"מורה בת 51 חשודה ברומן של ארבע שנים עם תלמידתה", נכתב באחת הכותרות על שער "ישראל היום" ב-25 במאי 2010. אחת הכותרות על שער "ישראל היום" ב-15 בפברואר השנה היתה "אונס אכזרי בשירותים". "הטירוף", נכתב מעל הכותרת הראשית של "ישראל היום" ב-28 לאותו חודש (רצח בתוך המשפחה). היום אחת הכותרות על שער "ישראל היום" היא "זוועה בדרך למסיבת פורים" (תאונת דרכים).
"ישראל היום" מצטיין, לעומת הטבלואידים האחרים, בסגנון עצי ויבש. לצד השעמום שהוא משרה, לסגנון זה תכונות חיוביות, במה שאין בו: אהבת הסנסציה, ההגזמה והגועל נפש. אחת הדרכים לזהות כותרות סנסציוניות היא לבדוק האם יש צורך בהוספת מידע שיסביר למה כיוונו (מדוע צריך בכלל לזהות כותרת סנסציונית? כי חושינו קהים, כי הסנסציה הפכה לנורמה).
ירושלים, אתמול (צילום: יואב ארי דודקביץ')
יש צורך בהוספת מידע משום שכותרות סנסציוניות יכולות להתאים לאירועים שונים: "הטירוף" (תאונת דרכים), "זוועה בדרך למסיבת פורים" (רצח בתוך המשפחה). כלומר: כותרות סנסציוניות הן כותרות ריקות. מדוע אם כן להדפיס אותן? עניינן לא התוכן (ריק) אלא האריזה (צעקנית). לא החתול אלא השק. ובמילים אחרות: לא עיתון, באסטה.
"מורה בת 51 חשודה ברומן של ארבע שנים עם תלמידתה" היא כותרת לא סנסציונית לנושא סנסציוני. הכותרת "אונס אכזרי בשירותים" היא צעד אחורה לעבר הסגנון הטבלואידי המוכר. וכי יש אונס שאינו אכזרי? ומה עניינם של השירותים לכאן? התוספות "אכזרי" ו"שירותים" אינן אינפורמטיביות אלא נצלניות. לגרות את הצופים, לא ליידע אותם. "זוועה בדרך למסיבת פורים" זה כבר הדבר עצמו.