אני לוזר?

ההודעה הרשמית על מינויו הצפוי של גדי איזנקוט לרמטכ"ל צה"ל תופסת מקום נכבד בשערי שלושת הטבלואידים. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" צובעים את השער בירוק זית עם כותרת ראשית אחידה: "הרמטכ"ל איזנקוט". ב"ישראל היום" בוחרים בתכול-לבן ממלכתי, תצלום כמעט פרודי של הרמטכ"ל הבא מצדיע וכותרת ראשית בת מלה אחת: "בהצלחה!". עד כמה הברכה הזו כנה?

"ידיעות אחרונות" מקדיש לאיזנקוט את כל התוכן המערכתי עד עמ' 9, למעלה משליש מקונטרס החדשות של העיתון. בכותרת המשנה שבראש הכפולה הפותחת מודגש כי ראש הממשלה בנימין נתניהו "הפגין חוסר שביעות רצון ולא מצא לנכון לכלול בהודעת המינוי אפילו מחמאה אחת". לדברי הכתב הצבאי יוסי יהושוע, החתום על הטקסט בכפולה הפותחת, "ההתנהלות של נתניהו אומנם גרמה לו [לאיזנקוט] נזק אדיר ומיותר, אבל אפשר לסמוך על יושרתו של איזנקוט שלא ייתן לכך להשפיע על התנהלותו". בהמשך מציין יהושוע כי נתניהו "עשה הכל כדי שנחשוב שהוא [איזנקוט] לא מספיק ראוי".

הפרשן הצבאי אלכס פישמן פותח את טורו, שתופס את כל עמ' 4 ב"ידיעות אחרונות", בהתייחסות לנתניהו: "הקוסם הפך ללוזר". פישמן לועג לראש הממשלה, ש"נאלץ להסכים למנות רמטכ"ל שהוא לא רצה בו", וטוען כי "זוהי ההשתקפות של מצבו הפוליטי בתוך המפלגה שלו".

פרשן "הארץ" אמיר אורן מגדיר גם הוא את בחירת איזנקוט כהפסד של נתניהו, ומזכיר גם כן כי ראש הממשלה לא מצא לנכון לכלול "מלה טובה, אחת ויחידה" לרמטכ"ל המיועד. עמיתו לעיתון, עמוס הראל, כותב שנתניהו "נכנע" לדרישת שר הביטחון יעלון. ב"מעריב" מזכירים בן כספית ואלון בן-דוד את ההשתהות של נתניהו טרם ההכרזה על איזנקוט כמועמד מטעמו לרמטכ"לות.

"ישראל היום", 30.11.14

ב"ישראל היום", עיתון הבית של נתניהו, לא ניכרת אי-שביעות רצונו של ראש הממשלה מהמינוי. "יוביל אותנו מול האתגרים המורכבים", מצוטט נתניהו בכותרת המשנה לראשית, שמסתיימת בברכת המערכת לרמטכ"ל החדש וסגנו: "לכולנו ברור, הצלחתם – הצלחתנו". נראה, אם כן, כי מרגע שנפל הפור, מתיישרים ראש הממשלה ובטאונו מאחורי איזנקוט.

לילך שובל מדווחת על המינוי בכפולה הפותחת ומזכירה כי נתניהו "השתעשע במחשבה למנות לתפקיד את האלוף יאיר גולן". בהמשך מצוטטת ברכת נתניהו לרמטכ"ל החדש, וממנה מתברר כי הכותרת הראשית ב"ישראל היום" (שבו נא, לבל תיפלו) שאובה ישירות מדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמסר אתמול: "בשם אזרחי ישראל אני מאחל לו בהצלחה".

הפרשן הצבאי יואב לימור מפחית במידת ההתנגדות של נתניהו למינוי איזנקוט. "בנימין נתניהו אמנם השהה את אישור המינוי יתר על המידה ומתח את עצבי המתמודדים, אבל בסופו של דבר נתן את ברכתו", הוא כותב. לימור מגדיר את ההשהיה כבלתי דרמטית. מינוי איזנקוט, לדבריו, נעשה "בלי משחקים, בלי תרגילים. הכל היה שקוף, ענייני, נקי מאוד. בדיוק כמו איזנקוט עצמו".

הפרשן דן מרגלית מצטרף לברכות ומתאר את השהיית ההכרזה על המינוי כמהלך טבעי של ראש הממשלה נתניהו. לדבריו, היה זה "ביטוי לכך שבתפר בין המלצת משה (בוגי) יעלון לבין הסכמת בנימין נתניהו תהה ראש הממשלה אם לא ניתן להשיג בעבור צה"ל מפקד עליון מזן אחר. אך אין".

האיבה הגלויה ב"ישראל היום" שמורה לרמטכ"ל אחר. בכפולה הפותחת של העיתון משובצים תצלומיהם של שמונת הרמטכ"לים האחרונים של צה"ל. שבעה מהם נראים כשפניהם לעדשת המצלמה. רק במקרה של רמטכ"ל אחד, גבי אשכנזי, לא מצאה מערכת "ישראל היום" תצלום שלו מביט למצלמה. בצר לה, בחרה בתצלום שלו מביט הצדה, כמו מבקש להתחמק, להסתיר משהו.

הפגר שבחדר

"הוא אולי לא גבוה כמו בני גנץ ולא כריזמטי כמו גבי אשכנזי", כותב יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", לפני שהוא מתחיל לשבח ולהלל את איזנקוט (הפלא ופלא, בלוח "מועדון הרמטכ"לים" שמודפס בכפולה הפותחת של העיתון נכלל תצלום של אשכנזי כשפניו לעדשת המצלמה). לפי יהושוע, איזנקוט "לא משתייך ל'חבורת גולני': לא לעץ שהצמיח את אשכנזי ולא לזה של קפלינסקי".

אמנון אברמוביץ', חושף "מסמך גלנט" שהפך ל"מסמך הרפז" ומתואר כיום כחלק מ"פרשת אשכנזי", כותב גם הוא על מינוי איזנקוט ב"ידיעות אחרונות". אברמוביץ' מצרף את הרמטכ"ל המיועד ל"חבורת הנקשרים: אשכנזי, איזנקוט, תמיר פרדו ואחרים", ומבדיל אותו ואת חבריו מ"חבורת הקושרים – ברק, גלנט, יוני קורן ושות'".

דן מרגלית מזכיר ב"ישראל היום" את ההבדלים בין הגרסאות שמסר איזנקוט במהלך חקירת "מסמך הרפז", אך מכריע לכף חובה. "יש בעיה. יש צל. יש זיהוי של היות איזנקוט לבנה בקיר שבנה אשכנזי", כותב מרגלית, "אך הדעת נותנת כי הבעיה לא תגרום לפסילתו".

דוקטרינת הדאחיה

מרוב התעסקות בפוליטיקה שמאחורי המינוי, נדחק הצדה העיסוק בתפיסת עולמו הצבאית של איזנקוט. גם כשזו מתוארת, יש פרק אחד שמוצנע.

"איש צבא הכפוף למפקדיו ולדרג המדיני, אולם מודע היטב גם למגבלות הכוח ולהוראות החוק", מתאר עמוס הראל את איזנקוט. "השקפותיו בעניין הפעלת כוח זהירות ומרוסנות. לא הוא האיש שידחוף את צה"ל, ובעקבותיו את מדינת ישראל, להרפתקאות צבאיות מיותרות".

"הביקורת העיקרית על איזנקוט נוגעת לאופיו", כותב יואב לימור ב"ישראל היום". "חלבי מדי, אמרו עליו, או במהופך: אין לו סכין בין השיניים. זה גם מה שטענו כלפיו לאורך הקריירה – שהוא הגולנצ'יק הכי פחות קרבי בחטיבה. עם השנים, הבעיה (לכאורה) הפכה ליתרון; יש דברים שמתאימים למח"ט, אבל לא רצויים אצל אלוף. איזנקוט – קצין שיודע לנשום עמוק, לספור עד עשר ולחשוב לפני שהוא מדבר או עושה – הבין שהאתגר העיקרי בכוח הוא ריסונו".

"חושב לפני שיורה" היא הכותרת לטור מאת הפרשן אלון בן-דוד ב"מעריב". "כמו גנץ, הוא לא מהפכן, לא לוחמני במיוחד, ותמיד עוצר וחושב לפני שהוא יורה", כותב בן-דוד, אך מוסיף: "צה"ל של אחרי 'צוק איתן' צריך יותר מזה". "הוא נחשב לקצין יציב, שקול, שמרן מטבעו אך בהחלט לא יס-מן", כותב יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות".

יהושוע הוא היחיד שמזכיר כי אחרי מלחמת לבנון השנייה "גיבש איזנקוט את 'דוקטרינת הדאחיה' – הגורסת שכדי להתמודד עם ירי אלפי רקטות, צריך לתקוף את האזורים שמהם מתבצע הירי באופן לא פרופורציונלי". עם זאת, מוסיף יהושוע, "מבצע 'צוק איתן' בקיץ האחרון הוכיח שהשיטה הזו מורכבת וקשה לביצוע".

אם להשתמש במינוח של דוקטרינת הדאחיה, העיסוק בפוליטיקה שמאחורי מינוי איזנקוט נעשתה באופן לא פרופורציונלי לעומת העיסוק בתפיסת עולמו הצבאית.

בעיתונות החרדית

עיתון "המבשר" מדווח על מינוי איזנקוט בידיעה קצרה בעמודו האחורי. "המודיע" קובר את המידע בעמוד פנימי. "הפלס" מצא מקום בשערו לכותרת על המינוי, אולם בפנים העיתון מותח הרב ישעיהו ויין ביקורת על המועד.

ליל שבת קודש, השעה 18:54. המוני בית ישראל בכל מקומות מושבותם ברחבי ארץ הקודש ישובים בשעה זו לסעודת שבת חגיגית. מתענגים מדברי התורה על פרשת השבוע, מחוכמותיהם של הילדים הרכים, מידיעותיהם בחומר שלמדו במוסדות החינוך וממאכלי השבת הערבים. ולפתע מכשירי הזימוניות של הכתבים הצבאיים החלו לצפצף במרץ. לא, אל תטעו, לא פרצה כאן מלחמה, ואפילו לא יצאו למבצע צבאי פתאומי. בסך-הכל לשכת שר הביטחון בחרה לעדכן את העם היהודי במה שהיה ידוע לכולם זה שבועות ארוכים, גדי איזנקוט הוא הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל".

שלטון צבאי יציב

בית-המשפט לערעורים פליליים במצרים ביטל אתמול את הרשעתו של הנשיא לשעבר חוסני מובארכ בהרג מאות מפגינים במהלך מהפכת 2011. ג'קי חורי מדווח ב"הארץ" כי עדיין התביעה הכללית עדיין יכולה לערער על ההחלטה לבית-המשפט הגבוה לערעורים.

"מובארכ, שהדחתו סימלה את נצחונן של תנועות המחאה, ומשפטו, שאמור היה להיות אקורד הסיום להתחשבנות ההיסטורית לא רק עם משטרו, אלא עם שיטת המשטר העריצה שהחלה עם מהפכת הקצינים בשנת 1952, עלול להפוך עתה לסמל התחדשותה של אותה שיטה", כותב צבי בראל בטור פרשנות נלווה. "נימוקי בית-המשפט משתרעים אמנם על למעלה מאלף וארבע מאות עמודים, אבל דווקא אותה מערכת משפט, שנהנתה גם תחת שלטונו של מובארכ מלגיטימיות ציבורית יחסית, שהלכה והתעצמה אחרי נפילתו, נתפסת עכשיו כחלק בלתי נפרד מן המנגנון. הסעיפים הטכניים והמשפטיים הרבים, שמסבירים את הזיכוי, לא יצליחו לטשטש את תחושת הקשר שמחבר בין ארמון הנשיאות, שבו יושב עכשיו הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, לבין מיטת חוליו של מובארכ. לאמור, גנרל אחד הביא לזיכויו של גנרל אחר, נשיא אחד טיהר את קודמו".

תומכות של נשיא מצרים המודח, חוסני מובארכ, במשמרת מחאה מחוץ לבית-חולים צבאי שבו הוחזק. קהיר, 18.4.13 (צילום: ויסאם נסאר)

"חסד עשה סיסי לקודמו כאשר סידר לו זיכוי מוחלט ושלח אותו אל דפי ההיסטוריה כמנהיג שלא דבק בו רבב", כותב ג'קי חוגי ב"מעריב". "[...] ארבע שנים – ומצרים חזרה לאחור. אמנם מצולקת ופגועה, מעט יותר מודעת לעצמה, וכשהעולם מסביבה הומה – אבל תנאי היסוד נותרו כשהיו. משטר קצינים, שבראשו עומד גנרל שפשט מדיו; יציבות יחסית, שעשויה להתפרץ בכל עת; אופוזיציה מיליטנטית, אבל כבולה ונרדפת, וציבור שעתידו אינו ברור וההווה שלו מחורבן".

"יש מסר פוליטי שמקופל בהכרעת השופטים", כותבת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות". "האצבע המאשימה תופנה אל הנשיא האסלאמיסט שגורש מהארמון בידי סיסי". בהמשך מביאה פרי ציטוט ברכה מפי חברו של מובארכ, ח"כ בנימין בן-אליעזר: "הוא פעל במשך שנים למען ארצו ולמען היציבות במזרח התיכון. אני חש סיפוק מהחלטת בית-המשפט".

ב"ישראל היום" כותב עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט דברים דומים על הקשר בין זהות האדם היושב בארמון הנשיא להכרעת בית-המשפט במצרים. ביסמוט מוסיף את הערכתו כי בעולם (המערבי) מעדיפים שבמצרים ישרור שלטון צבאי תקיף.

"זה בדיוק הסיפור של משפט מובארכ החוזר. זיכוי השיטה", כותב ביסמוט. "הנשיא החדש א-סיסי לא צריך היום לפתוח פצעים. הוא רוצה לעשות בדיוק את ההפך. לפני כמה ימים הוא יצא למסע בכמה בירות אירופיות ודיבר, בין השאר, על יוזמות שלום. א-סיסי נשמע בפאריס בדיוק כמו מובארכ. גם האירוח תאם את מעמדו החדש. גם העולם הבין שעדיף במצרים יותר סדר וביטחון, קצת יותר חירות, ופחות דמוקרטיה".

פוטש

"מקורבים לנתניהו: 'אנחנו כבר 98% במערכת בחירות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", לצד ממצאי סקר דעת קהל החוזה לנתניהו גם את ראשות הממשלה הבאה (12 מנדטים למפלגת כחלון, 0 לבל"ד, 29 למתלבטים).

ההיערכות לבחירות ניכרת בשני העיתונים הנפוצים בישראל, המוטים פוליטית בעד ונגד נתניהו. ב"ישראל היום" מצטטים בעמוד השער ובראש עמ' 11 את דבריו של אריה דרעי אתמול בערוץ 2 כי גורמים בקואליציה של נתניהו פנו אליו והציעו לו להקים עימם ממשלה חלופית תחת ראש ממשלה אחר. חיים שיין נרעש מהגילוי, ובטור דעה נלווה יוצא נגד "התרגיל המסריח". כותרת טורו בוחרת בהגדרה אחרת, בוטה עוד יותר, למהלך שנרקם מאחורי גבו של ראש הממשלה – "פוטש". כאילו ניסיון לייצר קונסטלציה אחרת של קואליציית חברי-כנסת המייצגים את תוצאות הבחירות במדינת ישראל אינו אלא נסיון הפיכה כושל. השלב הבא – התיאור "פוטש" יוצמד לתוצאות בחירות שבעקבותיהן נתניהו אינו חוזר למעון ראש ממשלה.

גם ב"ידיעות אחרונות" מצטטים בעמוד השער מדברי אריה דרעי בערוץ 2, אולם בוחרים באמירה אחרת של יו"ר ש"ס, ולפיה מפלגתו אינה מוכנה להתחייב לדבר עד אחרי הבחירות (כלומר אינה מוכנה להתחייב להצטרף לקואליציה עתידית של נתניהו). איכשהו, האמירה של דרעי על הניסיון להפיל את ממשלת נתניהו אינה נכללת בידיעה המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", והאמירה שלו על אי-ההתחייבות לנתניהו בנוגע למהלכי המפלגה לאחר הבחירות הבאות לא מצאה את מקומה בידיעה המתפרסמת ב"ישראל היום".

עדות נוספת לבחירות המתקרבות: שני הפרשנים הבכירים של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר ונחום ברנע, גויסו במהלך סוף-השבוע לכתיבת טורים לגליון יום א'. שניהם מספקים טורים חריפים, כולל ציטוטים מפי גורמים עלומי שם על מצבו הרעוע של ראש הממשלה.

גרפיטי. בנימין נתניהו, 17.3.14 (צילום: נתי שוחט)

שיפר פותח את טורו בקביעה כי "נתניהו איבד את השליטה", ממשיך בציטוט "שר בכיר בממשלה" שאמר כי נתניהו "לא הצליח לייצר כלפיו רספקט", ומסיים בהערכה (קרי: תקווה) כי המהלכים של נתניהו מול המפלגות החרדיות ומפלגות המרכז יבריחו בוחרים פוטנציאליים של הליכוד.

באמצע הטור עוד נמצא מקום למחמאה שמעניק שיפר לאביגדור ליברמן, ש"ניחן בחושים הכי מחודדים בפוליטיקה הישראלית", ולכן "פתח במערכת הבחירות שלו – דקה לפני כולם". שיפר מתכוון לפרסום "תוכנית השלום" של שר החוץ בגליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", יומיים לאחר שנתניהו נשא מעל דוכן הכנסת את נאום הפתיחה של הקמפיין שלו ("לא פינית – לא עשית").

גם ברנע, שכבר ביום שישי קרא בטורו לנתניהו לפרוש, כותב גם היום על נתניהו, וזאת תחת הכותרת "לא מתפקד". לפי ברנע, "נתניהו מאס בשותפיו, מאס בכללי המשחק. הוא נכנס למשהו קרוב למה שאנשים שבקיאים ממני בפסיכולוגיה מגדירים כמאניה-דיפרסיה".

מיד בהמשך מתאר ברנע מפגש בין ראש הממשלה עם "בני משפחה מסוימת, במסגרת טקס שנתי שכל ראש הממשלה חייב בו". לדבריו, בעוד שבשנים קודמות "השתדל נתניהו להיות מנומס ולומר את מה שמצפים ממנו לומר", הרי ש"הפעם הוא היה שונה". אחד מבני המשפחה, כך מצטט ברנע, תיאר את האירוע כ"מבהיל". "נכנסנו לחדר חשוך", הוא מתאר, "נתניהו נראה קודר ומדוכא. הוא הצביע על מפת המזרח התיכון ופצח בנאום על מצבה הנורא של המדינה מול  איראן, מול ההתפרצות של האסלאם הרדיקלי בעולם הערבי, מול המזימות של הפלסטינים".

בשולי החדשות

נאמנות כפולה. "ישראל היום", מתוקף היותו שופר פוליטי של איל ההימורים שלדון אדלסון, עסוק לא רק בקמפיין הפוליטי של ראש הממשלה נתניהו, אלא גם בקמפיין לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב. אף שמספר בעלי זכות הבחירה לנשיאות ארה"ב שקוראים את "ישראל היום" זניח, העיתון מקפיד לאורך השנים לסקר באופן מוטה ביותר את המערכת הפוליטית בארה"ב ואת מערכות הבחירות המתנהלות בה. הבוקר מדווח יוני הרש ב"ישראל היום" על הדרישות שמעמידה הילרי קלינטון עבור מתן הרצאה: 300 אלף דולר, כיסא מיוחד, ג'ינג'ר אייל וחומוס.

ייחודיות הנכבה. "הארץ" מקדיש את עמ' 3 להכרה ההיסטורית של מדינת ישראל ב-850 אלף פליטי מדינות ערב. "זו לא רק הנכבה של הפלסטינים – זו גם הנכבה שלנו – יהודי ארצות ערב שגורשנו ונשחטנו", אומר מאיר כחלון, יו"ר הארגונים של היהודים יוצאי מדינות ערב, לכתב "הארץ" עופר אדרת. לכתבה המרכזית מאת אדרת נלווה טקסט נוסף, שאף הוא מתפרסם בעמ' 3 של "הארץ". עניינו – הפרכת ההשוואה בין הנכבה הפלסטינית לזו של יהודי ארצות ערב.

שכר מינימום. בשער המוסף "ממון" מדווח על סיכום המתגבש בין האוצר, ההסתדרות והמעסיקים, ולפיו שכר המינימום יעלה ל-5,000 שקל בשלוש פעימות על פני שנה וחצי. ב"דה-מרקר" מראיינת טלי חרותי-סובר את יעל אנדורן, מנכ"לית משרד האוצר, על התוכנית להעלאת שכר המינימום ("בשוק העבודה נדרשים עוד תיקונים מלבד השכר"). ידיעה נפרדת מאת חרותי-סובר נושאת את הכותרת "העלאת שכר המינימום עלולה לפגוע בקשישים המעסיקים עובדי סיעוד". במוסף היומי של "מעריב" כותב אייל לוי על חייהם של כשליש מעובדי המשק הישראלי, עובדים המשתכרים שכר מינימום. "עובדים במשרה מלאה בלי כסף לקנות ירקות, לבקר את ההורים או לגדל ילדים", נכתב בכותרת שעל שער המוסף. "כך נראים חייהם של פועל ניקיון, מטפל סיעודי ומוכר בחנות שמנסים, כמו שליש מהישראלים, להתקיים משכר מינימום, ומקווים לאישור החוק שיעלה אותו ל-30 שקל לשעה".

ענייני תקשורת

קציעה אלון כותבת במדור המאמרים של "הארץ" על "ההכחדה הסימבולית" של ערבים בישראל, בין היתר באמצעי התקשורת.

בתגובה לכותרת שהופיעה בשער "הארץ" ביום חמישי האחרון ("יו"ר קק"ל לקולט אביטל: 'מת לזיין אותך'"), כותב בן-ציון ציטרין למערכת העיתון: "האם הסיפור הזה ראוי לפרסום בולט כל-כך? מתוכן הידיעה, שמוכחשת על-ידי אפי שטנצלר, וללא תגובתה של קולט אביטל, מתברר שהשניים מכירים זה שנים, והיא אף מכירה את בני משפחתו. מהידיעה עולה שמה שהכעיס אותה הוא הסגנון והשפה ולא ההצעה, שעליה 'סיפרה לכמה ממקורביה'. [...] מילא שבמערכת 'הארץ' רוצים לצבוע לנו את הבוקר בכחול, אבל להעלות מהאוב קשקוש שהיה או לא היה בין שני מבוגרים, שיש ביניהם היכרות קודמת רבת שנים ואין ביניהם יחסי מרות? נו, באמת. או שאולי לא הבנתי את הסאב-טקסט".

יוני רז-פורטוגלי חתום היום לראשונה על טור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ". הוא כותב, בסולידיות, על הפרשנים הפטפטנים בשידורי ליגת הכדורגל הישראלית.

נתי טוקר מתאר ב"דה-מרקר" את מצבו העגום של ערוץ 10.