסכימה לשמור על הביטחון האנרגטי של ישראל רק עד 2037 – כך שהקשקוש העתידני של "גלובס" אינו חופף אפילו את ההמלצות המחמירות, שמתווה הגז ירסק ממילא (אגב, מעניין איך מצא סגן העורך העסוק את הזמן לנבור ולאתר את שלל הדו"חות האזוטריים שהוא מצטט מרחבי העולם). בהמשך הטור הוא מעניק להיסטוריה דוגמה נוספת לאד-הומינם מכוער ותוקף את השר להגנת הסביבה אבי גבאי, שהצביע נגד מתווה הגז, בטענה כי בעבר הוא עמד בראשו של מונופול בתחום התקשורת (בזק).
ציפורי אינו שוכח כמובן את מנהגו המסורתי להתייחס לחבורת עיתונאים אנונימיים, שאת שמם כנראה הוא אינו יודע ושאותם הוא מאשים בשחיתות, דיקטטורה, בריונות ועוד ועוד – משום שהם מתנגדים למתווה הגז ולהנצחתו של מונפול בשוק האנרגיה. זהו עולם הפוך שבו עיתונאים כמו ציפורי סבורים כנראה כי אם יחזרו על תיאורו די פעמים, הוא ייחרט אצל קוראים לא ערניים: בעולם של ציפורי עיתונאים הכותבים נגד גוף עסקי רב-עוצמה ואלים (שציפורי עצמו אינו מכחיש כי גם הוא סבור שצריך לפרקו) הם מושחתים, ואילו עיתונאים הכותבים בעד אותו גוף וחוזרים שוב ושוב על המסרים של יחצניו הגלויים והסמויים הם האנדרדוגים האמיצים וטהורי הלב.
"מה יש לממשלה נגד השמש?", שואלת כותרת טור של נטע אחיטוב בפתח מוסף "הארץ". "עלויות הייצור של החשמל הסולארי צונחות, אבל המדינה מערימה קשיים. מבין 150 חברות סולאריות שפעלו בישראל ב-2012 נותרו רק 20", נכתב בכותרת המשנה. בסופו של הטור מובאת תגובת רשות החשמל: "מהלכים שנועדו להפחית את נטל הביורוקרטיה והרגולציה על היזמים בתחום מתקיימים באופן שוטף", נמסר. "בנוסף, למרות ירידה דרמטית במחירי טכנולוגיות הייצור בשנים האחרונות, עדיין מדובר בטכנולוגיית ייצור חשמל בעלות עודפת ביחס לגז טבעי".
אגב, הכניעה של "גלובס" למונופול הגז, המחרישה גם את קולם של העיתונאים הסבורים כי המונופול רע לישראל, אינה גזירת גורל עבור עיתון הפונה למגזר העסקי. כך למשל הכותרת הראשית היום יוצאת נגד ההקלות שנתניהו מעוניין לתת לעידן עופר וכימיקלים-לישראל (שי ניב אף קושר במפורש בין סיקור הגז לסיקור כיל בטורו שבפתח הגיליון). לצורך הדיווח הביקורתי נשלפת העיתונאית הביקורתית סטלה קורין-ליבר, שקולה כמעט אינו נשמע ביחס למונופול הגז. ההבדל הגלוי בין המקרים הוא תדרוכי משרד האוצר: בעד מתווה הגז ונגד ההקלות לכיל. וכמובן, העובדה ש"דה-מרקר" לא פתח בקמפיין עיתונאי נגד ההקלות.
ב"ידיעות אחרונות" מחריפים את התמיכה שלהם במונופול הגז וביצחק תשובה. הדברים מגיעים לידי כך שבאיגוד תעשיות חיפושי הנפט והגז בישראל, גוף המשמש חזית של מונופול הגז, עברו להישען על העיתון כספק התכנים שלהם:
מאמר מ"ידיעות אחרונות" בדף הפייסבוק של מונופול הגז (צילום מסך)
מאמר של עמיר בן-דוד, הכתב המכסה את תחום הגז ב"ידיעות אחרונות", בדף הפייסבוק של מונופול הגז (צילום מסך)
בשער "ישראל היום" מתפרסמת הכותרת "ישראל דורשת: לחשוף את כל פרטי הסכם הגרעין עם איראן". כזכור, היה זה "ישראל" – כפי שמכנים ב"ישראל היום" את ראש הממשלה בנימין נתניהו – שניסה לאשר בממשלה את מתווה הגז בלי שהציבור – או אפילו חברי-הכנסת – ייחשפו לתוכנו (לא במלואו ולא בכלל).
נכים
במוסף "אתנחתא" של השבועון הדתי-מתנחלי "בשבע" כותבת רחלי מושקוביץ על זוגות שלאחד מהם מוגבלות פיזית או נפשית. "בחורה שפגשה באקראי ושמעה על ניר החליטה לשדך ביניהם. 'בתום לבה היא לא נעצרה בגלל כיסא הגלגלים', מעריכה שרה את השדכנית הצעירה, ומחזקת הצעות שידוכים שלא נתקעות בשלל מסננים כבר אצל השדכן. 'היא חשבה שנתאים בגלל האופי, וזהו'. שרה קיבלה ממנה הודעת סמס שמפרטת את מעלותיו של ניר, ובסוף כבדרך אגב מציינת שהוא מרותק לכיסא גלגלים. 'שבועיים לא עניתי לה רק מההלם', היום היא צוחקת. 'היא גם לא מכירה אותי, וגם מציעה לי נכה. היה לי ברור שיש לה בעיה, או שהיא חושבת שלי יש בעיה'. כשהשדכנית לא הרפתה, היא דחתה אותה במשפט לא מחייב של 'נחשוב על זה'. העניין התגלגל וניר כבר הבין שהבחורה נתנה אישור. 'לא היה לי נעים. מה, אני אבטל? בחור בכיסא גלגלים, לא יפה. אני אצא, מה כבר יכול להיות, אני לא אתחתן איתו. מה אתה צוחק?' היא פונה לניר שיושב לידה.
"[...] לדייט הראשון ניר הגיע לאסוף את שרה מבת-ים. 'חיפשתי מקום רומנטי ולקחתי אותה לטיילת ביפו על הים'. 'זה היה הזוי', משלימה שרה את התמונה מהצד שלה. 'כל הזמן שתקתי כמו דג וחשבתי למה הכנסתי את עצמי. כל הסיטואציה היתה מוזרה. הדבר הראשון שהיה הזוי היה כשהגענו עם הרכב. ירדתי מהרכב בסערת רגשות, ואני מחכה כמה דקות וניר לא יוצא. רק אחר-כך הבנתי את כל הפרוצדורה – עד שהרובוט מגיע ומוריד את הכיסא זה לוקח כמה דקות'. 'היום אני צריך לחכות לה', ניר סונט בה מחויך".
"מבחינתו של ד"ר הוזמי, שכאמור מנחה קבוצות של רווקים עם מוגבלות, האקט המיני הוא ממילא מרכיב משני לכוונה לאחד בין שתי נפשות", כותב הילו גלזר לקראת סופה של כתבה במוסף "הארץ" העוסקת בהתמודדות של נכים בחיי המין שלהם. "'הנושא של מיניות לשם מיניות הוא לגיטימי מאוד, אבל זה לא תחום העיסוק שלנו', אומר הוזמי. 'מה גם שאני מוכרח להגיד שעשויה להיות בכך בעייתיות. בלי להכליל כמובן, אם אנחנו מדברים למשל על אנשים עם מוגבלות שכלית קלה, שאצלם הצרכים ההורמונליים הם נורמטיביים, אבל הבשלות הקוגניטיבית לקויה, נוצר פער שעלול להיתרגם לבלבול מאוד גדול' [...].
"מנגד, ד"ר מזור כופרת בהנחה שלפיה זוגיות היא תנאי למיניות בריאה. 'הצלחה מבחינתי זה כשאשה בת 30 באה אלי ואומרת לראשונה, 'בואי נדבר על מין', מישהי שמביאה את עצמה לכדי זה שהיא מדברת בפתיחות על הצרכים שלה, אדם שמצליח בפעם הראשונה לגעת בעצמו, לאונן, להבין שהגוף זה לא רק ניתוחים וטיפולים, אלא שהוא גם מקור לעונג. היו לי גם מקרים של אנשים שהגיעו ממקום א-מיני לחלוטין והיום הם נשואים באושר, אבל סיפורי סינדרלה הם לא המדד להצלחה'".
מזרחים
"החופשה המשפחתית המחישה בשלל דרכים את הדומיננטיות של הפופ הים-תיכוני בפסקול הישראלי העכשווי" (מתוך כותרת המשנה לטור ביקורת המוזיקה של בן שלו, הפותח את מוסף "גלריה" של "הארץ").
"אף פעם לא מצאתי מיליטנטיות מזרחית בשירים שלך. 'כי זו נחלת העבר, וזה קיים היום בעיקר בתקשורת. המזרחים המיליטנטים שמדברים נגד 'מדינה אשכנזית' עושים נזק. הם מלבים את השנאה הזו. תראה את דרעי, 'מזרחי מצביע למזרחי' – זה לבוא ולהבעיר שנאה שאין לה מקום. כי אנחנו כבר הצלחנו בענק, וכי אין מה להתבלבל. 'אשכנזי' נהיה אחד שלא מבין את העניינים – אז זו נחלת העבר. ולדבר על השואה? לא לעמוד בצפירה? השואה זה מה שקרה לי!" (המוזיקאי קובי שמעוני, "סאבלימינל", בתשובה ליהודה נוריאל בראיון ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות").
"המזרחים היום שולטים. אתה יכול לראות אותם במטכ"ל, במשטרה, בממשלה, באוצר. המזרחים גם שולטים ברחוב, בתכנים הטלוויזיוניים. מה זה הליכוד? מזרחי. מבחינה מוזיקלית, המזרחים שולטים. כולם עושים חיבורים עם דקלון, אהובה עוזרי. להגיד 'המזרחים מסכנים' מוציא אותנו לא טוב"; "גם אותי לפני 20 שנה לא הכניסו למקומות בתל-אביב כי אני שחור. אז היתה אפליה, סו ואט? אפליה היתה, אפליה ישנה ואפליה תהיה – כל פעם נגד מישהו אחר. אנחנו חיים במדינה גזענית, מדינה עם קיצוניים. השתלבות של עולים לוקחת זמן. שיעשו את התיקון עם האתיופים" (ראיון של אלון הדר עם המוזיקאי דודו טסה ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות").
עליונות יהודית
"מלה של לארי" היא כותרת השער של המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", המפנה לראיון ("ראיון מיוחד", חלק ממסע יחסי-הציבור לקראת ביקורו בארץ) של יוני כהן-אידוב עם איש הטלוויזיה ("האגדי") לארי קינג. הציטוט שנבחר לעטר את השער: "מהי תרבות יהודית בעיני? 'ואהבת לרעך כמוך'. לכן כואב לי מאוד שיש יהודים שנוהגים באחרים באופן שנוגד את הערך הזה. לאף יהודי אסור להתייחס לגזע כלשהו כאילו הוא נחות".
בטור הפותח את המוסף "תצפית" של "הפלס" החרדי כותב צ' נאמן על משבר החובות היווני. "מוכרים סיפורי המופת על בעל מכולת צדיק מהדור הקודם", שהיה מוחל על חובותיהן של משפחות שאין בידן לשלם, הוא כותב, ומשווה זאת להסדרים שערך האיחוד-האירופי עם יוון. "הכיצד? היאך מסוגלים אנשים אשר נתינה ודאגה לדל אינה הצד החזק שלהם כגויי הארצות לעשות מעשה נשגב שכזה?", הוא תוהה, ומיד מרגיע – הגויים הם אכן רשעים מטבע ברייתם ו"לא נתינה ודאגה לדל יש כאן, ובוודאי שלא נשגבות".
"חשוב להדגיש: גם אם תפיסות של עליונות יהודית קיימות בהגות היהודית, הרי שההגות היהודית מציגה מגוון פנים, ובתוך כך גם תפיסות שונות לחלוטין – תפיסות שמאדירות את מעמדו של כל אדם שנברא בצלם אלוהים; תפיסות שלפיהן ישיבת היהודים בארצם מותנית בהתנהגותם המוסרית כלפי המיעוטים בארץ", כתב לאחרונה אריאל הורוביץ באתר "העוקץ". "בידי המחנכים הדתיים הבחירה כיצד לחנך את תלמידיהם ואיזה סל ערכים להקנות להם – האם ערכים של לאומנות, של עליונות ושל גזענות, או ערכים של סובלנות, פלורליזם וקבלת השונה. למען עתידה של החברה הישראלית, ויותר מכך – למען עתידה של היהדות ולמען דמותה של תורת ישראל, יש לקוות שהם יבחרו באפיק השני".
במאמרו השבועי בעיתון "בשבע" כותב ידידיה מאיר נגד יוזמת הגיור הליברלית. התיוג כאילו מדובר במאבק בין רבנים ציונים לחרדים הוא ספין תקשורתי, הוא מסביר. למעשה רבנים ציונים מתנגדים ליוזמה משום שהיא "הרס התורה", ובכלל, הוא מגלה, פוגעת דווקא ב"גרי צדק", שיפקפקו בגיורם כי אולי גוירו לא בהליך הגיור המחמיר.
"ובאמת, בתוך הדיון הפוליטי והמגזרי לא דובר כלל על ההיבט הרומנטי של הגיור, על הצד המרגש. הקדוש", הוא ממשיך. "החבר שלי סיפר לי על מקרה אחד שזכה ללוות מקרוב השנה: עולה חדש, רופא, שאביו יהודי ואמו גויה. הוא החל ללמוד יהדות והתייצב בפני בית-הדין, ואז נשלח לעוד חודשיים של לימוד. בפעם השנייה הוא הרשים את הדיינים בידע ובכנות שלו, ואז, לסיום התהליך, הוא נדרש לטבול במקווה. הוא נסע למקווה בתל-אביב יחד עם החבר שלי. שם, לפני הטבילה, הוא אמר כנהוג לשליח בית-הדין בקול נרגש את ההצהרה הבאה, מלה במלה: 'אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, את כל מצוות החכמים ואת כל המנהגים הכשרים של עם ישראל, ואני מאמין בהשם אחד', ואז כיסה את עיניו והכריז: 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'.
"'מזל טוב, מזל טוב', לחצו לו הנוכחים את היד אחרי שהתלבש ויצא, והחבר החסיד שלי סיפר לי שהוא התחיל להרגיש פתאום קנאה. איזה כיף לבחור הזה שנכנס לכאן כגוי גמור ויוצא להתחלה חדשה לגמרי כיהודי. גם אני רוצה התחדשות כזאת. אז מה אם נולדתי יהודי? הוא לקח ממנו את הטקסט ואמר בהתרגשות: 'אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, את כל מצוות החכמים ואת כל המנהגים הכשרים של עם ישראל, ואני מאמין בהשם אחד. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', ונכנס לטבול.
"חשבתם שכאן נגמר הסיפור? ממש לא. משם המשיך הגר הטרי, היהודי החדש, לפגישה באיזה משרד בבני-ברק. זו כבר היתה שעת אחר צהריים, וכשהוא נכנס למשרד שבו התקיימה הפגישה, בדיוק נעמדו שם כמה עובדים כדי להתפלל מנחה. הם קראו לכולם וספרו את כולם, אבל נתקעו. הם היו רק תשעה. 'סליחה, אדוני, אכפת לך להשלים לנו מניין?', הם שאלו כשראו אותו בפתח, כאילו מדובר בבקשה שגרתית. והוא, שעד אתמול יכול היה להיות הגוי של שבת שלהם, הצטרף לתפילת המנחה הראשונה בחייו כיהודי, כעשירי למניין".
"אשתי היא מורמונית, ושני הילדים שלנו הולכים גם לכנסייה וגם לבית-כנסת", מצוטט קינג ב"ידיעות אחרונות". "שלושת נכדי מבני הבכור לומדים בבית-ספר יהודי, זה די חשוב לי. הדגש הוא על הערכים, לא על האמונה הדתית, אבל אני מבטיח לך, היטלר היה הורג אותם כמו שהיה הורג אותך ואותי".
התיקון עם האתיופים
"נתניהו התחייב להוביל בעצמו את קידום האתיופים. בדיקת 'הארץ' מגלה את פרטי התוכניות שנרקמו ואת הסכום שיועד להן בתקציב: אפס שקלים חדשים", נכתב בכותרת על שער "הארץ" המפנה לכתבה של אור קשתי.
קולנוע
"גם אם קשה להבחין בכך", כותב אורי קליין (באירוניה?) בטורו השבועי ב"גלריה" המוקדש היום ל"רדידות שאיפיינה את סרטי הפעולה של השנה החולפת", "נימה של מלנכוליה מלווה את הדברים שאני כותב כאן, כי פעם היה כיף ללכת לסרטי פעולה תוצרת אמריקה. מגיל צעיר מאוד אהבתי מערבונים, ז'אנר שניצב בבסיסו של הקולנוע האמריקאי הפופולרי, הפיק כמה מיצירות המופת שלו, ונעלם כמעט כליל; אהבתי סרטי הרפתקאות עם שודדי ים וגיבורים צבעוניים אחרים, אהבתי אותם סרטים שהפכו את זכרון מלחמת העולם השנייה, כגון '12 הנועזים' או 'הנשרים פשטו עם שחר', להרפתקה לבני הנעורים, ואהבתי את סרטי הפעולה המשטרתיים נוסח 'המצוד' ו'הארי המזוהם'. אהבתי כילד את סרטי האימה והמפלצות בעלי הנופך המדע-בדיוני לכאורה שהופקו בדלות תקציבית בשנות ה-50.
"מלבד למערבון שכמעט נעלם (ושני מערבונים, 'המחפשים' של ג'ון פורד ו'ריו ברבו' של האורד הוקס, נכללים אצלי ברשימת עשרת הסרטים האהובים עלי ביותר), כל הז'אנרים שהזכרתי קיימים עדיין, אך משהו מהותי נעלם מהם, והוא היכולת להעניק לאקשן חותם אישי; לשלב אותו בתבונה בהוויה הכוללת המרכיבה את הסרט ולהפוך אותו לחלק מחזון קולנועי שנמנע ממכאניות. כמובן שאיכויות אלה לא היו קיימות בכל הסרטים מפעם שכללו בתוכם קטעי פעולה; אינני רוצה לעורר את הרושם שהנוסטלגיה והרומנטיקה מנחות אותי בכתיבת שורות אלה. כדי שאיכויות אלה יהיו קיימות בסרטי פעולה נדרשו במאים טובים, ואלה היו קיימים בשפע בקולנוע ההוליוודי של פעם; גם במאים ששמם זכור כיום, כגון פורד והוקס, וגם במאים ששמם זכור בעיקר בקרב שוחרי קולנוע מובהקים – כגון אנתוני מאן, באד בוטיקר או ג'וזף ה' לואיס.
"אמנם התבגרתי על רקע הקולנוע האירופי שהתפתח בשנות ה-50 וה-60, אך הקולנוע האמריקאי היווה תמיד את הבסיס לאהבתי הקולנועית, ולא רק שאהבה זו נמשכה גם כשגיליתי את הקולנוע האיטלקי הניאו-ריאליסטי, את הגל-החדש, את אנטוניוני, ברגמן ופליני, הוא נהפך גם להיות לחלק מאותו שיח תיאורטי דיאלקטי שהניח את היסודות לקולנוע המודרני. מכאן נובעת עצבותי לאובדנו של חלק כה משמעותי של הקולנוע האמריקאי, שספק אם יחזור פעם".
שיחת טלפוון מפתיעה
פרשת גל בק
"מסתמן: תיק גל בק ייסגר שוב ללא כתב אישום", נכתב בכותרת על שער "הארץ".
ענייני תקשורת
אליעזר פישמן ו"גלובס". כמה שבועות אחרי שהדבר דווח לראשונה – ואז שוב ושוב – בכלי תקשורת אחרים, ורק אחרי שתאגיד האחזקות של פישמן הודיע על המגעים בהודעה לבורסה, התפרסמה אתמול כותרת בשער מוסף שוק ההון של "גלובס" ולפיה "עכשיו זה רשמי: שטיינמץ במו"מ לרכישת כלכלית".
עמנואל שילה, עורך "בשבע"
הומופוביה. ב"בשבע" כותב עמנואל שילה בטורו על "ההשתלטות הזוחלת והכוחנית של ההשקפה הלהט"בית על השיח הציבורי", ומכנה אותה "זרם עכור". זו אינה הפעם הראשונה ששילה, העורך הראשי של "בשבע", מתייחס לנושא. כך בעבר כתב כי להבדיל מ"בעלי נטייה חד-מינית" חילונים, אלה הדתיים סובלים ממצוקה קשה ו"היו שמחים מאוד אילו ניתן היה לשנות את נטייתם". "מישהו צריך להעז להתקומם נגד ציד המכשפות וסתימת הפיות של קהילת הגאווה", הוסיף. בהזדמנות אחרת יצא נגד כנס באוניברסיטת בר-אילן – "בקמפוס של אוניברסיטה דתית יהודית, הנחת היסוד הערכית צריכה להיות שלילה מוחלטת של צורת החיים החד-מינית" – וסיפר כי יש לו חלום: "בחלומי אני רואה מדענים מבר-אילן חוקרים לעומק את שורשיה של הנטייה החד-מינית, מתוך מטרה לצמצם את היקף התופעה, שאין עוררין על איסורה ההלכתי ועל היותה מנוגדת לערכי המשפחה היהודית [...] האם מדובר בנטייה מולדת או נרכשת? האם ניתן לפתח שיטות לשינוי הנטייה החד-מינית באמצעים פסיכולוגיים או תרופתיים?".
יחסי-ציבור. נמשך מסע יחסי-הציבור של הארגון נפש-בנפש: הפעם התארח בארה"ב התקשורתן חנוך דאום, הפורש את רשמיו הנלבבים מפעילות הארגון בפתח המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". מדוע צריך ארגון העוסק בהעלאת יהודים מארה"ב וקנדה להשקיע משאבים בכתבות שכנועיות בעיתונים ישראליים?
פרסום סמוי. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון עם אביב גפן (ליאת רון), המככב בסרט השיווקי של ספקית האינטרנט המסונן אינטרנט-רימון. גפן חושף כי את הסרט הגה היחצן משה קלוגהפט, מי שהיה אחראי לקמפיין המלוכלך נגד העלאת תמלוגי הגז (ועדת ששינסקי).
צפו. מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום" (צילום מסך)
מדינה שלמה חיכתה. מתוך דף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" (צילום מסך)
מתוך שער "מעריב", היום
תל-אביביזם. גם היום נמשך הסיקור המוגזם של פיצוצו של גוש בטון קטן ומכוער ששימש קיצור דרך עבור נהגים בצומת רחובות בתל-אביב. ב"בשבע" כותב ידידיה מאיר כי הוא מעדיף את הכביש הוותיק לירושלים, כביש 1, העמוס בשל עבודות מסיביות שנעשות בו, וממעט לנסוע בכביש 443 בשל אירועי הטרור האחרונים. "לא ראיתי שזה הנושא הראשון בחשיבותו על סדר היום שלנו, כשבעצם זו היתה צריכה להיות הכותרת הראשית הכי מהדהדת, כותרת ראשית מהסוג שגורם לצה"ל ולשב"כ ולממשלה לפעול ולגרום לכך שתוך זמן קצר הכותרת הזאת כבר לא תהיה נכונה", הוא כותב, "אבל משום מה, אני שומע כל השבוע רק על גשר מעריב. האם כבר פוצצו אותו, ומתי, ואיך. מדינת ישראל כולה צופה בריאליטי של מדינת תל-אביב, ששמו 'העבודות על הרכבת הקלה'. תיעוד מכל זווית וליווי מתמשך של כל התפתחות לא חשובה, והיערכות היסטרית לפקקים שבכלל טרם החלו".
בשער האחורי של "בשבע" מתפרסמת ידיעת כיתוב תמונה על הריסת הגשר (הכותרת: "גשר אחד פחות"). מתחת לתצלום הפותח את המוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" נכתב: "פיסת היסטוריה נעלמת. חלק מגשר מעריב שנהרס השבוע, רגע לפני הפיצוץ". על שער "יתד נאמן" נכתב "הבוקר: סוף לגשר מעריב" (כותרת המשנה מתריעה מפני חילול השבת שתגרור עבודת פינוי ההריסות). שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לטרור בכביש 443.
הרצוג. יו"ר המחנה-הציוני יצחק הרצוג משיב ב"הארץ" לביקורת שמתח עליו גדעון לוי, וממנף אותה כדי להדגיש את היבדלותו מהשמאל הקיצוני (אני כבר לא בטוח שלוי ציוני, הוא כותב). על הדרך הוא חוזר על הקביעה חסרת הבסיס שלפיה "מנהרות נחפרו מתחת לחדרי אוכל בקיבוצי הדרום".
עלה ברשת. נוהג מושחת הרווח ב"ידיעות אחרונות" הוא להתעלם ולסכל דמויות הקשורות לגופים הנמצאים בתחרות עסקית עם קבוצת התקשורת, או שעוררו את חמת בעליו מסיבה זו או אחרת. ערוץ 10 הוא אחד הגופים האלה, שב"ידיעות אחרונות" מכניסים מדי פעם לרשימה השחורה. זכיינית ערוץ 2 רשת היא גוף מהקיצון האחר, מהרשימה הלבנה. גיא זהר, עיתונאי שסיקורו בעיתון היה קשור לאותו נוהג אמור, זוכה היום, כנראה בעל-כורחו, לככב במרכזית מידיעות השער האחורי ע"ש רז שכניק. העילה: זהר עובר מערוץ 10 לרשת (זהר עצמו, נכתב בשורה קצרצרה בסוף הידיעה, מכחיש את הדברים).