א. אלעד מן, הפרשן המשפטי של "העין השביעית", נוהג לערוך עם סטודנטים תרגיל לבחינת בקיאותם בעולם התקשורת. לא מזמן סיפר מן בראיון כי במסגרת התרגיל מוצגים לתלמידים תצלומים של אנשי תקשורת שונים, שאותם הם מתבקשים לזהות. בסוף המצגת מופיע תצלום של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. חרף הבקיאות היחסית שהפגינו הסטודנטים עד שלב זה, את מוזס, מהאישים החזקים והמשפיעים בתחום, לא זיהה איש.

להלן הצעה לניסוי נוסף שאפשר לבחון על סטודנטים, וגם על הקהל הרחב: קחו כלי תקשורת מוכר, נאמר "ידיעות אחרונות", ונסו לנקוב במה שיותר גופים – משדה התקשורת ומשדות אחרים – הקשורים אליו בקשרי בעלות. משימה למתקדמים: הוספת שכבת קשרים נוספת, הממפה את הקשרים העסקיים והפוליטיים בין גופי התקשורת וגורמים מסוגים שונים במשק ובממשל.

ב. בנק הפועלים, מהגופים העסקיים הגדולים במדינה, הוא דוגמה לגוף שיכול וצריך להופיע במפת צללים מהסוג המוצע. הבנק, שנשלט על-ידי משפחת אריסון, אינו מחזיק בנתח כלשהו מקבוצת "ידיעות אחרונות"; אף על פי כן, בעליו מצליחים להשפיע על תמהיל התוכן בכמה מהבימות המרכזיות של קבוצת התקשורת, באמצעות רכישת תכנים מערכתיים המשרתים את מטרותיהם האישיות והעסקיות.

דוגמה להשפעה מהסוג השני, הפוליטי, ניתן למצוא בכמה מהעיתונים החרדיים, על רבניהם ומנהיגיהם המגזריים, ולהבדיל – גם בעיתון הכללי "ישראל היום", שבעליו הם שלדון ומרים אדלסון, פטרוניו הפוליטיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בשני המקרים קשרי הבעלות אינם מסגירים מיד את קשרי ההשפעה.

לעיון במפת הבעלויות בתקשורת הישראלית בפורמט pdf

ג. שכבה נוספת שניתן להוסיף למפה היא זו המחלקת את הגופים בה על-פי ענפים ותתי-ענפים. בידוד האחזקות בתחום הרדיו, למשל, יבליט מציאות יוצאת דופן: כל תחנות הרדיו הארציות בישראל, מגלי-צה"ל, דרך רשת ב' ועד קול-ישראל בערבית, מוחזקות על-ידי זרוע כלשהי של המדינה – מצב יוצא דופן בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות.

ד. פילוח אפשרי נוסף, עדיין בתחום התקשורת המשודרת, מבליט אחזקה ממשלתית חריגה בענף מרכזי ומשפיע אף יותר: טלוויזיה חדשותית. בשנת 2014 פועלים בישראל שלושה גופי חדשות טלוויזיוניים גדולים: חטיבת החדשות של ערוץ 1, חברת החדשות של ערוץ 2 וחברת החדשות של ערוץ 10. בראשון מבין הגופים (שיוחלף בקרוב, אך לא יחליף בעלות) מחזיקה המדינה באופן מלא, ובשניים האחרים היא מחזיקה במניות בשיעור גבוה של 40% באמצעות רגולטור, הרשות השנייה.

המבנה הארגוני של תחנות הרדיו ושל חברות החדשות הטלוויזיוניות הורכב כך שתימנע התערבות ישירה מצד הממשלה בתכנים המשודרים. בפועל, גורמים ממשלתיים מוצאים דרכים להתערב בעבודתם השוטפת של כלי התקשורת הכפופים להם, כפי שהתברר שוב ושוב לאורך תהליך קריסתה המתמשך של רשות השידור.

החקיקה הייעודית המסדירה את פעילותן של חברות החדשות בערוצים המסחריים מספקת חיץ יעיל יותר בין הממשלה לגופים העיתונאיים, אך היא עדיין מספקת לפוליטיקאים אפשרות להשפיע על התכנים באופן עקיף. הפיקוח על הגופים הללו מתבצע מכוח חקיקה שהעבירה הכנסת. ברצות הממשל, ביכולתו להפוך את ההשפעה לישירה יותר באמצעות קידום יוזמות חקיקה חדשות, פולשניות יותר.

ה. העובדה שממשלת ישראל מחזיקה בנתחים נכבדים משניים מאפיקי הביטוי העיתונאיים המרכזיים בארץ אולי מטרידה, אבל החדשות הטובות הן שהמציאות הזו הולכת ומתפוררת. מחוץ לישראל, התפתחותה המואצת של התקשורת המקוונת מובילה למצב שבו גופים עיתונאיים חפצי חיים ממקמים את מרכז הפעילות שלהם ברשת. אם בראשית ימי האינטרנט העברי נראה שהעיתונים מהססים להקים לעצמם מהדורות מקוונות מושקעות – מתוך זלזול, חשש מקניבליזציה עצמית או סתם שמרנות – אלה מביניהם שצעדו בבטחה אל תוך הרשת מצאו שלהחזקת אתר חדשות המתעדכן ללא הפסקה יש גם יתרונות.

בשנים האחרונות, בעקבות מגמה עולמית שטרם אומצה לחלוטין בישראל, גילו במערכות העיתונים שהרשת מאפשרת להם גם להתרחב לכיוון שפעם היה נחלתה הבלעדית של הטלוויזיה: כתבות וידיאו, תוכניות אולפן ואפילו סרטים תיעודיים וסדרות מקור. במקביל, גופים טלוויזיוניים, ובמידה פחותה (בישראל) גם גופים רדיופוניים, תפסו אחיזה בתחום שבעבר לא היתה להם בו נוכחות: עיתונות כתובה מקוונת.

ו. ככל שיותר גופי תקשורת ישראליים ייכנסו לתחום הרדיו ולתחום הטלוויזיה, שהכניסה אליהם כיום מוגבלת ותלויה באישורים ממשלתיים, וככל שגופי הרדיו והטלוויזיה ירחיבו את מנעד אפיקי ההתבטאות שלהם – תפחת מאליה היכולת הממשלתית לפקח עליהם.

אלא שלצד תחושת השחרור המתבקשת, לתהליך האבולוציוני ההולך ומתממש על המסכים עתיד להתלוות גם זמזומו המעיק של המסחור. אפיק ההכנסות המפוקפק שמספקים שיתופי הפעולה התוכניים-מסחריים של קבוצת "ידיעות אחרונות", זה שהוזכר לעיל, הוא אחת התופעות הבעייתיות שהפיקוח הממשלתי על כלי תקשורת טלוויזיוניים ורדיופוניים נועד למנוע. החופש, במקרה זה, עשוי להגיע כשלאוזנו מוצמד תג מחיר.

ז. לשינויים במבנה הפעילות של גופי התקשורת יש השלכות נוספות. קוראים ותיקים של "העין השביעית", המכירים את כתב-העת מגלגולו כמגזין מודפס, עשויים לזכור סוגיה שהעסיקה רבות את כותביו לפני למעלה מעשור: בעלויות צולבות.

החשש העיקרי של מבקרי הבעלויות הצולבות בתחום התקשורת, שהתבסס גם על מקרים שקרו, היה מפני מצב שבו בעלים של עיתון מחזיק במקביל בכלי תקשורת נוספים, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו למשל, ועל כן זוכה להשפעה חריגה על השיח ועל שוק התקשורת (היו אפילו מי שמצאו פגם במצב שבו עיתון מחזיק באתר חדשות עצמאי). החשש הזה הוביל לחקיקה שבעקבותיה העדיפו שתי הקבוצות המובילות אז בתחום העיתונות המודפסת, קבוצת "ידיעות אחרונות" וקבוצת "מעריב", לוותר על אחזקותיהן הטלוויזיוניות.

קבוצת "מעריב" התפוררה מאז, אך התהליך שחל בשנים האחרונות בקבוצת "ידיעות אחרונות", שעל התפתחותו ניתן ללמוד מעיון בשלושת גלגוליה של מפת הבעלויות, מלמד כי ראשיה מצאו דרך לשלוח ידיים לשוק הטלוויזיה למרות החקיקה שנועדה להקשות זאת עליהם. גם הבעלים הנוכחי של "מעריב", אלי עזור, מחזיק כיום בערוצי טלוויזיה ורדיו, ומנסה ליצור סינרגיה בין תכניהם של אלה והתכנים שמייצרים עובדי העיתון המודפס והמהדורה המקוונת.

ח. ההתפתחויות הטכנולוגיות שחלו בעשור האחרון הופכות את השיח על הנזק הפוטנציאלי של בעלויות צולבות לשריד ארכאי של עידן שחלף. עולם התקשורת צועד אל עבר עתיד שבו על כל מסך – בסלון, בכיס או בחדר העבודה – ניתן יהיה לקלוט תכנים טלוויזיוניים, שידורי רדיו וכמובן מידע טקסטואלי. במובנים רבים, העתיד הזה כבר כאן.

גופי התקשורת שמביאים את התכנים הללו לקהל הצרכנים הם יצור היברידי השולח יד בכל אחד מהתחומים הללו. היצור הזה הוא התגשמות של המושג "בעלות צולבת", אבל בקטן. עכשיו אין ארבעה כאלה, כמו בעיצומו של הקמפיין ההוא, אלא הרבה-הרבה יותר.

האם יוכל השוק הישראלי הקשה להכיל את כולם? העיתונות המודפסת קורסת, העיתונות המקוונת מתקשה להתרומם, וגם בתקשורת המשודרת נפוצות טענות על כך שהשחקנים התרגלו זה מכבר להפסיד – ובכל זאת, כפי שממחישה מפת הבעלויות, השחקנים הולכים ומתרבים.

ט. הקושי המתעצם להרוויח מתקשורת בישראל מציף תהייה מתבקשת: אם כולם מפסידים, או נמצאים על סף הפסד, מאיפה מגיע הכסף לתשלום חשבון החשמל, הנייר והמים? מי דואג שישולמו המשכורות?

ענייניהם הפיננסיים השוטפים של רוב כלי התקשורת בישראל אינם חשופים לעיון הציבור, ולפיכך קשה לענות על השאלות הללו לגופן. קצה חוט אפשרי לתשובה ניתן למצוא בשכבת מידע נוספת, המוטמעת כבר במפת הבעלויות (אם כי ברמת פירוט שאנו מקווים לשפר במהדורות הבאות): הכסף שמוציאים בעלי הון על כלי התקשורת שבידיהם עשוי להגיע, ולעתים אכן מגיע, מאחזקותיהם שמחוץ לשוק התקשורת.

י. התרחיש שלפיו משתלם להחזיק כלי תקשורת מפסיד ולשרת באמצעותו אגפים אחרים בקבוצת האחזקות של בעליו, או את מטרותיו האישיות, עמד במרכזה של הרשימה שפורסמה במקביל למהדורה הקודמת של מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, שעלתה לרשת ב-2013.

האפקט השלילי של שימוש מסוג זה בכלי תקשורת מובן. דוגמה מובהקת של התרחיש הזה היא "ישראל היום", הממומן בכספי תאגיד ההימורים הבינלאומי של בעליו. הדוגמה של אדלסון ו"ישראל היום" עלתה זה מכבר על שולחן הניתוחים התקשורתי. הדוגמאות האחרות נראות אפורות יותר ומוחשיות פחות, אך ראוי שגם הן יזכו לדקות התהילה שלהן תחת האזמלים, המזרקים וצינורות השאיבה.