נסיון ההתנקשות של צה"ל בראש הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, עומד במרכז כל עיתוני הבוקר. יוסי יהושוע מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי "חמש פצצות טון במשקל של טונה הוטלו ממטוסי אף-16 על הבית בשכונת שיח' רדואן, מזוויות שונות" (הכפילות במקור). יואב לימור מדווח ב"ישראל היום" כי הבית שהתקבל מידע על הימצאותו של דף בו הותקף שלשום ב"שמונה פצצות, שהושלכו מזוויות שונות, כדי להבטיח את קריסתו המלאה". עמוס הראל כותב ב"הארץ" על "לא פחות משמונה פצצות". חמש פצצות, שמונה או יותר – ברור כי הבית הושמד כליל וככל הנראה כל מי ששהה בו נהרג.

כותרת המשנה לראשית של "הארץ" נפתחת בנתון שאינו מופיע כלל בשערי "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות": "אשתו ובנו של ראש הזרוע הצבאית נהרגו בתקיפת צה"ל". בהמשך כותרת המשנה של "הארץ" מתפרסם נתון נוסף, שאינו מופיע כלל בשני העיתונים הנפוצים בישראל: "הפלסטינים: 22 הרוגים בתקיפות".

השאלה מה תהיה ההשפעה של נסיון ההתנקשות בראש הזרוע הצבאית של חמאס נדונה בטורי הפרשנות. "הניסיון לחסל את דף הוא לא קפריזה נקמנית לצורכי תעמולה", כותב אלכס פישמן בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות". "זו הדרך היחידה לגרום הישג משמעותי מול ארגון טרור בהשקעה זולה יחסית של מאמץ ודם. הניסיון שהצטבר בישראל ובעולם קובע שאחת הרגליים החשובות בכל תוכנית לדיכוי ארגון טרור היא פגיעה במנהיגיו: גם אם תקום אחר-כך מנהיגות אחרת, הפגיעה בצמרת תשפיע תמיד על ההתנהלות בשטח".

השוואה לעיתונים האחרים מלמדת כי פישמן בודד הבוקר בעמדתו. "מעריב" מקדיש לסוגיה עמוד ובו שני טורי דעה, מאת רן אדליסט ויוסי מלמן. שניהם חולקים על דעת פישמן. "עשרות שנים של חיסולים לא הנמיכו את רמת הטרור", כותב אדליסט. "[...] על כל מחוסל צצו תמיד עשרה מחליפים כדי למלא את מקומו [...] השאלה היא אם החיסולים הללו תרמו להנמכת רף האלימות הנקודתית בזמן ובמקום שבו הם בוצעו. התשובה היא לא".

מלמן מחרה מחזיק אחריו. "היסטורית", הוא כותב, "מבצעי החיסולים נגד מנהיגים של ארגוני טרור ופעילים בכירים בהם מזכירים את חד גדיא מההגדה של פסח. לכל מחוסל נמצא מחליף שעולה עליו ביכולותיו ובכשרונו. אך גם אם חוסל, ההתנקשות בו תשבש רק לפרק זמן מסוים את פעילות הארגון בכלל ואת היכולת הצבאית בפרט [...] להסתלקותו של דף לא תהיה השפעה מכרעת על המאבק בין חמאס לישראל. גם לו יימצא מחליף הולם".

"התנקשויות נחשבות להישג שאפשר לשווקו לציבור", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "בדרך כלל, הן אינן משנות מן היסוד את המצב האסטרטגי. רק במקרים בודדים (פתחי שקאקי מהג'יהאד-האסלאמי ב-1995, עימאד מורנייה מחיזבאללה ב-2008) הביא חיסול לפגיעה של ממש ביכולת המבצעית של ארגון טרור".

פרשן "ישראל היום" יואב לימור ממעיט גם הוא במשמעות ההתנקשות, אם אכן צלחה. "ההישג העיקרי בחיסולו יהיה מורלי", הוא כותב.

הלוויית בנו של מוחמד דף, 20.8.14 (צילום: עמאד נאסר)

גם אם הצדק בידי פישמן, עולה מאליה השאלה אם ראוי היה להורות על התנקשות בדף, בהנחה שיחד עימו ייהרגו וייפצעו אנשים שיימצאו סביבו. האם ראוי להורגם כ"נזק אגבי" עבור ההישג שהשלכותיו על המשך הלחימה אינן ברורות? מאוד יכול להיות שכן, כמובן. אולם להבדיל מהשאלה על השלכות ההתנקשות על המשך העימות מול חמאס, שאלת הלגיטימיות של עצם הפעולה אינה עולה בשני העיתונים הנפוצים בישראל.

"הארץ", לעומת זאת, נוגע בה. "כלקח מנסיונות חיסול קודמים שכשלו, הטיל חיל האוויר לא פחות משמונה פצצות על הבית בשיח' רדוואן", כותב הראל בטורו. "זה אומר שבישראל אישרו במודע פעולה שהיה סביר כי תביא, לצד פגיעה אפשרית בדף, גם להרג אזרחים – וכי בצמרת המדינית והבטחונית היו מוכנים לקחת את הסיכון הזה, לנוכח הקיפאון שנוצר בעימות עם חמאס".

בידיעות נוספות המתפרסמות ב"הארץ" מדווח כי אשתו של דף ובנו בן השבעה חודשים נהרגו במקום, יחד עם אדם נוסף, בן 19. בסך-הכל הביאה תקיפת המבנה לאשפוזם של כ-25 איש בבתי-החולים. "אשתו ובתו" היא הכותרת למאמר מאת גדעון לוי הרואה הבוקר אור בעיתון, ובו תוהה לוי כיצד ישראל היתה מגיבה לו, חס וחלילה, חמאס היה מחסל את אשתו ובתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו או את אשתו ובתו של הרמטכ"ל בני גנץ.

מוסף "מעריב", 21.8.14

כתבת השער במוסף של "מעריב" מוקדשת להתנקשויות הרבות של מדינת ישראל באויביה. "נסיון החיסול של מוחמד דף מציב שוב סימני שאלה סביב מדיניות הסיכולים הממוקדים", נכתב בכותרת המשנה שעל השער. "התועלת ההרתעתית מול הנזק הדיפלומטי, והסוגיות המוסריות בנושא הפגיעה בבלתי מעורבים".

אריק בנדר משוחח עם איש המוסד לשעבר גד שמרון, מונה את מבצעי החיסול הבולטים בתולדות המדינה, ומציין כי "השימוש הסיטונאי בסיכולים ממוקדים כאמצעי מרכזי למלחמה בטרור החל במהלך האינתיפאדה השנייה". בין ספטמבר 2000 לאוקטובר 2012, כך לפי בצלם והאו"ם, חוסלו מעט יותר מ-250 מטרות בהתנקשות ישירה. עימם נהרגו עוד כ-200 איש שלא היו מטרות להתנקשות.

בנדר מצטט מדברי ראש המוסד לשעבר דני יתום, המצדד בהמשך המדיניות ואף הרחבתה ("כל מי שעוסק בטרור – אין לו חסינות. דמו בראשו"), אולם לצד זאת מעניק פתחון פה גם לישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים, המתנגד למדיניות החיסולים. "לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית, שבה הלכה למעשה לא מופעל עונש מוות, מחליטה ועדה סודית שאינה מבוקרת ואינה שקופה להוציא להורג אנשים כעונש על פשעים שעשו. זה בלתי נתפס", אומר מנוחין.

לפני תריסר שנים, כשישראל התנקשה בטרוריסט סלאח שחאדה, וחיסלה יחד איתו את אשתו, בתו, עוזרו ועוד 11 אזרחים, קמה בישראל מהומה. הדרג המדיני והדרג הצבאי החליפו האשמות, העיתונים דיווחו על "מבוכה", אפילו ראש הממשלה אריאל שרון הודיע שלו היה יודע מראש מה יהיו תוצאות התקיפה, לא היה מאשרה. הבוקר, לאחר ההתנקשות בדף, הדעות שמביעים גדעון לוי וישי מנוחין נדחקות אל מחוץ לקונסנזוס ואינן מקבלות ביטוי בשני העיתונים הנפוצים ביותר בישראל.

אי-ודאות

מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ליקט לטורו שלל הצהרות משידורי יום אתמול המעידות על אי-הוודאות בנוגע לגורלו של מוחמד דף. "אני אגיד לך ככה: אנחנו לא יודעים שהוא לא מת", אמר אהוד יערי בשעות אחר הצהריים. "אנחנו יודעים שחמאס רוצה לשכנע אותנו שמוחמד דף חי", הוסיף כמה שעות אחר-כך.

"כשיונית לוי שאלה את אודי סגל אם רה"מ ייתן תשובה ברורה בנושא דף, קפץ סגל עם סלטה מרהיבה משלו: 'אני משוכנע שנשמע שאלה ואני חושב שנקבל תשובה, אבל אני לא בטוח מה תהיה התשובה'", כותב שריר, ומוסיף: "השאלה ברורה והתשובה ברורה. האם מוחמד דף חי או מת? התשובה היא כן".

אל מול אי-הוודאות בנוגע למצבו של דף, בולטת הוודאות הברורה של יום אתמול. ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף בחריפות את השרים שהעבירו עליו ביקורת. המשמעות של תקיפה זו? ובכן, זו שוב נתונה לפרשנות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, 20.8.14 (צילום: פלאש 90)

"רה"מ בביקורת חריפה לעבר השרים: 'תנו כתף, דברו פחות'", נכתב בגופן מודגש על שער "ישראל היום", לצד תצלום פניו התקיפות של ראש הממשלה נתניהו. הפרשן הבכיר בעיתון, דן מרגלית, מתפקד גם הבוקר כחיל העזר של ראש הממשלה. "כאשר חברי קבינט מביעים אכזבה מתמדת מדוע אין נתניהו ויעלון וגנץ מאמצים התנהלות צבאית אחרת, הם מעמעמים עובדה זו ומחלישים את כושר העמידה של הציבור הישראלי", הוא כותב. "[...] השרים האופוזיציוניים בקבינט הם שמכבידים על הממשלה".

בראש שער "ידיעות אחרונות" מתפרסמים תצלומים של שלושה פוליטיקאים: ראש הממשלה נתניהו והשרים הסוררים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. נתניהו, מטושטש מעט, נראה בתצלום זועם ממש, קוצף, כאילו עוד רגע ייצאו קרני לייזר מעיניו ותמרות עשן מנחיריו. בנט וליברמן, לעומת זאת, נראים די קול בסך-הכל.

"ראש ממשלה שמשתלח בשריו באמצע מערכה צבאית הוא ראש ממשלה חלש", קובע נחום ברנע בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. "[...] אם נתניהו ביקש להוכיח למצרים שהוא שולט בממשלתו, הוא השיג את ההפך". הכותרת הלעגנית שניתנה למאמרו של ברנע היא "שני ביבי למל".

בן כספית, פרשן "מעריב", תוהה בכפולה הפותחת של עיתונו: "איזה נזק גורמת לישראל התבטאות של אביגדור ליברמן, לפיה ישראל צריכה למוטט את שלטון חמאס בעזה? איזה נזק לביטחון הלאומי גורמת דעתו של נפתלי בנט, לפיה צריך להפסיק לדבר עם חמאס ולפעול צבאית על מנת להכריע אותו? איזה נזק לאינטרסים הלאומיים של ישראל גורמת דעתה של ציפי לבני, לפיה אין מה לדבר עם חמאס? תשובה: שום נזק. נתניהו זורה חול בעיני הציבור. חילוקי דעות זה עניין לגיטימי".

דבר והיפוכו

"הזיכרון הקצר של נתניהו", נכתב בכותרת ידיעה קצרה מאת איתמר אייכנר, המתפרסמת בתחתית עמ' 6 של "ידיעות אחרונות". "לא עמד במלה", נכתב בכותרת הגג שלה. "ראש הממשלה טען אמש במסיבת העיתונאים כי כאשר היה ראש האופוזיציה תמיד העניק את מלוא הגיבוי לראשי הממשלה בזמן לחימה", כותב אייכנר, "אלא שהוא שכח לציין: מיד לאחר 'עופרת יצוקה' הוא תקף את ממשלת אולמרט על כך שלא מוטטה את חמאס". בהמשך יש פירוט לגבי מועד הביקורת שהטיח נתניהו בממשלה – "כמה שבועות לאחר תום המבצע".

נראה שמישהו במערכת "ידיעות אחרונות" אינו מבין לחלוטין את מושג הזמן. מתיחת ביקורת על הממשלה "מיד לאחר" סיום לחימה או "כמה שבועות" אחריה אינה בגדר מתיחת ביקורת "בזמן לחימה".

למקרא הידיעה של אייכנר מתעוררת תחושה שלפיה הכותרת וכותרת הגג נכתבו אמש, מיד (במובן של שניות, לא שבועות) לאחר שנתניהו השמיע את גערתו, ורק לאחר מכן החל החיפוש אחר תוכן שיהלום את הכותרת. תוכן שכזה, כך נראה, לא נמצא בזמן המוגבל שעמד למערכת "ידיעות אחרונות". משום כך, עדיף היה לוותר על פרסום הידיעה.

דבר והיפוכו (2)

"חוזרים הביתה: 9,020 יורדים שבו לישראל", מבשרת כותרת מלבבת בראש עמ' 27 של "ישראל היום". המדפדף המזדמן בחינמון לומד מהכותרת כי למרות הכל, ואולי דווקא בגלל הכל, הישראלים לשעבר מעדיפים בסופו של דבר לחיות בישראל ולא בשום מקום אחר. אלא שאז מגיעה כותרת המשנה: "שנת 2013 בסימן הגירה שלילית". טוב, זה כבר מעט משונה. המשפט אמנם מעורפל מעט, בוודאי ביחס לקביעה העובדתית הברורה שמעליו, אבל בכל זאת עולה ממנו רושם שלפיו לא הכל ורדרד.

"ישראל היום", 21.8.14

גוף הידיעה, מאת זאב קליין, לא ממש מסייע להבין אם אנו חיים בגן-עדן או בגיהנום. "מנתונים שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתברר כי יש לא מעט ישראלים שחוזרים הביתה", כותב קליין. "בשנת 2012 חזרו כ-8,800 ישראלים, ובשנת 2013 חזרו עוד כ-9,020 ישראלים. משמעות הדבר היא שבשנת 2012 מאזן ההגירה היה שלילי (ההפרש בין מספר היוצאים למספר החוזרים לאחר שהייה של שנה ויותר בחו"ל) ועמד על 7,100".

בשנת 2012 היתה הגירה שלילית, או בשנת 2013? וכיצד אפשר לקבוע שהיתה הגירה שלילית מהנתונים שבידיעה? לא ברור. מישהו השמיט מהידיעה את המידע שמופיע בראש ההודעה לעיתונות שהוציאה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: "בשנת 2012 יצאו לחו"ל ושהו שם ברציפות יותר משנה (להלן שהייה ממושכת) כ-15.9 אלף תושבי ישראל".

רק אם לוקחים בחשבון את המידע הזה ניתן להבין למה כיוונה כותרת המשנה. 15,900 פחות 8,800 שווה 7,100. מכאן נובע מאזן ההגירה השלילי של ישראלים בשנת 2012 (לא כולל עולים חדשים). אולם הנתון הזה, של כ-15.9 אלף יורדים/עוזבים, נעדר מהידיעה שמתפרסמת ב"ישראל היום". השמטתו מעקרת אמנם את הידיעה מההיגיון הפנימי שהיה עשוי להיות לה, אבל לפחות הכותרת ממלאת את הלב בגאווה.

בדיוק בזמן

"הנס של משפחת מסר", מודיעה כותרת המתפרסמת הבוקר בשער "ישראל היום". הכותרת מפנה לידיעה על מקרה שאירע אתמול – רקטה שירה חמאס מעזה פגעה ישירת בבית באחד מיישובי המועצה האזורית חוף אשקלון, אולם איש לא נפגע משום שבני הבית לא שהו בו בזמן הפגיעה. "חבר התקשר אלי וסיפר לי כי יש לו תחושה לא טובה בגלל היקף הירי של הרקטות. שמעתי בקולו, התקשרתי לאשתי וביקשתי שתעזוב את היישוב עם הילדים", מצוטט אילון מסר, שביתו ספג את הפגיעה.

"אלוהים תמיד איתנו. כשקוראים לו הוא בא", כותב יוסי קליין במדור הדעות של "הארץ". "לפני חודש הוא הופיע לפני מח"ט גבעתי. הוא בא בדיוק בזמן. בדיוק כשהתחלנו לשאול מה מטרות המלחמה ומה תהיה ההצדקה למותם של חיילים. המח"ט אמר שמדובר בכבודו של האלוהים ובכך סתם לנו את הפה".

בעיתונות הכלכלית

ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר הכתבה השנייה המוקדשת ל"מפלצות הביטוח". ב"גלובס", בינתיים, מתמקדים בתקציב החינוך. ביום שישי האחרון הקדיש סגן עורך העיתון אלי ציפורי את טורו הקבוע לנושא. "כולם מדברים על חוסר השקיפות בביטחון, אבל בתקציב החינוך המצב לא פחות רע", טען.

לדבריו, "לעומת השיח הציבורי הער והשטחי סביב תקציב הביטחון, אין כמעט שום דיון על תקציב החינוך, למרות גודלו ולמרות חוסר המידע בו. מדברים אולי על הצד הפדגוגי, על ההחלטות של שר החינוך שי פירון, אבל ממעטים מאוד לדבר על החיבור בין הפדגוגיה לכסף".

בגליון "גלובס" שחולק אמש למנויים פתח ציפורי בבשורה: "משרד החינוך עומד להעלות מערכת שקיפות, שתפרט את כלל התקציבים המגיעים אל התלמיד ממשרד החינוך והרשות המקומית שבו נמצא בית-הספר. כך מסר המשרד ל'גלובס' בעקבות הביקורת שנמתחה בעיתון בסוף-השבוע האחרון על חוסר השקיפות של תקציב החינוך". בהמשך שב ומנה ציפורי את הבעיות שבתקציב משרד החינוך.

"בסופו של דבר", כתב ד"ר שלמה סבירסקי בטור נלווה, "רמת השקיפות הנמוכה כל-כך של תקציב מערכת החינוך מונעת מאיתנו לדעת לאשורם את ממדי הפערים התקציביים בין בתי-הספר השונים בישראל".

עיטור העוז

נראה שרוח הלחימה המפוארת שמאפיינת את חיילי צה"ל בשבועות האחרונים חילחלה למערכת "ישראל היום", אחרת קשה להבין מנין קיבלו עורכי העיתון את העוז לפרסם דיווח מחמיא על קבוצת צעירים ששמה לעצמה למטרה להילחם בגזענות הפושה ברשתות החברתיות. "ישראל היום", למי ששכח, הוא העיתון היחיד בישראל שבאופן קבוע מדיר מסקרי דעת הקהל שלו חמישית מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל – זו הדוברת ערבית – ובכל זאת מדווח על הממצאים כאילו הם מייצגים את עמדות "הציבור הישראלי".

ענייני תקשורת

בכל העיתונים מדווח על הוצאתו להורג של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי על-ידי פעילי ארגון המדינה-האסלאמית. ב"מעריב" כותב אבירם זינו על זכרונותיו מפולי. "ג'יימס היה כמוני, חבר ב'מועדון העיט', מועדון סגור לעיתונאים זרים עם קבוצת פייסבוק בעלת שם זהה", כותב זינו, ומספר כי פולי היה רגיש למותם של עמיתיו למקצוע.

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי מנהל קול-ישראל, מיכאל (מיקי) מירו, פורש מתפקידו בעקבות פגישה עם העורך הראשי החדש והמנהל בפועל של הרשות, יונה ויזנטל.