הקדמה // המושג "תמונת הניצחון" רווח בסיקור התקשורתי של סיבוב הלחימה הקודם בעזה, שכונה על-ידי מעניק השמות הצה"לי "עמוד ענן". זה היה גם השם שנתנו כאן לפרויקט סיכום הסיקור של אותו מבצע. זהו מושג חשוב, והוא מעמיד את התקשורת לא כאלמנט נוסף, עוד שחקן בזירה, אלא כשדה הקרב האמיתי. משום שבמלחמה שבה אף צד אינו שואף או מסוגל להגיע להכרעה, "ניצחון", מה שנשאר הוא הקרב על תמונת הניצחון, והקרב הזה מתנהל בזירה התקשורתית, לא בשטח הצבאי.

מתוך דף הפייסבוק "גזענים שמדכאים אותי"

לפני שנתיים התמקדנו בתמונת הניצחון בכלי התקשורת שמחוץ לישראל. את הקרב על התודעה המקומית סיכמתי כאן כך: "אם לשפוט על-פי כותרות העיתונות המקומית, ישראל יצאה ממבצע 'עמוד ענן' מובסת". "ישראל היום" בלט אז כמי שהודיע על הכרזת הניצחון של נתניהו בלב ולב, משום שלא תאמה את נטיית לבם האמיתית של עורכיו. גם במהלך המבצע הנוכחי בלט הפער בין האידיאולוגיה הימנית של בכירי העיתון ופרנסיו לבין מחויבותם (המושחתת) להתמסרות לדף המסרים של לשכת ראש הממשלה, שבחר מצדו שלא "להשתגע" כפי שהיה אולי מעדיף שלדון אדלסון.

עם תום המבצע הנוכחי, שיעדיו המוגבלים שונו תוך כדי תנועה והוא הסתיים בחטף, ביקשנו מכותבי המערכת (ועוד אורח) לבחור "תמונה" אחת הקשורה למבצע ולכתוב על אודותיה בקצרה. גם הפעם, על אף שידה של ישראל היתה שוב על העליונה, לא היתה בנמצא "תמונת ניצחון". גם הפעם בלטו תמונות של עיתונות מגויסת ונגררת. מה שנראה שהשתנה בכל זאת ממבצע למבצע הם קווי הקרע והשסע על פני תמונת השיח בישראל. העורף שלנו איתן בכל הנוגע למילוי אחר הוראות הביטחון האישי, אולם תוכו מרירות וסכסוך. אם בכל זאת יש תמונת ניצחון במערכה זו – זו היא התמונה. לרוע המזל, זה אינו נצחונה של ישראל. (שוקי טאוסיג)

לא התבלבלתי // "לא להתבלבל", המליץ חזור והמלץ השר נפתלי בנט בהופעותיו התקשורתיות במהלך המלחמה בעזה. באופן לא מודע, כנראה, הפך צמד המלים למנטרה שגורה בפיות האלופים בדימוס שגדשו את אולפני הטלוויזיה בנסיונותיהם להנהיר לציבור את המתרחש ברצועה. הצלחתם היתה מלאה.

תודות להמלצתם, לא התבלבלתי כששמעתי שצה"ל יצא למבצע כדי לשתק את ירי הרקטות, אך כעבור יום-יומיים הוצבה לו מטרה אחרת – לחסל את המנהרות. ולא התבלבלתי כאשר ראשי המדינה, והפרשנים, הודיעו מהרגע הראשון שחמאס בלחץ ושהוא נחלש, בעוד שעל ישראל מוסיפות לנחות רקטות גם ביום ה-28 למבצע.

ולא התבלבלתי כאשר כתבים מדיניים ציטטו שרים שתיארו את ג'ון קרי כמי שחפר מנהרה מתחת לעמדה הישראלית, ולאחר מכן דיווחו על שבחים שהרעיף ראש הממשלה על מזכיר המדינה ועל הנשיא אובמה. ולא התבלבלתי כאשר שר הביטחון הודיע שדרושים יומיים-שלושה לנטרול איום המנהרות, בעוד שהמאמץ הזה נמשך אפילו בשעה שבה מוקלדות שורות אלו ( צהרי ה-4 באוגוסט).

ולא התבלבלתי כאשר שמעתי דיווחים מנוגדים על השאלה אם צה"ל ידע על מערך המנהרות או הופתע מממדיו. ולא התבלבלתי למשמע הנתונים הסותרים שמסרו הכתבים הצבאיים על מספר המנהרות שאיתר צה"ל. ולא התבלבלתי למשמע ההגדרות השונות על משמעותם של "מנהרות", "פירים", "מנהרות קישור", "מנהרות חיפוי", "מנהרות מסתור", "מנהרות מעבר", "מנהרות תקיפה" ו"מנהרות הגנה".

ולא התבלבלתי מן הדיווחים הסותרים על זהותו של מי שפגע בבתי-הספר של אונר"א. ולא התבלבלתי כאשר קול-ישראל ציטט את רשת סקיי בערבית מבשרת על הבשלת יוזמה מצרית להסכם הפסקת אש, ומיד לאחר מכן מודיע קול-ישראל מפי "מקורות ישראליים" על הימנעות ישראלית מוחלטת ממגעים להשגת הסכם כזה.

ולא התבלבלתי כאשר התברר שהממשלה תקועה עם הדילמה: הנהגת החמאס היא הבעיה או הפתרון; אבו-מאזן הוא הבעיה או הפתרון? ולא התבלבלתי כאשר השרה ציפי לבני בישרה בערוץ 2 על החלטת הקבינט על נסיגה חד-צדדית ורבע שעה לאחר מכן הודיע ראש הממשלה שלא בכך מדובר.

ולא התבלבלתי כאשר התברר שצה"ל אכן מסיג את כוחותיו מהרצועה, אבל לא ברור אם יגיב כאשר חמאס ימשיך לירות ואם רק יגיב או גם ייזום ירי. ולא התבלבלתי כאשר הממשלה הכריזה שלא תנהל כל מו"מ עם חמאס על "הסדרה", ובו בזמן היא מחכה בכיליון עיניים לאיתות מקהיר על תוצאות המו"מ שזו מנהלת עם נציגיו.

ולא התבלבלתי כאשר ישראל הבהירה כי תם עידן ההפוגות ההומניטריות, וכעבור פחות מיממה הכריזה על הפוגה הומניטרית לשבע שעות. ולא התבלבלתי כאשר נותרה בעינה השאלה אם הממשלה בעד הרתעה או הסדרה. ואני בהחלט לא מבולבל גם עכשיו, כשלא ברור אם ארצי נמצאת בהפסקת אש או במלחמה. (עוזי בנזימן)

מרדכי קירשנבאום מודיע על מטח רקטות לכיוון אשדוד, ערוץ 10, 28.7.14 (צילום מסך)

ונעבור לאזעקה // במהלך המבצע האחרון המליץ רביב דרוקר לוותר על הנוהג שגיבשו תחנות הרדיו, לקטוע את מהלך השידור הרגיל כדי לדווח על כל אזעקה ואזעקה, כמו גם את זה שנקטו מהדורות החדשות בטלוויזיה, לעבור לכתב השטח בכל יישוב שבו נשמעה אזעקה.

בעוד שבפרקטיקה הראשונה שדרוקר ביקר דווקא יש היגיון מסוים (היא משרתת נהגים הנוסעים בחלונות סגורים או מחוץ לעיר ואינם יכולים לשמוע את האזעקות בחוץ), ולכן גם התמידה – זו השנייה אכן התגלתה עם הזמן כמונוטונית ומיותרת, עד שהומרה כמעט כליל במתכונת הרדיופונית: הכרזת קרייני הרצף למיניהם על הישמע האזעקות ומיקומן.

וכך, בשבוע-שבועיים האחרונים, במקביל להופעת ההתראות בפונט ענק בצדו הימני של המסך, שמענו את מגישי החדשות מתפרצים פעם אחר פעם לדברי מרואיינים, עולים עליהם, חותכים אותם, משסעים אותם או משתיקים אותם – הכל כדי להכריז על עוד אזעקה שנשמעה ברחבי הארץ (רגע, אם היא כבר נשמעת, מדוע צריך לשמוע על כך גם בטלוויזיה?).

תחילה נעשו ההכרזות הללו תוך התנצלויות מהוססות על קטיעת דברי המרואיין, ויצרו רושם של הכרח מעיק שנכפה על המגישים. בהמשך נעשו נחושות יותר ויותר, ובמכריזים דבק משהו מן התשוקה הנלווית לעיסוק במלאכת הצלת החיים, משל היו כוח משלים של מערך האזעקות של פיקוד העורף.

ואולי התשוקה נבעה דווקא מהאפשרות הנדירה שנקרתה בפני המגישים והקריינים, לדברר סוף-סוף את המדינה בצורה פשוטה ונטולת קונפליקטים, תוך השלת שאריות היומרה האחרונות לאמות מידה עיתונאיות מקצועיות. פשוט לדברר. כמו אז, בימים היפים, כשהכל היה פשוט וברור. בהודעות הללו הרי לא ייתכנו סכנה לדו-משמעות כלשהי או חשד להרמת גבה. הן ממזגות את העיתונאי ואת השלטון לכדי ישות הרמונית אחת. דוברי צה"ל, ליטרלית.

בתוך כך, ההתלהבות שבה קטעו המגישים והקריינים פעם אחר פעם את דברי המרואיין – במסגרת אותו צו 8 רגעי שהוטל לפתחם – הסגירה את דעתם על המשדרים שבהם הם לוקחים חלק. דומה שבעיניהם זו ערימה של שטויות, גבבה, קשקושים שבכל רגע נתון אין שום בעיה להתפרץ ולקטוע אותם. זו מידת החשיבות שהם מעניקים לטקסט הממלא את המשדר שלהם. (איתי זיו)

משחק הכדורגל בין צרפת לניגריה, ששודר בערוץ 1 בעת מציאת גופות הנערים, 30.6.14 (צילום מסך)

המסך נחטף // בראשית, או קצת קודם, היתה חטיפת שלושת הנערים. וכשגופותיהם נמצאו מוטלות החלו שעות ההאפלה: אותה פרוצדורה הכרחית המותירה את הבמה לשמועות ולרשתות החברתיות ולרשתות הזרות, בעוד שהתקשורת הממוסדת נאלצת להסתפק ברמזים מדאיגים.

בשעות לפנות ערב של היום ההוא הופקעו תוכניות ערוץ 2 וערוץ 10 לטובת ברברת אולפן וצילומי לולאה בדבר התרחשויות לא ברורות בגזרת שובו אחים בואכה חברון. הערוץ הראשון הסתפק בפרסום ידיעה קצרה וחזר לתפקידו התקופתי, שידור ההתרחשויות בכרי הדשא של ברזיל – עד שדבר מות הנערים הותר לפרסום. ומאז ועד להודעה חדשה היה הערוץ לשק חבטות תורן, משל פיצל את המסך בין שידור ספורט לבין סיקור פיגוע התאבדות ענק.

גל ההאשמות וההגחכות שבא בעקבות ההחלטה ביטא כמה מהתופעות המעצבנות של ימינו התקשורתיים. ראשית, הוא זיקק כבקריקטורה את המוסכמה שכאשר מתחולל אירוע חדשותי, על ערוצי התקשורת הציבוריים ברדיו ובטלוויזיה – כלומר, באופן סמלי ואף באופן מעשי, הציבור כולו – לעצור הכל ולהתייחד עם החדשות. אפילו אם החדשות הן עדיין סוד, כמו במקרה הזה. קל וחומר באירועים חדשותיים אחרים.

בשבועות הלחימה הארוכים שבאו בעקבות אותו יום הואלמו (שלא לומר הולאמו) כל מסיחי הדעת האחרים. כאילו בושה בימים כה גורליים להתעניין בספורט או במדע, בתרבות או בנעשה בעיראק ובאוקראינה; כאילו התעסקות בלתי פוסקת של מוחנו בחדשות המקומיות, גריסה ושינון ופלפול ושקלא וטריא, היא שתציל את מצבנו בחזית ובעורף. ובעצם, גם בימים כתיקונם התפיסה ברשתות השידור המרכזיות היא שאין על מה לדבר מלבד אקטואליה; ראו לוח המשדרים של רשת ב' וגלי-צה"ל.

עוד ציפייה סמויה שהשתקפה בגל הביקורת היא שערוצים מקבילים יעסקו בתכנים מקבילים בזמנים מקבילים. אם ערוצים 2 ו-10 משדרים עכשיו דבר-מה, כיצד ייתכן שערוץ 1 לא? זה אותו היגיון קטנוני שבגללו מהדורות החדשות היומיות של הערוצים השונים משודרות באותה שעה, לצערם של הצופים שפיספסו את המועד: לא האינטרס של הצופים מובא בחשבון, אלא התחרות ותרבות אם-הם-אז-גם-אנחנו. זו כנראה גם הסיבה לכך ששוחרי תוכניות התרבות ברדיו נאלצים לחכות למשבצת שידור אחת בשבוע, יום שישי בין 9 ל-11 בבוקר, ואז לזפזפ בין התוכניות המקבילות בגל"צ וברשת ב'; אפילו החלונות המוקדשים בשתי תוכניות אלו לעניינים שאינם תרבות (אלא ספורט ואסטרולוגיה) משודרים באותם רגעים עצמם. שכולנו נתייבש ביחד.

ולבסוף השתקפה כאן, כמובן, תופעה חברתית מטופשת וידועה: לערוץ הראשון ילעגו תמיד, יעשה אשר יעשה. יש איזו נטייה מוזרה להתנשא כלפי הערוץ האינטליגנטי יחסית, כאילו העדפת ערוצי מֵי האפסיים הנוצצים היא דבר שאדם המכבד את עצמו אמור להשתבח בו.

הערוץ הראשון עשה ביום מציאת הגופות את המעשה הנבון, ושידר כדורגל. ואת זה אומר לכם אחד שחושב שצריך להקים את רשות השידור מחדש; שסבור שסגל הפרשנים ומתווכי החדשות בכלי התקשורת המרכזיים מיישר קו שמאלה במידה המצריכה תיקון; שמקורב מבחינה רגשית, סוציולוגית ורעיונית לחוגים ששלושת החטופים הגיעו מהם; ושזה שנות דור לא צפה בשידור כדורגל מרצונו החופשי. מה לעשות, לפעמים מגיעה טחינת מים עד נפש. (צור ארליך)

שתיקת חמאס // בערב ה-21 ביולי, במהלך עוד משדר מיוחד לסיקור מבצע "צוק איתן", כשראה כתב חדשות ערוץ 10 חזי סימנטוב כי בטלוויזיה של חמאס מעבירים בשידור חי את שידורי ערוץ 10, הוא שוב ניסה להפנות למגישים הפלסטינים כמה שאלות בשידור חי. "די, די עם זה, די", הפטיר בתחינה פרשן הערוץ רביב דרוקר, אולם לשווא. עד מהרה ניבט מהמסך המראה המוכר – דמותו של הכתב הישראלי השתכפלה, מלותיו בערבית הידהדו בשידור כפול ומכופל של קולו, פנייתו נותרה תלויה באוויר, עד שנואש. כמה ימים קודם לכן כבר ניסה סימנטוב לקיים דו-שיח עם מגישי ערוץ אל-אקצא, וכשל. ניסיון זה בא בעקבות יוזמה דומה, כושלת אף היא, מצד פרשן חדשות ערוץ 2 אהוד יערי.

חרף הכישלון החוזר ונשנה, הפנייה בשידור חי לאנשי ערוץ חמאס וחוסר המענה שמנגד חוללו את תמונת הניצחון המובהקת ביותר שיכלה התקשורת הישראלית להציג בפני צופיה בימי המערכה בעזה. דגל לבן לא הונף, הצהרת כניעה של מוחמד דף לא שודרה, אבל אותה תקשורת ממש, שהצניעה את הדיווחים על הרג האזרחים בעזה, שדחקה אל העמודים האחוריים בעיתונים ואל עומק מהדורות החדשות את האסון ההומניטרי שהביאו הפצצות צבא ההגנה לישראל לרצועה, יצרה בשידור חי פעם אחר פעם אישוש לעליונות המוסרית של החברה הישראלית. הנה אנחנו, ידינו מושטת לשלום, מבקשים לקיים דו-שיח עם הערבים. ואילו הם, נציגי הטרוריסטים, מסרבים. (אורן פרסיקו)

מערכת "כיפת ברזל" מיירטת רקטה שנורתה מרצועת עזה בשמי אשקלון, 16.7.14 (צילום: יוסי זמיר)

תראו טיל // אז מה היה לנו: מיטוט שלטון חמאס? אין. הפסקת ירי הרקטות? לא. חיסול מוחמד דף? יוק. חיסול איום המנהרות? אהה, אולי, אתם יודעים, אנחנו מקווים. אז מה נשאר? כיפת-ברזל!

ההבנה שכיפת-ברזל היא תמונת הניצחון האמיתית הפכה אותה לכוכבת הבלתי מעורערת של מבצע "צוק איתן". למעשה, התצלומים של כיפת-ברזל מיירטת עוד רקטה הפכו לאחד החומרים המקוריים היחידים שהיו בידי ערוצי הטלוויזיה: כניסה עם כוחות צה"ל נאסרה על עיתונאים. למעט שבת אחת שבה הקצו לכל עיתונאי מח"ט לכמה שעות, בעזה הם לא נמצאים, ומה שנותר להם זה לאסוף את הרסיסים – מילולית: לחפש רסיסים ואז לצלם אותם.

המשמעות היא שהאקשן היחיד שניתן היה לתעד בזמן אמת הוא של הטיל המיירט שנורה במהירות אל עבר השמים בחיפוש אחר רקטה. הבעיה היחידה, ומן הראוי לומר עליה משפט, היא שלא פעם הטיל המיירט גומר לפלוט עשן כמה שניות לפני שהוא פוגע ברקטה, עובדה שמקשה על הצלמים לעקוב אחר הטיל המיירט כיוון שלא ברור איפה הוא. מן הראוי לתקן תקלה יחצנית-ויזואלית זו.

מובן שזה לא הפריע לכתבים הנרגשים לתאר את המתרחש בדומה לקריין שמתאר את כיבושו של גול מפואר. "הנה הטיל יוצא, הוא מתרומם לשמים במהירות עצומה, הוא כרגע מחפש את הרקטה, ננעל עליה, הנה הוא עושה תמרון ו...בום. ראינו עכשיו יירוט בשידור חי! עוד יירוט מוצלח של כיפת-ברזל!!". מהרגע הזה, התמונות ישודרו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם בשידור מחזורי, עד ההתפתחות הבאה.

צילום היירוטים מבקש לא רק למלא חללים ויזואליים, אלא גם להעביר שלושה מסרים: הראשון הוא שקורה משהו (הנה, ראיתם!), השני הוא שכיפת-ברזל היא נס, והשלישי הוא שאנחנו מוגנים ולא ניתן לפגוע בנו. המציאות מעט שונה: חלק מהזמן לא קורה שום דבר שניתן וראוי לדיווח, כיפת-ברזל היא פיתוח טכנולוגי ולא נס, ואנחנו לא מוגנים שכן ניתן לפגוע בנו בדרכים אחרות ולא רק באמצעות צינורות מעופפים. מצד שני, תראו איזה יירוט מגניב! (יובל דרור)

חייל צה"ל עטור תפילין מתפלל ליד הגבול עם רצועת עזה במהלך מבצע "צוק איתן", 16.7.14 (צילום: מרים אלסטר)

אלוהי מערכות ישראל // שתי כיפות ברזל ייזכרו מן המלחמה הזאת: זו שמיירטת טילים וזו שעל ראשו של מח"ט גבעתי. אל"מ עופר וינטר ייזכר כמי שגייס את אלוהי ישראל למבצע ופעל בשליחותו. לכל אדם יש כנראה אלוהים בלבבו, אבל המח"ט וינטר חיבר את היושב במרומים אל הרשת החטיבתית. זו לא רק לחמה בשם שמים, אלא נהנתה מנס שנעשה ללוחמיה.

"במלחמה, כשהחיילים יודעים שהם עשויים למסור את הדבר הכי יקר להם, את חייהם, הם מתחברים לאמת שלהם", מבהיר וינטר בראיון-קרב לעיתון "המשפחה", שצוטט בכלי תקשורת רבים. "כשאדם בסכנת חיים, הוא מתחבר לאמת הפנימית הכי עמוקה שלו, וכשזה קורה, גם הכופר הכי גדול פוגש את אלוקים".

אכן, גם האתיאיסט המובהק ימצא עצמו נושא תפילה ברגע מצוקה גדולה או של פחד קיומי. כפי שברגע של אושר יוֹדֶה גם הכופר הגמור לזורק הקוביות השמימי על מזלו הטוב. הבעיה היא שבמסגרת שלהוב הלוחמים לקראת קרב, הציג המח"ט את המבצע הזה כיציאה לקרב "כנגד אויב המחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל". האם הקבינט אישר?

לוחמי הפלמ"ח וקציני החינוך בצה"ל, ברובם חילונים גמורים, גייסו את אלוהים ואת גיבורי המקרא לעניינם. בימי מבצע קדש (1956) שרו הישראלים את "הו שלהבת יה, ברעום המנועים", שכתב המשורר יחיאל מוהר בפרץ התפעמות מן הג'יפים והלוחמים ששעטו אל מרחבי סיני. הפעם לא היה שיר, אבל היו בוודאי תפילות, כמו בכל מלחמה, לשובם של החיילים הביתה בשלום.

הפרוטסטנטי האמריקאי בטוח שאלוהים גומל לו על העבודה הקשה בשגשוג ועושר. "באל נשים את מבטחנו" הוא המוטו הלאומי של ארצות-הברית, והנשיא האמריקאי מושבע לתפקידו "בעזרת האל". גם מחוץ לחגורת התנ"ך, האמריקאים מקצים לאלוהים מקום בחייהם. חוץ מהאלוהים שבלבו יכול החייל המעוניין להיעזר במשרתים בקודש מכל הדתות הגדולות, על-פי אמונתו. אלוהים הוא חוויה אוניברסלית, אישית, קהילתית ואף לאומית – כפי שאנחנו יודעים. עם זאת רצוי שצבא בן זמננו יתקיים כארגון המשרת את צורכי המדינה וטובת אזרחיה ולא ייצא למלחמות קודש.

תמונתן של כל מלחמות ישראל היא צילום הלוחם על הטנק המניח תפילין באור הזריחה; תמונה שלא עוררה מעולם התנגדות. החידוש במלחמה הנוכחית הוא לא במספרם הגדל של החיילים והמפקדים הדתיים בצה"ל. החידוש הוא שמפקד דתי מציג מטרות דתיות למעשה צבאי ומבקש להנחיל חוויות דתיות לפקודיו כדי לשלהב אותם לקרב.

תמונת המלחמה הזאת נכתבת אפוא במלים. אותו מח"ט, בנסיונו הרב, בתעוזתו ובלהט האמוני שבו, מכניס לשדה הקרב גם נס. נס אלוהי. כך, בקיצורים נדרשים, הוא מספר באותו ראיון לעיתון "המשפחה" על אותה תקיפה לילית שהתאחרה: "בינתיים החל להאיר השחר ונצנוצי אור החלו להראות את הלוחמים. היינו חייבים לתקוף, ואז פתאום הגנו עלינו עננים. ענני כבוד. לפתע כיסה אותנו, את כל הלוחמים, ערפל כבד, שהלך איתנו בכל ההתקפה. רק כאשר פוצצו הבתים שהיו צריכים להתפוצץ וכבר לא נשקפה כל סכנה לחיינו, התפזר לפתע הערפל. ממש 'כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם'".

מי שרוצה יכול לראות בערפילי הבוקר בשפלת החוף ענני כבוד, כאותם ענני אלוהים שליוו את בני ישראל במדבר והגנו עליהם. מי שרוצה רשאי בהחלט להודות לאלוהיו על העננות, שבוודאי הצילה חיים. מי שרוצה יכול לראות בהתערבות המטאורולוגית הזאת אצבע אלוהים. אבל נראה כי מעתה ואילך נצטרך להיאבק על זכותם של הלוחמים שירצו לראות בהם סתם עננים. (חנוך מרמרי)

אלון בן-דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, מדווח מיישוב על גבול רצועת עזה על רקטה שנורתה זה עתה לכיוון ישראל (צילום מסך)

השעון הדובר // מהיר יותר מאזעקות, מדויק כמו כיפת-ברזל. התמונה שבה אלון בן-דוד מדווח מיישוב בגבול עזה על שיגור טילים מהרצועה ממש עכשיו, כאן מאחוריו, היא אחד האירועים הקרביים שעבר הכתב במלחמה הזו. בן-דוד גם ידע לומר לאיזה אזור יגיע המטח. חלפו שניות ארוכות כנצח: הודעת פיקוד העורף על המסך אישרה את דבריו, והאזעקה הופעלה.

במלחמה שבה הכתבים הצבאיים שידרו בעיקר מסוללות כיפת-ברזל, כשהנקודה הכי קרובה שלהם לסג'עיה היתה בעוטף שטחי כינוס, וכן, דובר צה"ל עשה להם טובה פעם אחת והוציא אותם לסיור מאורגן וזריז באזורי הלחימה, תחת אבטחה כבדה של הצנזורה – הרגע שבו כתב צבאי תפס רקטות בשיגור חי והזהיר את הצופים בדן 160 או אשקלון 254 היה עבורו רגע קטן של תהילה. בלי טובות של הצבא ובלי לדקלם מדף המסרים של דובר צה"ל.

המלחמה הזו הפכה את מוסד הכתב הצבאי לכמעט ריק מתוכן. במלחמות ישראל הגדולות כתבים צבאיים היו בכוחות הפורצים – להר-הבית, בתל-פאחר, בתעלת סואץ, במבצעים ובפשיטות. לחופש העיתונות היה פעם משקל, לא פחות משיקולי ביטחון. כולם יצאו מרוצים.

במלחמת עזה הנוכחית נחסמה החזית בפני התקשורת והפכה את הכתבים הצבאיים לסמרטוטים. דומה שאיש לא הרוויח מההחלטה הזאת, והתקשורת הישראלית, הרופסת ממילא תחת שטפונות הפטריוטיות, יכולה לרשום לעצמה את ההפסד העיקרי. הכתבים הישראלים נראו אובדי עצות, לועסים שוב ושוב אותם חומרים.

דובר צה"ל הצליח לאמלל את המושג "חופש המידע", סירס את הליבידו העיתונאי של התקשורת המקומית והפך את הכתבים הצבאיים לקהילה מוחלשת על גגות תל-אביב. אלה, מצדם, קיבלו על עצמם את הגזירה ולבשו מדי הסברה שהולידו תפלצות אתיות שונות ומשונות.

ה"הישג" של בן-דוד מעיד בעיקר על הריק העיתונאי היחסי שבו פעל. הוא הקדים בכמה שניות מה שכל ישראלי ממוצע תכף יתבשר עליו, אם בכתוביות על המסך ודקלומי רדיו ואם בצלצולי אזהרה באתרים. העיתונות הישראלית תיפקדה במלחמה הזאת כשעון דובר. בן-דוד כיכב לרגע כצלצול השכמה. (שלמה מן)

סטנד-אפ // במלחמה כמו "צוק איתן", כאשר שורה ארוכה של כתבים נאלצת לדווח על זירה מלחמתית סגורה בלי שניתנת לה האפשרות לשזוף אותה בעצמה, הופך ז'אנר הסטנד-אפ (כתב מול מצלמה כשמאחוריו ה"לוקיישן" שאליו הוא מתייחס) מעוטף-עזה להעמדת הפנים האולטימטיבית. בימים ארוכים של שידור היא מספקת תחליף לדרמה בזמן אמת ("עכשיו בעזה שקט, כפי שניתן לראות"; "אתם יכולים לראות, כאן מאחורי, את השיגורים"), לצד רגעים מעוררי חיוך (הכתב הצבאי של ערוץ 10 אור הלר מדווח על כוחות שנעים לכיוון הרצועה, בזמן שטנקים חוצים מאחוריו וחונקים אותו באבק).

רוני דניאל נחשב לכתב צבאי שלא אוהב להעמיד פנים. אולי משום כך, כאשר מילואימניק תמים למראה נלכד במקרה ולרגע קט – כמו צבי שהתבלבל מהאורות המסנוורים של מכונית שועטת על הכביש – בקו האש שבין דניאל למצלמה, לא מתבלבל הכתב, ובלי לעצור לרגע את הצרור האוטומטי של הדיווח, מניף את יד ימין ומוריד על הקצין לאטמה מהסרטים. האויב נבהל ונסוג מיד לאחור, ודניאל משיג הרתעה למופת.

הקטע הזה, שמוקרן כאן באטיות, חושף הרבה מידע על האוויר החם של האתוס העיתונאי הטלוויזיוני במבצע "צוק איתן" (ואולי גם במבצעים אחרים). חשבתם שרוני דניאל מצא לוקיישן ייחודי? ראו איך מסתדרים כתבים אחרים לסטנד-אפ "מקורי" משלהם, סנטימטר וחצי מזרוע התופת של דניאל; חשבתם שאך טבעי הדבר שבאזור צבאי, בעת מלחמה, יסתובבו להם אנשים עם מדים בחופשיות? לא במטר-על-מטר שהוקצה לרוני דניאל. מי שנכנס לשטח האש הזה, דמו בראשו; חשבתם שעיתונאי טלוויזיה בשידור חי צריך לשמור על קלאסה, גם כשמרגיזים אותו? תחשבו שנית.

אין אדם שפוי במדינה שיזכור על מה דיבר דניאל בסטנד-אפ הזה, ואין זה משנה לדניאל כלל. העיקר ששמר על "שטח סטרילי" בין הכוונות של המצלמה. כמו חייל נאמן לצבא השקר הטלוויזיוני, הוא הקפיד לחסל את האויב שאיים לפגוע ברהיטות הדיווח "קרוב לחזית/ כאן מאחורי", ועשה זאת בקור רוח מרשים. (אבנר הופשטיין)

נגמ"שים ישראליים נעים ברצועת עזה, 1.8.14 (צילום: אלברט צדיקוב)

החייל שלי // אבא שלי נראה כמו אמנון אברמוביץ'. הוא נשרף בתוך הטנק שלו במלחמת יום-הכיפורים. בן הזוג שלי הוא קצין בשריון, יחד איתו אכלתי מילואים במשך 15 שנה. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקורה כשמדובר בבן. שבועיים ויום היה בני הבכור, לוחם בשריון בתחילת קורס קצינים, בתוך רצועת עזה.

לא באתי לספר כאן על השעות שבהן מירקתי בכוח כל פינה בבית, על הסרטים (מה יקרה אם יפנו אותו לשיבא, ומה אם לסורוקה, מה אם ידפקו בדלת ולמי נודיע) ועל חוסר היכולת לישון.

באתי לספר על מה שהתרחש יום אחרי פיצוץ הנגמ"ש שבו נהרגו שישה חיילי גולני ואחד נעדר, כשקראתי את גילי כהן ב"הארץ". התגובה הראשונה: אני חייבת לכתוב משהו על שקיפות בתקציב הביטחון. החור השחור הזה שמאפשר בלי שום ביקורת ציבורית לשלם פנסיות לוועד העובדים שקוראים לו צה"ל ולא משאיר מספיק למיגון החיילים בחזית. התגובה השנייה: הבן שלי נמצא בתוך טנק סימן מרכבה 2, אלה שאין להם מערכת "מעיל רוח". אם אכתוב משהו, אני מביאה עליו עין הרע. טפו טפו. לא כתבתי כלום.

דבקתי במלה הזאת שאמר אלוף פיקוד דרום: "מושכלת". ראש הממשלה יצא למבצע באופן מושכל, ואני ממש לא מעוניינת לדעת איך השתנו המטרות תוך כדי הליכה וכמה זה משפיע על החיילים בשטח. ההחלטה לא להכניס עיתונאים ישראלים לרצועה ולקבל את כל הדיווח דרך דובר צה"ל מאוד מושכלת. הרמטכ"ל נראה שולט לגמרי במצב, ועם ישראל מאוחד. קודם כל ישראלי.

האיסור לאפשר הפגנות בכיכר מאוד מושכל. אין לי מה להגיד עליו וגם לא לכתוב. אפשר להבין לגמרי את האלימות, כי אחרי הכל אנחנו במלחמה, ומה שחשוב הוא שהחייל שלי יחזור בשלום בלי יותר מדי שמאלנים שיפריעו בדרך. אני מדלגת על הפוסטים שבהם ענת סרגוסטי מדווחת על "הצד השני" ועל הנזקים. אולי אפילו אאנפרנד בהזדמנות. ולא שמעתי מהחייל כבר שמונה ימים.

מהדורות החדשות והאולפנים הפתוחים הם התרופה שלי. הפרשנים באולפנים יעשו סדר בכאוס שמסתובב לי עכשיו בגוף. הם יודעים כל מה שאני לא יודעת. אם יקרה משהו שקשור אלי, הם ידווחו קודם ויאפשרו לי להתכונן. ובכלל, כל רבי הניסיון מבינים בדיוק מה קורה. גם הבקשה של בעלי הערוצים המסחריים להפחית את המחויבויות בגלל הירידה בשיעורי הפרסום באמצע המלחמה נשמעת לי מאוד מושכלת.

ולא, אין לי מה להגיד על כך שהצנזורה הצבאית מנסה להטיל את מרותה על ה"ניו-יורק טיימס". זה מושכל לגמרי. מה אם זה היה החייל שלי.

ב"תמונת הניצחון" שלי יש אמא אחת, שלא היתה מסוגלת לשאת את הדיסוננס הקוגניטיבי בין הראש לבטן, ולכן, בפשטות, כיבתה את הראש עד שג'וני שב משדה הקרב, הבו לאל תודה. (תהילה שוורץ-אלטשולר)