אנו קונים דברים רבים כשהם עטופים באריזה, גם תוכניות טלוויזיה. האריזה אסתטית, המוצר על גביה נראה גדול יותר ומפתה יותר, אבל בדרך כלל הוא דומה בחזותו למוצר שנמצא בתוך האריזה. אלא שלפעמים יש פער בלתי נסבל בין המוצר לבין אריזתו. כאן בדיוק נמצאת נקודת המוצא לדיון בבעייתיות של תוכנית הטלוויזיה "בייבי בום" ושל התופעה שהיא מייצגת.

מה שיותר מטריד הוא ש"בייבי בום" אינה המקרה היחיד שבו חומרי מציאות קשה נעטפים בעטיפה בידורית מתקתקה

"בייבי בום", תוכנית המתעדת לידות, היא מכונת רייטינג פוטנציאלית (העונה הקודמת זכתה לרייטינג של 18% והיתה התוכנית הפופולרית ביותר בערוץ 10). היא מביאה לצופה חומרי גלם חדשים ממחוזות אנושיים שעד כה חסו בצנעת הפרט. אנו צריכים להיות מוטרדים מכך שאלו נארזו בנייר העטיפה של "האח הגדול" ו"אלבום התמונות המשפחתי"; מכך שתמונות של דם, צעקות וחרדה משובצות בסיפור עלילה מלודרמטי ושכולם, בסופו של דבר, לרבות הרופאים, מתבוננים אל המצלמה המתעדת בחיוכים רחבים מלווים במוזיקה מרגשת; מן השילוב הבלתי מתקבל על הדעת בין התוכן לבין עטיפתו – פרי עבודה שקדנית, שקדנית מדי, של תסריטאים ואנשי יחסי-ציבור.

מהי "בייבי בום"? מדי שבוע פוגשים הצופים בכמה זוגות הבאים ללדת בבית-החולים בילינסון. הם מתראיינים, מספרים את סיפורם, והמצלמה עוקבת אחריהם בקו עלילה מאורגן, מהצירים המתקדמים ועד ליציאת התינוק, המתוארת בדקדקנות ובפירוט שאינם חוסכים מהצופה בכי וכאב, לחץ ומראות של תינוקות המגיחים מן הרחם בטרם נוקו.

חומר הגלם המחוספס, שכמוהו טרם נראה בישראל, נעטף במבנים סיפוריים ובדימויים שנלקחים משני מקורות זרים לו לחלוטין.

האחד הוא תוכנית המציאות "האח הגדול", אולי המצליחה מסוגה בישראל. "האח הגדול" – למי שטרם נחשף – עוסקת בתיעוד קבוצת אנשים שלכדה את עצמה מרצונה החופשי בבית עתיר מצלמות. כל אחד מהם מייצג טיפוס בחברה הישראלית, לכמה מהם סיפור קשה או כואב מעברם, ואותו הם יחשפו בנקודה מסוימת בתוכנית. אחרים נבחרו כך שייתכנו ביניהם מריבה או רומן.

לוגו תוכנית הבידור "האח הגדול" (פרט)

"בייבי בום" שואבת מ"האח הגדול" את שפתה החזותית, את הליהוק ואת הנארטיב. הקדימונים לשתי התוכניות זהים כמעט לחלוטין. בשתיהן מופיעה עין מצלמה המאוירת באופן דומה. בשתיהן הופיעו בקדימון הכותרת "בקרוב האורות יידלקו" ותמונת מסכי טלוויזיה מפוצלים. סביב הכותרת "בייבי בום" מופיע עיגול מסתובב המתגלה כעדשת מצלמה, כאשר בפסקול נשמע חיכוך של העדשה המבצעת תנועת זום.

בשתי התוכניות ההיגיון מאחורי הליהוק דומה וניתן להבנה בנקל. ב"האח הגדול" הדמויות מייצגות התפלגות דמיונית של שבטיה של החברה הישראלית (תל-אביבים ותושבי פריפריה, דתיים וחילונים להכעיס, אנשי שמאל ומתנחלים), לצד דמויות עם סיפור חיים ייחודי ("הטבעונית", "חולה הטורט", "אשה שהיתה בעבר גבר"). ל"בייבי בום" נבחרים זוגות שייחודם הוא בסיפור היכרות מעניין, בהיותם נציגיה של משפחה "אחרת", בעבודתם במקצוע נדיר או באירוע בעברו של אחד מהם המביא לכך שהלידה היא בעבורו "תיקון".

"האח הגדול" מנוהלת כביכול על-ידי "אח גדול" המיוצג בקול סמכותי אך אבהי ומלטף ובאמצעות עין המצלמה. הקול מטיל משימות ועונשים, אך בה בשעה "חדרו" משמש חדר הווידויים שבו המשתתפים יכולים לספר את סיפוריהם האישיים ולתנות את צרותיהם מול העין המכנית שהקול והמוזיקה טוענים אותה ברכות, בהקשבה ובקבלה.

מקבילו של "האח הגדול" ב"בייבי בום" הוא מנהל מחלקת היולדות. פרופסור, גבר, סמכותי, שחזותו הרחבה שולטת במסך הטלוויזיוני כולו והוא מצולם בדף הבית של התוכנית כשהוא אוחז שני תינוקות כמי שחולש על עולם ההולדה כולו. הוא הדמות הרפואית הדומיננטית שמקבלת "תפקיד" קבוע בסדרה. במהלך האפיזודות הוא מעורב בסיפוריהם האישיים של המטופלים, משיא להם עצות, ומעל לכל, יש לו סבלנות וזמן אינסופיים עבור כל אחד מלקוחותיו המצולמים.

פרופ' יריב יוגב בצילום יחסי-ציבור לתוכנית הריאליטי "בייבי בום" (צילום: בני אדם)

המקור השני הוא אלבום התמונות המשפחתי וגלגולו בעידן הדיגיטלי למצגת הבר-מצווה/בת-מצווה/חתונה. זה מספק לעטיפת חומר הגלם את החיוך והריגוש, ובכך מדחיק וסותר את החלקים שאינם מצטלמים היטב. מדובר בסוגה שחוקר התקשורת ריצ'רד שפלן היטיב לקרוא לה "תרבות קודאק": רצף מתועד של אירועים המייצגים לא משפחה כפי שהיא, אלא אידיאליזציה של משפחה; אוסף של רגעים המלמדים לא על החיים כמו שהם, אלא על הדרך שבה "צריכים" לחיותם. בעולם זה חווים אך ורק "פעמים ראשונות" של צמיחה והתפתחות, פוגשים בעיקר ילדים ולא קשישים, משתתפים במסיבות, ומעל לכל מדובר בעולם שכולו חיוך.

אלבום התמונות המשפחתי הופך לנחלת הקרובים, ולאחרונה גם לנחלת הכלל באמצעות מצגת הבר-מצווה/בת-מצווה/חתונה (שהמהדרין פותחים אותה לצפיית הכלל באמצעות אתרי שיתוף כמו יוטיוב). במצגת מתורגם רצף התמונות למשפטים מוזיקליים של שיר מרגש – הכניסה לכיתה א', השן הראשונה ומה לא. כל אלה נארזים ונחתכים על-פי צלילי המוזיקה.

סצינת הלידה ב"בייבי בום" עטופה היטב בחומרים שנלקחו מעולם האלבום המשפחתי. בני המשפחה הקרובים ולעתים גם הרחוקים באים להיות ביחד בעת הלידה (ובאחד הפרקים, כפי שהובטח לנו בקדימון, תגיע אחת היולדות ללא אמה, ואחת האחיות תיכנס לתפקיד). הסדר הסמלי מחייב את כולם לחייך, לנהוג באופטימיות (סבתות מודאגות מורחקות מהתמונה). גם כאשר יש בעיה היא נפתרת בקלות (נדהמתי לגלות מקריאת טקסט יחצנות לתוכנית כי חזיתי בניתוח חירום. בכנות, כמעט לא הרגשתי).

גם הרופאים משתתפים בחגיגה. כך בביקור הרופאים בפרק הראשון בעונה השנייה הצטופפו עשרות מהם, בכירים ומתמחים, סביב מיטת אחת היולדות. המוזיקה מוסיפה את הברק לעטיפה, וכמו במצגות – באירועים השונים המוזיקה היא אכן המלך. תמונות המאמץ ורגעי יציאת התינוק מתורגמים למשפטים מוזיקליים, לקוחים משירים של זמרים הידועים כפונים "ללב שלך". צלילי המוזיקה עולים ומתגברים, ולמעשה משתיקים את צעקותיה של היולדת.

צילום מסך מתוך התוכנית "בייבי בום"

ומדוע יש להידרש לפער שבין התוכן לעטיפה? הסיבה היא שהפער ב"בייבי בום" גדול מדי, ורצונם של המפיקים בפער כזה או רצונו של הקהל לקבלם – מטרידים.

הגעה לבית-חולים לצורך לידה היא רגע מתוח, דרמטי ומכונן. היא בהחלט אינה מנותקת מהיום-יום, כמו למשל חגיגת בת-מצווה, ואנשים אינם עסוקים במסגרתה במשחקי תפקידים של זהות כמו ב"האח הגדול". מדובר בתהליכים רוויי קונפליקטים ומשברים, ולעתים מעורבות בהם דילמות חיים אמיתיות, הבריאות מול הצו להוליד ניצבים זה מול זה, נחשפות מערכות יחסים הרמוניות ושאינן הרמוניות בין בני-זוג ובינם לבין המשפחות שסביבם, ולעתים קרובות מאוד מתפתחים עימותים בין מי שמגיע ללדת לבין נציגיה של מערכת בריאות מופרטת למחצה, שבה לא הכל שווים, בלשון המעטה.

במציאות כפי שהיא, האחיות העמוסות אינן נעות בקלילות במסדרון כשכוס קפה בידן לטובת המצגת, אלא כשהן כורעות תחת הנטל; לעתים לבן גס במטופלות או בסימני המצוקה שמשדר המוניטור; צעקות הכאב יכולות להיות מבחינתן סימן לפינוק; וממש בנאלי להגיד שמנהלי המחלקות אינם "אח גדול" שעיקר זמנו מוקדש להתעניינות בבעיותיהם של החולים.

אריזת חומרי הגלם ממקמת את הצופה האידיאלי לא כמי שאמור לחשוב כאזרח ביקורתי, אלא כצופה משועשע שהסיר דאגות מלבו

אך הסוגה המשולבת אינה מאפשרת לחוות זאת. אריזת חומרי הגלם ממקמת את הצופה האידיאלי לא כמי שאמור לחשוב כאזרח ביקורתי (למשל, על מערכת הבריאות), אלא כצופה משועשע שהסיר דאגות מלבו. ככזה הוא יכול להתרגש מעומק המציצנות (ראית מה רואים שם? בחו"ל רואים יותר), מהסיפור המרגש (תראו איך שכולם עוזרים לה), או לקבל השראה למצגת הפרטית שלו.

מה שיותר מטריד הוא ש"בייבי בום" אינה המקרה היחיד שבו חומרי מציאות קשה נעטפים בעטיפה בידורית מתקתקה. כתבות תחקיר עיתונאיות בנושאים שהיו ראויים לטיפול שיחשוף מורכבות ואמביוולנטיות הופכות ל"דרמה סוחפת" שבמרכזה ניצב העיתונאי האמיץ שחדר למתחמי האויב, נגע ברוע המוחלט ויכול לו, או שהצטרף לכוחות הלוחמים וחזר עם סיפורם המרגש. כל אלה הם עדויות נוספות לחדירתו של ה"אינפוטיינמנט" – מצב שבו בידור מחליף מידע.

לא אחת נטען במחקר האקדמי כי לבנו גס במראות קשים כיוון שאנחנו רואים אותם יותר ויותר באמצעי התקשורת. אולי זה נכון, אבל חשוב גם להזכיר שבגלל האריזות הנעימות והמוכרות שבהן הם עטופים, אנחנו גם חושבים פחות ופחות על משמעותם האמיתית.

ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל, והמחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה