מזמן לא צחקתי ככה, צחוק כה מטופש ומשחרר, המשתווה רק לעיטוש טוב.
ברונו גנץ, בתפקיד חייו כאדולף היטלר, בסצינת הבונקר ב"הנפילה", שאליה הוצמדו כתוביות בעברית. הייאוש ניכר במראהו, והזעם התיאטרלי על החורבן המתקרב גואה בו, מרעד בידיים ועד להתפרצות ההיסטרית: "מי שהצביע שפרה, שיעזוב את החדר מיד... איך לעזאזל קרה שהכלבה המטומטמת הזאת זכתה במיליון? כל מה שהיא עשתה זה לשבת ולסרוג", מתלונן הפיהרר, שסתם ביזבז כסף על מנוי להוט ולא החמיץ את אפרת אברמוב, כולל שידורים חוזרים. ואחרי כל זה הוא נבגד על-ידי קציני מטהו, שסימסו בובליל.
ההיטלר הראשון בסדרת סצינת הבונקר המכותבת מחדש עלה ביו-טיוב לפני יותר משנתיים, ומאז הוא מופיע בכל שפה ועוסק בכל עניין, אידיוטי עד כמה שניתן. הנפוץ ביותר הניתן לצפייה הוא "היטלר מורחק מ'וורלד אוף וורקרפט'" (משחק הפנטזיה האינטראקטיבי), אחד הוותיקים שהועלו, ובו נשמר עדיין איזשהו היגיון אסוציאטיבי: שלוש ומשהו הדקות ההן זכו ל-2,218,753 צפיות (נכון לרגע כתיבת שורות אלו).
מאז הופיעו אינספור וריאציות שונות, בכל שפה אפשרית: גנבו לו את האוטו, הוא קיבל את הפיצה הלא נכונה, לא קיבל את הצעצוע שמצורף לארוחת הילדים, הוא רצה שישיגו לו דאבל וופר מדיום פלוס ספרייט בברלין המופגזת, הוא לא מבין למה האקסטזי-פיצה שהזמין לא מגיעה ולמה הדילרים לא עונים, הוא לא הצליח להזמין פיצה רגילה כי סטנלי איבד את ספר הטלפונים: למה לעזאזל לא קשרו אותו בשרשרת לשולחן?
בהקשר המקומי יש כבר היטלר שרוטן על מחלקת החניה בתל-אביב; היטלר התקוע בעתודה האקדמית כשכל החבר'ה שלו (מיין פיהרר = אח שלי) יוצאים לחופשת שחרור בברלין והוא תקוע בשטחים; היטלר אוכל את הגבינה המסריחה שמתבררת כנשק יום הדין ומפליץ בהתאם; היטלר נגד נוכחות חובה בהרצאות; נגד השינויים ב"הארץ". גרסאות חדות וקהות, שנונות ועילגות. והגרסה שהשכיבה את כל בני ביתי, דור שני ושלישי לשואה, בצחוק בלתי ניתן לשליטה, היא "היטלר רוצה כרטיסים למירי מסיקה בשמלת נצנצים, אך נאלץ להסתפק בשלמה ארצי ('25 שנה באותם ג'ינס') בצוותא, כי היו פקקים בפנקס ובקסטל כבר סגרו". היטלר בכייני, שנון, מדויק ומותאם היטב למבנה הדרמטי ולמצלול הטקסט של הסרט המקורי.
האם "ארץ נהדרת" היא סאטירה?
לא היינו יודעים על כל התעשייה הספונטנית הענפה הזו אלמלא מחו ארגוני ניצולי השואה בפומבי על הפגיעה ברגשותיהם, וגרמו בכך לחברות החדשות בערוצי הטלוויזיה לשדר את "היטלר מחפש חניה" בפריים-טיים ולאתרי החדשות להעלות מיד את הלינקים הרלבנטיים. בעקבות זאת נטשנו את המהדורה, צללנו לרשת והעברנו ערב מהנה בצפייה בעשרות הגרסאות, בשפות, בהטעמות ובכל המבטאים שיש.
מעט אנשים וקהילות ראויים לחמלה עמוקה מזו שבלבי כלפי אחרוני הניצולים שמהלכים בינינו. ובכל זאת, טועה מי מביניהם שמקשר בין הבדיחות הללו לסיוט ההיסטורי שרודף אותם. אין טעם להיאבק בתכונה האנושית להגחיך את הנורא מכל, ומי כיהודים התמחו בכך. התשובה היחידה האפשרית לתלונתם היא כי מי שזירת הפעילות, האינטרנט, אינה לרוחו, שיניח לה. הרשת היא שד בבקבוק, ולא בכדי צרכניה מכונים "משתמשים". הם פעילים בחיפוש התכנים, ובקלות יכולים להימנע מהם. זו העצה היחידה שאפשר לעוץ לנפגעים. הניחו.
שערוריית כיתובי היטלר צצה בדיוק בשבוע שבו נסגרה העונה השישית של "ארץ נהדרת", מלכת הפריים-טיים, נסיכת ההפקות המושקעות, והיפוכה הגמור של תרבות הרשת. אם יש מקום שבו סצינות בונקר עם כתוביות עברית אינן יכולות להתקיים, הרי הוא שם. מעניין הוא שצוות "ארץ נהדרת" השתמש באותו פורמט, ושתל את הצופים בכורסותיהם, הלומי צחוק, כשדיבב סרטים מצריים, ועיבד אותם לסיטואציות ישראליות נלעגות שאין מזיקות לאיש.
מדי פעם צץ ועולה הדיון השאלה אם "ארץ נהדרת" היא סאטירה. אני נוטה לחשוב שלא. זו תוכנית חביבה ומשעשעת, אשר גם מעט הביקורת החברתית שטמונה בה היא כמעט קונסנזואלית. "ארץ נהדרת" בוחרת מטרות מוסכמות המשותפות לרוב הצופים, ורחוקות למדי מהם עצמם. אין על כך שום טענות. מי שרוצה להשיג מקסימום צפייה חייב להימנע מלהרגיז את בעלי השַלָטים.
סאטירה היא מדיום המתריס כלפי צופיו ובהגדרתה חייבת לנשוך את קהליה. בוטות, אכזריות וחוסר המעצורים הם הכרחיים. במובן הזה, סרטוני היטלר קרובים מעט יותר לסאטירה, במיוחד בישראל. אך אין זו סאטירה על הפיהרר ההיסטורי ההוא, אלא על כל בעלי הסמכות ההיסטריים הרודים בכפופים להם, כל המשוגעים, הנרגנים והקפריזים, מהדיקטטור הקטן של צ'פלין ועד הבוס במשרד. ככה, אומרים לנו, אנחנו נראים כשאנחנו מאבדים את העשתונות בגלל שטות זו או אחרת.
מלת אזהרה לחבר'ה בגוגל
לא חשוב אם זו סאטירה או לא. המעניין הוא היכולת של אתרי תוכן גולשים ליצור יצירה קולקטיבית באפס אמצעים, שיש לה חיים משל עצמה, והיא מתחרה בתוצרים המלוטשים של הטלוויזיה המסחרית. קל לדמיין את גנץ-היטלר כמנהל תוכניות בערוץ טלוויזיה שהשקיע מיליונים במוצר שלו, המשתולל בהתקף זעם על עכברי היו-טיוב שיוצרים בעזרת תוכנת עריכה פרימיטיבית משהו מצחיק יותר ונצפה יותר משידוריו הוא.
ויש גם בונוס. בעולם שבו הנלעג הוא מלך, היטלר המובס של ברונו גאנץ הפך כוכב קאלט. דומה שדור היו-טיוב כבר לא יוכל שלא לגחך למראה התפרצות זעם פתטית של מנהיג פוליטי. עם כל הכבוד לאסי כהן כליברמן ואנשיו בשחור, הכתוביות המשתלחות ברודן המשוגע – מהיטלר ועד סטאלין ופוטין – הן תרופה יעילה יותר נגד שכמותם.
אף אחד ברשת הוא לא ממש מקורי, לא בדיוק גאון, לא מקצועי ולא כוכב – אבל בשדרוג ושרשור פורמטים אודיו-ויזואליים התוצאות לפעמים מצחיקות עד חנק. ולבסוף עצה שימושית. ייתכן שממשלת גוגל, בעלי יו-טיוב, היא פתוחה, נאורה וממעטת להתערב. ובכל זאת לא מומלץ להלביש כתוביות על כל אחד. יש נביאים, למשל, שלא כדאי להתעסק איתם, כפי שמוכיחות שגרירויות שרופות ברחבי העולם. כשמתרגזים ונוקמים בשמו של המדובב או המכותב שכבודו נפגע, זה כבר לא ממש מצחיק.