החטיף שליד הקופה

"שינוי שיטת הממשל" הוא מושג מרוחק מתודעת הציבור, עד כדי כך שפוליטיקאי המבקש להסיט את סדר היום יכול להשתמש בו, בקלות וללא כל סיכון, ליצירת מראית עין של עשייה רפורמיסטית. הוא אינו חרב פיפיות כמו הריכוזיות במשק או יוקר המחיה, משבר הדיור או הקריסה המדינית או הביטחון המקרטע. זהו טיל שהצלחתו בעצם שיגורו.

במובנו התקשורתי, מטבע הלשון "שינוי שיטת הממשל" הוא אבקת קסמים לטשטוש סדר היום הלאומי: איש לא יודע מה זה בדיוק, איש לא מבין מה ייצא לו מזה ואת איש לא מעניין אם זה יקרה או לא. סוד קסמו של "שינוי שיטת הממשל" שהוא אינו תרופה, אבל יש לו אריזה של בית-מרקחת; לא תרופת מרשם ואפילו לא תרופת מדף, אלא חטיף אנרגיה באריזה מוזהבת הנערם ליד הקופה ומיועד לקמפיינרים שארון הרפורמות שלהם ריק. לא בכדי "שינוי שיטת הממשל" הוא נושא פופולרי במערכות בחירות, ונזנח עד תפוגה בתקופות הכהונה של הנבחרים שנשבעו בשמו.

לא שאין דבר כזה "שינוי שיטת הממשל". יש ויש, ובתוכניות סדורות המגובות אקדמית ומחקרית. אבל אלו תוכניות רחבות היקף, רב-תחומיות, העוסקות בחיזוק מבני המערכת הפוליטית מן היסוד; הממשל הרי לא ישתנה לטובה עד שכל הגופים המרכיבים אותו יעברו הליך רפורמיסטי מורכב – המפלגות, הכנסת, הממשלה, שיטת הבחירות, מימון הבחירות, המינהל הציבורי ומנגנוני הבקרה. מה שעושים קמפיינרים של ערב בחירות הוא לשלוף סעיף או שניים מן המכלול ולהישבע בשמם. גם אם יגשימו את הבטחתם ויעבירו סעיף זה או אחר, לא תהיה לו משמעות ללא עשרות סעיפי תיקונים במערכות השלטון השונות שיתמכו בו.

"אם אבחר, אשנה את שיטת הממשל", מכריז "מעריב" בכותרתו הראשית בשם בנימין נתניהו, שהשיק אתמול את קמפיין הבחירות שלו ושל מפלגתו. דנה סומברג מציינת, בידיעה הראשית, כי נתניהו מתכוון לשנות את שיטת הממשל במהלך 100 הימים הראשונים לכהונתו. הוא מבקש כי ראש המפלגה הגדולה ירכיב את הממשלה, שתכהן ארבע שנים ולא "תתאפשר כמעט אפשרות" להפילה. ובכן, מסיבות דומות התנגד נתניהו בעוצמה בלתי מתפשרת להעביר את הסעיף הזה בימים שקדימה נשאה בתואר המפלגה הגדולה.

גם המעודכנים שבפרשנים מחמיצים נקודה מהותית בהכרזת נתניהו. בדבריו של נתניהו מסתתרת האפשרות כי גם אם ראש המפלגה הגדולה לא יוכל להשיג רוב קואליציוני – הוא יהיה ראש הממשלה הבא. משמעות הדבר היא שראש ממשלה כזה יכהן כראש ממשלת מיעוט מול כנסת לעומתית ואופוזיציה רבת עוצמה. כמי שעסק בכנסת ה-18 בקידום תוכנית המבוססת על שלטון המפלגה הגדולה (בשם המכון הישראלי לדמוקרטיה, מו"ל אתר זה), ביכולתי להעיד כי מהלך כזה, שמטרתו לעודד יצירת גושי מפלגות גדולים ולהפחית את תלותו של ראש הממשלה בשותפים קואליציוניים, דורש סדרה שלמה של מהלכי חקיקה מקדימים שימנעו אפשרות של ממשלות מיעוט. וגם אם מהלכים כאלה יינקטו, הגנה חוקתית מופרזת על משך תקופת הכהונה של ראש הממשלה הנבחר עלולה ליצור כשל שלטוני מהותי.

ראיס ושלימזלים

ב"מעריב" תוקף בן כספית חזיתית את נתניהו בנושא תיקון השיטה ושואל "שאלה קטנה": "אם זו טובת המדינה, אז למה לא עשית את זה קודם? אתה כבר סוגר קדנציה שלישית, לא? הרי דובר על שינוי שיטת הממשל כבר פעמים רבות. כולם הגישו הצעות. ליברמן וחיים רמון ותנועות ציבוריות ועמותות ושאר ירקות. אבל אתה האמנת שיהיה בסדר ותוכל להמשיך ולקרטע בשלטון גם בלי זה. אגב, אם החוק הזה היה בתוקף ב-2009, ציפי לבני היתה מרכיבה ממשלה לארבע שנים".

על אותה ציפי לבני שניצחה את הליכוד בראשות נתניהו של 2009 על חודו של מנדט (28–29) מלגלג נתניהו של 2015: "ציפי ובוז'י עמדו מול החמאס?". כאשף הטרמינולוגיה, נתניהו לא מדבר על ימין ושמאל, הליכוד והעבודה. הוא מדבר על "הליכוד" נגד "השמאל". "זה לא מפתיע שאנשי השמאל טועים פעם אחר פעם", נתניהו מסביר, "הם לומדים משני מורי דרך. שמעון פרס הבטיח שעד שנת 2000 נתגבר על החמאס ועל הטרור ונביא שלום כולל. באותה שנה אמר מורה הדרך השני, עמוס עוז, כי ברגע שנעזוב את לבנון, נוכל למחוק את המלה חיזבאללה מאוצר המלים שלנו. יש לנו מזרח תיכון חדש, אבל זה מזרח תיכון חדאע"ש. השמאל מנותק מהמציאות. אנחנו מחוברים אליה".

"כמו קבוצת כדורגל עם מאסטרו אחד ועשרה משרתים, גם הליכוד פינה ביום חגו את הבמה לכוכב-העל של המועדון, זה שייכנס בעוד חצי שנה באיראן, יכניע את דאע"ש, יהפוך עניים לעשירים וירים נכים ממיטתם", כותב אייל לוי, פרשן ספורט במקורו, בטור הפרשנות המלווה את הדיווח ב"מעריב". "ראש הממשלה הציג את שני מתחריו כמו הקל וג'קל. שני שלימזלים מהעיירה שאם חס וחלילה ייקחו כאן את המושכות, יש סיכוי שאת הראש שלכם תגלו בקרוב על שיפוד, בחסות המדינה-האיסלאמית. 'הם חלשים', הבהיר הראיס".

כותרתו הראשית של "ישראל היום": "נשנה את שיטת הממשל". כותרתו הלא-ראשית של "ידיעות": "נתניהו שוב מציע לשנות את שיטת הממשל".

אי אי-סדרים

על-פי מתי טוכפלד ב"ישראל היום", הסיבה לכך שח"כ ציפי חוטובלי רוצה לערער על תוצאות הפריימריז בליכוד היא "הפער הזעום בינה לבין מי שהגיע לפניה ברשימה, אבי דיכטר". בפועל, חוטובלי שוקלת לערער בגלל אי-סדרים והיעלמות של קלפיות. אחרי יומיים שבהם לא הזכירו ב"ישראל היום" את החשש לאי-סדרים או לזיופים בבחירות המקדימות בליכוד, היום סוף-סוף מוזכרות המלים המפורשות. הנה, כך: "בליכוד דחו טענות של פעילים על ביצוע זיופים או אי-סדרים במהלך ההצבעה והספירה".

עצבני

תחת הכותרת "גל של צחנה" חובט רון קופמן בעמוד הדעות של "מעריב" בשרון גל, ינון מגל וכל ה"עיתונאים בשקל שהופכים בהבל פה לפוליטיקאים בגרוש". הנה דגימה מדבריו: "דמוקרט רקוב כמו שרון גל מצטרף למפלגה דיקטטורית, שאת נציגיה ממנה איש אחד, לכנסת שחמש מפלגותיה לא מכירות בפריימריז: ישראל-ביתנו ויש-עתיד (לשתיהן כבר אין עתיד), ש"ס (עדיין מרן המנוח קובע את הרשימה), יהדות-התורה (שבה כנראה אלוהים קובע את ההרכב, כי הם תמיד ליד עגל הזהב בוועדת הכספים), וכמובן החונטה של גואל העם, מוישה כחלון (שזה קוסם כמו לפיד, רק במוזיקה ים-תיכונית)". קופמן, יש לציין, אינו חוסך שבטו גם ממו"ל אתר זה.

ריבלין והסנקציות

כותרתו הראשית של "הארץ" היא בלעדית ומוקדשת לדברים שאמר נשיא המדינה רובי ריבלין בתדרוך סגור שקיים אתמול בירושלים לכ-30 משגרירי ישראל באירופה. ריבלין מתח ביקורת על החלטתו של ראש הממשלה נתניהו להקפיא כחצי מיליארד שקל מכספי המסים שישראל גבתה עבור הפלסטינים במהלך דצמבר, בתגובה להחלטה הפלסטינית לחתום על אמנת רומא ולהצטרף לבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. על-פי הכתב המדיני ברק רביד, ריבלין אמר: "עד גיל 48 הייתי עורך-דין, אבל אף פעם לא הייתי מגיש תביעת פיצויים שבסוף אני הייתי זה שנפגע ממנה", כך מסרו שני שגרירים ישראלים שנכחו במפגש.

השגרירים מסרו ל"הארץ" שריבלין הדגיש כי יוזמותיה של הרשות הן ניסיון של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס להימנע ממו"מ ישיר עם ישראל ולכפות עליה הסכם בתנאיו שלו, ללא ויתורים פלסטיניים. ריבלין תיאר את המהלך הפלסטיני כהפרה של הסכמי אוסלו וציין כי הממשלה צריכה להגיב עליו, אולם הציע לעשות זאת בצורה מחושבת, שתשרת את האינטרסים של ישראל ולא תזיק להם.

"הקפאת כספי המסים הפלסטיניים לא מועילה לנו ולא מועילה להם", אמר ריבלין לשגרירים. "באמצעות הכספים הללו הפלסטינים מקיימים את עצמם והרשות הפלסטינית מתפקדת. האינטרס של ישראל הוא שהרשות הפלסטינית תתפקד".

קצנוּ!

עורך "הארץ" אלוף בן חזר לימיו כתחקירן בנושאי ביטחון והאיר עוד זווית אפלולית בפעילותה של קצא"א מתחת לרדאר הציבורי. החוקר בן מציג בפני הקורא את דירקטוריון החברה, את שותפויותיה עם חברות קש זרות, את כפיפותה ישירות לשר האוצר ואת היותה ג'וב נוח לאלופים במיל' ולמקורבים פוליטיים ועסקיים.

אטריות די מחוממות

אי-אפשר לחשוד ב"הארץ" שהוא מטפח את נפתלי בנט, כך שמוצע להתייחס בהתאם לטורו של עמוס הראל, שבו הוא מגיב על פרסום ב"ידיעות אחרונות" ותוספת לו מצד רביב דרוקר, ולפיהם הקצין הצעיר, מ"פ מגלן, נפתלי בנט, התנהל בהיסטריה ברשת הקשר בעת מבצע "ענבי זעם" (בדרום לבנון ב-1996) והלחץ שלו תרם להפגזה ארטילרית עזה שפגזים תועים ממנה נחתו על כנסייה בכפא קאנא. תקרית זו, שגבתה 102 קורבנות מקומיים וכמספר הזה פצועים, בלמה למעשה את המבצע (ואולי גם את סיכוייו של פרס לגבור על נתניהו בבחירות דאז).

הראל מגדיר את הפרשה הזאת כ"אטריות די מחוממות", ומתקשה להבין מדוע הקטטה הזו רלבנטית לשאלת התאמתו של בנט להנהגה. הראל מציע לבחון בבוא העת את התאמתו של בנט לתפקיד שר הביטחון בהשוואה למועמדים אחרים, נסיונם, מזגם וכישוריהם. עם זאת, הוא מציין, התקופה שבה שימש בנט לוחם מאחורי הקווים והקריירה הקצרה שלו כאיש קבע בוודאי מספקות לו "הבנה בסיסית טובה של המקצוע הצבאי וההוויה הצבאית".

מזג האוויר

בשעות אחר הצהריים יתחזקו הגשמים, בעיקר בצפון הארץ, ובחרמון תחל סופת שלגים. בלילה יתפשט השלג גם לגולן ולפסגות הגליל. מחר יהיה גשום, קר וסוער. שלג יירד בהרי הצפון והמרכז שגובהם מעל 700 מ'. חשש חמור להצפות ולשטפונות במקומות הנמוכים. משעות הערב ייתכן שלג בפסגות הרי הנגב. ביום חמישי תיחלש הסערה והמשקעים יפחתו. בבוקר עדיין ייתכן שלג קל.

וכל השאר פירוש הוא. צא (כלומר: הסתגר בבית) ולמד וקבל טיפים מהעיתונים.

עקרון הרצף

בערב ראש השנה האזרחית יצא צעיר ישראלי תושב ברלין לחגוג עם חבריו. ברכבת התחתית ישבה חבורה קטנה של צעירים עם חזות מוסלמית. בני החבורה שרו "שירים אנטישמיים", והצעיר ניגש אליהם וביקשם בנימוס לחדול. בתגובה הם קיללו אותו והתנהגו בצורה אלימה. כשניסה הבחור לצלם אותם, "הם קלטו את זה ואחד מהם ירק עלי", הוא מספר. כמה גרמנים שהיו ברכבת התעמתו עם הצעירים, והבחור שלנו תיעד אותם במצלמתו. כאשר ירדו מהרכבת ניגשו אליו בני החבורה ודרשו ממנו למחוק את הסרטון שצילם. משסירב, תקפו אותו: יריקות, בעיטות, אגרופים, כמה מכות בראש. למחרת הגיש הבחור תלונה במשטרה והציג את הסרט. על-פי הדיווח, הוא נדהם כשבמשטרה אמרו לו שלא יוכלו להתייחס לתקרית כאל פשע שנאה, אלא רק כתקיפה גופנית.

זהו, בינתיים. הפרטים שלעיל הובאו על-ידי איתמר אייכנר ודניאל בטיני ב"ידיעות", וברמה פחות פרטנית ובהבדלים משניים גם ב"מעריב" (חיים איסרוביץ) וב"ישראל היום" (נצחיה יעקב). בחינמון טרחו לציין כי בשבועות האחרונים התקיימו הפגנות מחאה גדולות בגרמניה, ובמיוחד בברלין, נגד התנהלות ההגירה המוסלמית במדינה.

לא הקורא המקומי הוא שישפוט אם מדובר באנטישמיות, בפשע שנאה או בסתם תגרת צעירים מן הסוג שכל משטרה מנסה למנוע בכל אזור בילוי. לפחות סכינים לא נשלפו, כך נראה, ואפשר להניח שהעובדה שהצעירים צולמו על-ידי המותקף היא שגרמה להם לא להרפות ממנו.

"ידיעות אחרונות" לא הגיש את זה כסתם סיפור כרוניקה, שדומים לו מתרחשים מדי פעם במרחק חמש דקות נסיעה מהמערכת. "ידיעות" חקר, בדק ומצא כי הבחור המותקף הוא שחר שפירא, ישראלי "המתגורר כבר 12 שנה בברלין, לשם עבר עם אמו בנסיבות משפחתיות". שפירא, בצירוף מקרים אפשרי במדינה קטנה כשלנו, הוא "נכדו של עמיצור שפירא, מי שהיה חבר משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן ב-1972 ונרצח בטבח שגבה את חייהם של 11 הספורטאים".

"ידיעות" ראוי למחמאה על עבודתו היסודית (כולל שיחה עם מפקד המשטרה המקומית ודיווח על הודעת הגינוי של הקונגרס היהודי העולמי לתקרית), אבל כל זה נעשה למטרה אחת: להרים עמוד שכותרתו "הסבא נרצח במינכן; הנכד הותקף בברלין". זאת, אף כי אין כל קשר ענייני בין המקרים. "ידיעות" הקים כותרת מכלילה שהיא כשלעצמה מלבה שנאה, חשדנות ופחד – בין אם כלפי מוסלמים אירופים, גרמנים או העולם כולו. נגד כותרת כזאת – היוצרת רצף חסר בסיס בין הטרור הרצחני של "ספטמבר השחור" לחבורת הפרחחים ברכבת – שום קונגרס לא יוציא גינוי ושום משטרה לא תחקור.

שפירא עצמו, ששוחח עם העיתון, ככל הנראה עם בטיני, אומר במו פיו: "אני לא חושב שההיסטוריה חוזרת כאן על עצמה" – כותרת לא רעה לכפולה המתלהמת, אילו היתה מופיעה בעיתון אחר. הוא גם אמר: "אני לא רוצה שייווצר הרושם כאילו ברלין רק מלאה בערבים צמאי דם שהולכים להרוג יהודים". בתשובה לשאלה אם התקרית הזאת תחזיר אותו לארץ, השיב: "מה פתאום, אני נשאר בברלין". טוב לדעת. אם הוא כבר בפנקס הטלפונים של "ידיעות", אולי במחאת המילקי הבאה יעשו איתו – או עליו – אייטם.

מעצמת העצמה

פתיחה רבת עוצמה לרוגל אלפר, ששב אחרי יותר מעשור לעמדת מבקר הטלוויזיה ב"הארץ". "הדבר הראשון שעשיתי כשהצבתי את מצלמת 'מחוברים' על לוח המחוונים וליכסנתי מבט לעבר עדשתה האפלולית (בהפקה המליצו על האוטו כלוקיישן שמעודד ניהול שיחות אינטימיות וחושפניות של אדם עם עצמו ועם מאות האלפים שעשויים לצפות בהן בהמשך הדרך) היה לפרוץ בבכי מר שנמשך כדקה. שנים רבות לא זלגה ממני אפילו דמעה אחת. ולפתע, שיטפון. ואני זוכר שבעודי משתנק חשבתי: לא זה מה שתיכננתי, היה לי מונולוג מסודר בראש; אבל זה מה שהמעמד הזה, שמוכר לי מעשרות שעות צפייה משותפת עם בתי התיכוניסטית ב'מחוברים', עשה לי. כושפתי. אמנם הנושא שעליו התעתדתי לדבר היה בני האוטיסט, ויצוין גם שהייתי בהפסקה מציפרלקס, אבל כל זה לא בא לגרוע מכוחה של 'מחוברים': היא לימדה אותנו איך לחשוב ולהתנהג ולדבר על עצמנו.

"כלל ראשון: חשוף פגיעות, הראה חולשה, שתף במצוקה, ועשה זאת בלי טיפת זיוף. כמו הטבח ב'מאסטר שף' והזמר ב'הכוכב הבא' והדייר ב'האח הגדול' – הבא את האמת שלך. זה מעורר הזדהות. הקהל ילך איתך. כלל שני: אחרי הקושי והדמעות, נסח מסר אופטימי ומעצים; אל תהיה דאונר, לא לשקוע בייאוש (אגב, באודישן שלי אהבו את הדמעות, אבל התברר שאופרה וינפרי אני לא – כלומר, לא הטיפוס המעצים).

"לחיים, לפי 'מחוברים', יש סוף טוב ומנחם, שמקבל עומק ותוקף בגלל העובדה שנבע מתוך התמודדות עם משבר. כאן חיים בכיף אנשים לא טרגיים. 'מחוברים' עיקרה את החיים מהמימד הטרגי שלהם. היא בנויה לפי הנוסחה של סטטוס ויראלי במיוחד בפייסבוק: אישי, חושפני, משתף במשהו שעלול היה לגמור אותי, ונגמר במסר המעצים שלמדתי לקח ופני לעתיד. וכמו בפייס, גם כאן – האדם הוא תוכן. קורותיו הם אמצעי להפקת תוכן".

חושב מה שכותב

מיכאל הנדלזלץ מעלה ב"גלריה" "כמה תובנות על תפקידו ומעמדו של מבקר התרבות בעידן הדיגיטלי", תחת הכותרת "מה המבקר חושב באמת": "כל צופה (מאזין, קורא) הוא מבקר בפוטנציה בעת שהוא חווה יצירת אמנות. כל מה שנדרש ממנו או ממנה זה לסכם לעצמו או עצמה את התרשמותם ולנסחה במלים, ולהפיץ התרשמות זאת ברבים. ואם יש לזה קוראים, אוהדים ומגיבים – מה טוב. [...] ההבדל ביני לבין כל מבקר פייסבוק או בלוגר מטעם עצמו או עצמה הוא תו הזיהוי ותיבת התהודה שאני 'נהנה' ממנה – כלומר עיתון ואתר 'הארץ', בנוסף לשנות נסיוני בעיסוק, שהן עובדה.

"[...] ואני מצהיר כאן בקול גדול: אינני טוען שאני תמיד יודע הכל, או שהתרשמותי היא הנכונה. אני מנסה לנמק את טענותי ולהסתמך על עובדות כפי שאני רואה ומנתח אותן. [...] במקרה הספציפי שלי, מלבד הטענות הרגילות של משוא פנים לידידי והתעמרות באויבי, אני מואשם שאני עושה דברו ומוציא לפועל של צוואתו האמנותית של גרי בילו, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. ישנם יוצרי תיאטרון שראו בי 'שפוט' של בילו בחייו, והם סבורים שאני כזה גם לאחר מותו.

"הצרה עם הטענות האלה שאין שום דרך להתגונן מפניהן [...] האם אני מסוגל להוכיח למישהו שמה שאני כותב היא דעתי שלי? בעיקר כשאני עצמי בדרך כלל מפקפק בתוקף של קביעותי שלי, ולעולם לא בטוח עד כמה דעתי או רגשותי הם שלי, ולא תוצאה של דעות ששמעתי וקלטתי, או נסיונות 'להתאים' לאיזו תבנית דעות וטעמים קוהרנטית? ואגב, המגיבים החביבים עלי, בדרך כלל בשיחה אישית ולא בטוקבק או במסר, הם אלה האומרים-שואלים: 'קראתי את מה שכתבת על ההצגה הזאת. ומה אתה באמת חושב?'.

"יש ציטוט שמצאתי בעיבוד של יאן קוט (בעצמו מבקר תיאטרון מרתק) ל'מיזנטרופ': 'שוחחתי עם המבקר ההוא, אתה יודע למי אני מתכוון. הוא שיבח הצגה גרועה מאוד של עמית אחד שלנו, אתה יודע למי אני מתכוון. כולם שיבחו, אבל עליו התפלאתי. שאלתי אותו אם זה מה שהוא באמת חושב. הוא ענה לי, 'או שאני חושב מה שאני כותב, או שאני כותב מה שאני חושב'".

עוד ענייני תקשורת

ערוץ 10. "לאחר דיון בן פחות משעה אישרה אתמול הוועדה המשותפת לכלכלה וחינוך את החוק להצלת הערוץ. בהמשך היום אושר החוק במליאת הכנסת בשלוש קריאות. לאחר האישור הודיעה הרשות השנייה כי גבתה מערוץ 10 חוב של 36 מיליון שקל בגין דמי הזיכיון בשנה וחצי האחרונות. הערוץ אמנם מקבל ארכה לשישה חודשים בלבד, אבל החוק מאפשר הקלות נוספות שמעלות את הסבירות כי הערוץ יעמוד בדרישות הרשות השנייה ויקבל רשיון שידור קבוע לקראת יוני 2015" (אמיר טייג, "דה-מרקר").

איפה מירי. מן התצלום החגיגי בטקס השקת קמפיין הליכוד שמביא "ישראל היום" בעמודים 4–5, והכיתוב לו "צמרת הליכוד, אמש", נעדרת המדורגת החמישית ברשימה, מירי רגב. לא שרגב לא היתה על הבמה, ולא שלא הצטלמה, אבל איכשהו נותרה מחוץ לפריים. למעשה, רגב אינה מוזכרת כלל במהדורת היום של החינמון. ב"ידיעות" מדווחים הבוקר – וממחישים בהוכחות מצולמות – כי ראש הממשלה העלה אתמול את תמונת הנבחרת של הליכוד לעמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלו, ורגב נעדרת גם משם. יובל קרני, החתום על הדיווח, מתאר את רגב כמי ש"כבר כונתה הגברת הראשונה של הליכוד".

לחפש את דורנר. מתי גולן מתרעם בטורו ב"גלובס" על ידיעה ששידר קול-ישראל ובעקבותיו כלי תקשורת נוספים, כי חוקרי המשטרה מצאו בחשבונה של פאינה קירשנבאום שני מיליון שקל. גולן מתקומם על עצם הפרסום, כאילו אין זה סביר שבחשבון משפחתי יימצא סכום כזה, ותוהה איפה נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר. "אנו דוהרים למצב שאנשים עלולים לא לזכות למשפט הוגן", כותב גולן ושואל: "למה נעלמה ונאלמה והאם לא כדאי שתשמיע קולה?".

בונוס. בידיעה של נווית זומר ("ממון") מדווח על בונוס "ראשון אחרי שנים" לעובדי זאפ בשל הצלחת החברה, בלי להזכיר כלל את מאבק העובדים בחברה על הזכות להתאגד ועל ההפגנה שערכו לפני כשבועיים תחת כותרת זו.