בית-המשפט דחה בשבוע שעבר תביעה שהגיש אהרון דומב (דומפה) נגד אלדד יניב, שמואל הספרי וגדי טאוב, והטיל עליו לשלם להם הוצאות בסך עשרות אלפי שקלים.

דומב הגיש את התביעה בעקבות ספרון בשם "השמאל הלאומי (טיוטה ראשונה להערות)", שפירסמו יניב והספרי בשנת 2009. הכללת טאוב בתביעה נבעה מכתיבתו על היוזמה, בין היתר בבלוג שלו. בספרון נכלל פרק בשם "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'", ובו נטען כי שלוש הדמויות הללו הן "אדוני הארץ" העומדים מאחורי "מפעל ההתנחלויות", שגרם נזק כביר למדינת ישראל. בפרק נכתב:

דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'.

"אלה לא בעלים של משרד עורכי-דין תל-אביבי. אלה אדוני הארץ. הם ומתנחליהם. אדונים ממש. לא חלוצים ולא נעליים. ממש לא קופי של חלוצי חומה ומגדל או לוחמי גדוד נהגי הפרדות. הם לא נטעו עץ ולא בנו בית. זה האחמדים שעשו עבורם את הכל. כבר יותר מארבעים שנה שהם אוספים את הפלשתינאים מהמחסומים ונוסעים למפעל באזור התעשייה המפואר בברקן, למשל, שהמדינה הקימה על חשבונך, תושב שדרות, ואפילו לא משלמים להם שכר מינימום. כי הם סתם ערבושים. החוק הישראלי לא חל עליהם, ואם חל, מי אוכף? מסביב למפעל מפטרלת מחלקה של גולני. עשרה קילומטר משם, בנתניה, אנשים מחפשים עבודה.

"תגידו תודה לדומפה, ולרשטיין וזמביש. בשירקס, בקומבינות, שקרים, לחצים, איומים הם הפכו את ממשלות ישראל לדורותיהן, משמאל ומימין, לקבלן הביצוע של מועצת יש"ע. אם זה לא ייפסק ובאבחת סכין, תוך כמה שנים יוחלף סופית הקוד הגנטי של המדינה ונוכרז כולנו כהתנחלות אחת גדולה. קצת יהודים והמון ערבים.

"כבר שנים שהמתנחלים גורמים לנו לבנות את המדינה הפלשתינאית שתקום – על חשבוננו. כבישים עוקפים, מערכות ביוב ומים וחשמל ואנרגיה ומה לא. ובסוף, הפלשתינאים יקבלו את הכל – בחינם. דומפה ושות' מתנגדים לרעיון שתי מדינות לשני עמים. הם רוצים אחת גדולה ודו-לאומית. אם זה תלוי בדומפה, ולרשטיין, זמביש ושות', הפלשתינאים יקבלו אזרחות, זכות הצבעה ואת המפתחות למדינה. אם דומפה, ולרשטיין וזמביש ימשיכו לתפוס את המדינה בביצים, הפלשתינאים יקראו על שמם רחוב, אות תודה לפעילותם רבת השנים לבניינה של מדינה פלשתינאית במימון היהודים.

"זמביש פינת חאג' אמין אל-חוסייני, מי פנוי?".

דומב טען, באמצעות עו"ד אביעד ויסולי, כי המצוטט לעיל הוא בבחינת הוצאת לשון הרע עליו והוסיף, בין היתר, כי המחברים עוולו כלפיו בעוולת הרשלנות ובעוולת שקר מפגיע וכן פגעו בפרטיותו. לפיכך ביקש פיצוי בסך 300 אלף שקל וצו שיורה על גניזת הספרון. הנתבעים, באמצעות עורכי-הדין מיכאל ספרד, אנו דעואל-לוסקי וישי שנדור, ביקשו לדחות את התביעה בטענה כי אין מדובר בלשון הרע. לטענתם, מהות התביעה היא פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי והרתעת הרבים מהשתתפות בשיח הציבורי.

השופטת תמר בר-אשר-צבן, מבית-משפט השלום בירושלים, קיבלה את עמדת הנתבעים וקבעה כי הספרון אינו כולל לשון הרע כלפי דומב. השופטת הסבירה כי יש לבחון את הפרק המדובר כחלק ממכלול הספר ולא במנותק; יש לקחת בחשבון כי בספר אין התייחסות אישית אל התובע בשמו; וכי לפי סגנון הכתיבה ברור לקורא כי אין מדובר בקביעת עובדות.

"יש מחיר גם לעצם הגשת התביעה בגין פרסום אשר רחוק מלהוות לשון הרע"

"כבר מהשורות הראשונות של הספרון עולה סגנונו החד, הבוטה, המשתלח ולא אחת אף גס רוח", כותבת השופטת בפסק דינה. "[...] ראיית הפרק הנדון, פרק 23, ככזה העוסק בתובע מהווה באופן מובהק הוצאת דברים מהקשרם וחוטאת להבנת הספרון כולו כפשוטו. ראיית פרק זה כאילו התובע הוא נושא הכתוב מגלה חוסר הבנה של הכתוב כפשוטו [...] אין צורך בקריאה מתוחכמת ואינטליגנטית במיוחד ואף אין צורך בפרשנות לדברים, אלא די בקריאתם ובהבנת הדברים כפשוטם כדי להבין שמדובר בהתייחסות כוללנית ומכלילה המתייחסת אל 'המתנחלים' על-פי תפיסת המחברים ולשיטתם".

השופטת בר-אשר-צבן מעירה בהמשך פסק דינה כי "נסיונו של התובע לנַכֶּס לעצמו עלבון מהדברים, כאילו כוונו אליו באופן אישי וכאילו בניגוד לאמור בפרק הנדון בספרון, הוא כן בנה בית, כן נטע עץ, מחלקה של גולני לא פיטרלה סביב מקום עבודתו, או לא כינה את הפלשתינאים 'ערבושים', במקרה הטוב, מעוררת תמיהה.

"לבסוף, ואולי החשוב מכל", מוסיפה השופטת, "סגנון הכתיבה, אופיו ותוכנו מצביעים בבירור על כך שכלל אין מדובר בקביעת עובדות בכלל או בעובדות על אודות התובע בפרט. מדובר בכתיבה פוליטית מובהקת, המובאת בסגנון ספרותי בוטה, מתריס ומתגרה, שנועד להדגיש עובדות, להקצין עמדות ולהמחיש בצורה ציורית חדה ונחרצת את עמדת המחברים ביחס לנושאים הנדונים בספר ובהם נושא 'מפעל ההתנחלויות'".

 האיסור המוסרי שבהליך סרק

אף על פי שקבעה כי התוכן בספרון אינו לשון הרע, בוחנת השופטת בהמשך פסק דינה את ההגנות העומדות למחברים לפי חוק איסור לשון הרע ומגיעה למסקנה כי בכל מקרה הפרסום חוסה תחת הגנה של תום לב בהבעת דעה ביחס לעניין ציבורי.

בשל הגדרת הנתבעים את תביעת הדיבה ככזו שנועדה להשתיק, הם דרשו מבית-המשפט להטיל על התובע הוצאות בסכום גבוה. השופטת מתייחסת לכך בפסק דינה ומקבלת גם כאן את עמדת הנתבעים.

"די בעיון בתיק התביעה הנדונה כדי להיווכח כי חיוב בעלי הדין בהגשת תצהירים שנועדו להתמודד עם השאלה אם היה אמת בפרסום, אם טענות הנתבעים בספרון בעניין 'מפעל ההתנחלויות' נכונות ואם יש ממש בטענות שטענו בעניין עלות מפעל זה, גררו מצב שקשה לקבלו", היא כותבת.

"הדרך להתמודד עם אותו 'אפקט מצנן' שהנתבעים טענו כי יש להתריע מפניו היא אפוא בכך שתובעים בכוח יידעו כי אם יגישו תביעות שנועדו לפגוע בחופש הביטוי והתביעות תימצאנה חסרות בסיס, יהיה עליהם לשאת בהוצאות הנתבעים. כך, טבין ותקילין"

לדבריה, יש להתחשב בהיקף התצהירים, המסמכים והניירת שהגישו הצדדים, "מה גם שספק אם המסגרת הנדונה היא אמנם מסגרת ראויה לבירור המחלוקות הפוליטיות והחברתיות שבהן עוסק הספרון נושא התביעה הנדונה. ספק רב יותר אם ראוי שבית-המשפט יכריע אם טענות הנתבעים בעניין 'מפעל ההתנחלויות' נכונות, אם לאו".

השופטת מציינת כי הציעה לברר תחילה אם יש לשון הרע בפרסום, ורק אחר מכן להידרש, בהתאם לצורך, לשמיעת ראיות. דומב, כך מוזכר בפסק הדין, התנגד לניסיון לקצר את תהליך בירור התביעה והתנגד גם להליך שבסופו של דבר ננקט, ולפיו הצדדים הגישו סיכומים בשאלות שלא הצריכו שמיעת ראיות. "לכך יש מחיר כשם שיש מחיר גם לעצם הגשת התביעה בגין פרסום אשר רחוק מלהוות לשון הרע", מציינת השופטת.

"כאמור, לכל אדם, ובכלל זה התובע, עומדת זכות הגישה לערכאות. אולם לצד זכות זו של תובע, ישנן זכויות גם לנתבע לבל ייגרר להליך יקר וממושך שמראש ניתן לומר שסיכוייו קלושים. לא זו בלבד, אלא שיש לזכור שלצד זכות הגישה לערכאות עומד איסור הנגישה. הכוונה לאיסור המוסרי לפתוח בהליך נפל או להמשיכו לאחר שהתברר שכזה הוא. [...] כוונתנו לאיסור המוסרי המחייב שלא לנהל הליך סרק אזרחי.

שופטת בית-משפט השלום בירושלים תמר בר-אשר-צבן (צילום: אתר בתי-המשפט)

שופטת בית-משפט השלום בירושלים תמר בר-אשר-צבן (צילום: אתר בתי-המשפט)

"בענייננו, קשה לומר כי מדובר בתביעה שמלכתחילה היה לה סיכוי להתקבל, קשה לומר כי מדובר במקרה שהיה בו כדי להצביע על כך שלכאורה הוציאו הנתבעים לשון הרע על התובע, קשה לומר כי לא היה ברור מראש כי מדובר בפרסום שחופש הביטוי מגן עליו מפני פגיעה נטענת וקלושה בשמו הטוב של התובע. בנסיבות אלו, ובמיוחד לאחר שהתובעים [הכוונה כנראה לנתבעים] שטחו את טענותיהם בנושאים אלו כבר בבקשתם לסילוק התביעה על הסף, ראוי היה שהתובע יבחן שנית את תביעתו. לחלופין, ראוי היה שיסכים לסיכום בכתב ללא צורך בשמיעת ראיות בעניין טענת אמת בפרסום שאינה רלבנטית לנסיבות הנדונות. אף ראוי היה שיסכים לבירור מקדמי אם יש בעצם הפרסום משום הוצאת לשון הרע. התובע לא עשה כן, ואף שב והעמיס עוד עילות תביעה שלא היה מקום לבסס את התביעה עליהן. לכך, כאמור, יש מחיר.

"הדרך להתמודד עם אותו 'אפקט מצנן' שהנתבעים טענו כי יש להתריע מפניו היא אפוא בכך שתובעים בכוח יידעו כי אם יגישו תביעות שנועדו לפגוע בחופש הביטוי והתביעות תימצאנה חסרות בסיס, יהיה עליהם לשאת בהוצאות הנתבעים. כך, טבין ותקילין".

בהתאם לזאת פסקה השופטת על דומב לשלם 30 אלף שקל לאלדד יניב, 30 אלף שקל נוספים לשמואל הספרי ו-10,000 שקל לגדי טאוב, וזאת עבור שכר טרחת עורך-דין והוצאות המשפט שלהם.

16170-03-11