לפני ועם תחילת מבצע "עמוד ענן" כתבו ודיברו פרשנים על תכליתה של המערכה הצבאית בהשגתה של "תמונת ניצחון": טנק שנפגע מטיל או בכיר חמאס הרוג; אזרחים ישראלים בפאניקה או משגרי רקטות הרוסים. אלא שתמונת ניצחון צבאית לא הושגה, וספק אם היתה יכולה להיות מושגת במציאות של לוחמת טילים ומטוסים "סטרילית". עצם הקביעה כי "תמונת ניצחון" היא תכליתה של המערכה נותרה על כנה, אלא שיש להבינה באופן מופשט: המנצח במערכה הוא מי ש"תמונת הקרב", ולא הקרב עצמו, מציירת אותו כמנצח.
זירת הקרב האמיתית של מבצע "עמוד ענן" מעולם לא היתה המערכה הצבאית. למרות מוחשיותם של הפעולות הצבאיות, של ההרס והנזק לגוף ולרכוש ושל אובדן החיים, להנהגות שני הצדדים (וכעת גם לכלל מונהגיהם) היה ברור כי לא תיתכן הכרעה צבאית או אף תוצאה קרובה להכרעה. חמאס אינו מסוגל להכריע את ישראל וישראל אינה מעוניינת לשלם את מחיר הכרעתו של חמאס. ממילא זירת הקרב במובן של הכרעת המערכה התממשה באופן שבו דעת הקהל בישראל, בעזה ובעולם תפסה – ותופסת – את תוצאות סבב הלחימה הנוכחי. ודעת הקהל מתעצבת, מן הסתם, על-ידי התקשורת (כשאל כלי התקשורת המרכזיים נוסף זנב ארוך ועבה של מדיה חברתית).
אם לשפוט על-פי כותרות העיתונות המקומית, שהיא זירת הקרב המרכזית על "תמונת הניצחון" עבור ההנהגה הישראלית, ישראל יצאה מהמערכה הנוכחית מובסת, או לפחות כשידה על התחתונה. התגובה הציבורית הראשונה להודעה על הפסקת אש אתמול בערב, כפי שהיא משתקפת בשערי העיתונים, היא רפה. אין בה צהלות ניצחון רמות, אפילו לא מצדם של מי שאוזנם כרויה תדיר לנאמר בלשכתו של ראש הממשלה. אין בה קריאות שמחה בולטות, אפילו לא מצדם של מי שהתנגדו מלכתחילה להרחיב את המבצע הצבאי וקראו לרגיעה מיד עם תחילתו.
הכותרות על השער מבשרות על הפסקת האש באופן סקפטי ולפעמים גם מאוכזב. ההפניות לטורי הפרשנות המתייחסות באופן ישיר לשאלת ה"ניצחון" מעניקות אותו לחמאס. התחושה הכוללת שמעניקים השערים היא החמצה.
"אחרי 8 ימים: הפסקת אש בין ישראל לחמאס", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שאמנם לא התנגד למבצע, אולם קרא לסיומו מיד אחרי שהתחיל. כותרת המשנה מדגישה את שבריריותו של ההסכם, אבל גם את דבריו הפייסניים של נתניהו: "בהסכם שהושג בקהיר, התחייבה ישראל לחדול מהתקפות וחמאס הבטיח שקט. אלא שגם הלילה נמשך הירי על הדרום. נתניהו למבקריו: 'היה נכון למצות את ההזדמנות להפסקת אש". רוב כותרות ההפניות לטורי הפרשנות חידתיות: "שומר השקט", "מבצע תיקון", "על הפיקחון". אלו הברורות ברורות מאוד: "ארץ המוגבלויות", "השבוי נתניהו", "הישג לחמאס", "מעזה יצא מתוק", "ההצלחה המצרית".
התמונה המרכזית היא מ"תמונת הניצחון" כפי שרואים אותה המנהיגים הישראלים עצמם, כלומר, היא לקוחה ממסיבת העיתונאים של נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ אביגדור ליברמן. אלא שנראה בה רק דגל אחד מששת הדגלים – אחד לכל פוליטיקאי שניצבו ברקע, ולפניו דחוסים לפריים צר שלושת האישים, כולם בפוזות הופכיות לאלו שהתכוונה הכוריאוגרפיה של האירוע להעביר לצופים: ליברמן וברק מסתכלים הצדה, נתניהו משפיל עיניו. מבטי שלושתם נעים על הקשת שבין זה של נערת יום-הולדת שאף אחד לא הגיע לחגוג עימה לזה של נער בר-מצווה שהטיחו בו שהוא שמן לגילו. במרכז השער דיווח על "פיגוע באוטובוס במרכז תל-אביב". אחת משתי ההפניות הבולטות הנוספות על השער היא לכתבה של יאיר אטינגר: "פינאלה במחלוקת", "הבאר-שבעים ממש לא חגגו את הפסקת האש שהושגה אתמול".
גם ב"ידיעות אחרונות" אין חגיגות ויש מחלוקת. ברם, לאור המלחמה שהכריז העיתון על שלטון נתניהו, התגובה לסיום הלחימה מאופקת למדי. מצד שני, עם כל הכבוד לקמפיינים עיתונאיים, יש גבול לביקורת שעיתון המונים פטריוטי יכול למתוח על ראש המדינה כשעשן הלחימה עוד מבאיש את האוויר. "הפסקת אש במחלוקת" היא הכותרת הראשית. "רקטות נורו גם הלילה, אולם ההערכה היא שעד הבוקר ייפסק הירי ותושבי הדרום יוכלו לצאת מהממ"דים. חיילי המילואים ישתחררו בהדרגה", נכתב בכותרת המשנה. "בצד ההישג של חיסול רמטכ"ל חמאס והשמדת טילי הפאג'ר: ביישובי הדרום ובמערכת הפוליטית מותחים ביקורת על נתניהו – 'נכנע לחמאס'". מותר להמר שבימים הקרובים יקבל צמד המלים "נכנע לחמאס", או מקבילה אחרת שלו, קידום מכותרת המשנה לראשית.
התמונה המרכזית היא של האוטובוס שהתפוצץ בתל-אביב. "טרור כמו לפני עשור", נכתב על גבי התצלום. ההפניות לטורי הפרשנות מתונות: "חמוץ מתוק", "מה שרואים משם", "הרע במיעוטו". רק האחרונה קובעת מסמרות: "כישלון בנקודות". תוכן תמציות הטורים שנבחרו להידפס על השער חמוץ יותר ממתוק. ממשלת ישראל מצטיירת בהן כנעה על הציר שבין זחיחות לשלומיאליות.
ב"מעריב" התמונה חדה עוד יותר. "צה"ל נצר את האש, הירי לדרום המשיך", נכתב בכותרת הראשית. "ישראל: התחייבה להימנע מחיסולים. חמאס: הסכים לעצור את השיגורים. ארה"ב: תממן עוד כיפות-ברזל. מצרים: תפעל לעצירת ההברחות. חגיגות שמחה בעזה. קצין מילואים נפצע אנושות מפגיעת רקטה". התמונה המרכזית היא של נערות באשקלון תופסות מחסה מטיל פלסטיני. ההפניות לטורי הפרשנות פסימיות וביקורתיות במופגן: "בדרך לעוד סיבוב", "ביבי והדוד מאמריקה", "כך שודרג חמאס", "הר הכזבים קרס".
השער שאינו מובן מאליו היום הוא זה של "ישראל היום". הכותרת הראשית אמנם מודיעה על "הפסקת אש במבחן" ולא על הפסקת אש במחלוקת, כלומר, תשומת הלב מופנית לנכונותו של האויב לשמור על הפסקת האש ולא למשמעותה של הפסקת האש מבחינת יכולותיה של ההנהגה הישראלית. כותרת הגג מודיעה (בטקטיקה אופיינית לעיתון) על הביקורת על נתניהו דרך ציטוט תגובתו לה: "רה"מ: 'יש מי שמצפים לפעולה חריפה יותר, אבל צריך למצות את ההזדמנות'" (הזדמנות למה?). כותרת המשנה מצטטת את שר הביטחון, שקבע כי "יעדי המבצע הושגו במלואם". התמונה המרכזית היא של תותח צה"ל זקוף קנה פולט פגז לעבר הרצועה, אבל התחושה הכללית העולה מן השער אינה של ניצחון, אלא של מגננה. תורמות לכך גם ההפניות, שש במספר, לטורי הפרשנות: "בגרות אפרורית וציפיות מציאותיות", "לא מעט הישגים, לא מעט סימני שאלה", "לעזור ליישובי עוטף עזה, ולא באקמול", "הראש אוהד, אבל הבטן מתהפכת", "חמאס בחר בהישרדות".
העיתון שנוסד כבטאונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה להציג היום "תמונת ניצחון", אבל נראה כאילו כמה מעורכיו, ועוד יותר מכך כמה מפרשניו, עושים זאת בלב ולב. האם מדובר ברשלנות של עיתונאים המצטיינים בבינוניות אפרורית? האם המציאות האפורה סיכלה את רצונם של אנשי החינמון להציג מראה ורודה מול ראש הממשלה? האם נפער פער גדול מדי בין התנהלותו המתונה הנוכחית של ראש הממשלה לבין הסנטימנט של עיתונאי "ישראל היום"? ואולי בינה לבין דעותיו של הבעלים של העיתון, משפחת אדלסון?
את מקומו של "ישראל היום" תופס "מקור ראשון". התמונה המרכזית על השער ממלכתית למהדרין, צילום של מסיבת העיתונאים של הטרויקה, כותרת ראשית אנמית ("הפסקת אש בין ישראל לחמאס"), כותרת משנה המדגישה את המסרים הרשמיים של ממשלת ישראל, ידיעה מרכזית שהיא קולאז' של הודעות לעיתונות וציטוטים מדוברים רשמיים שגם דוברות לשכת ראש הממשלה היתה חותמת עליה.
ההפניה היחידה לטור פרשנות היא "לא מקשיבים לתושבי הדרום" (המתנגדים להפסקת האש). חתום עליה הכתב בכנסת זאב קם, היא ביקורתית ביותר כלפי ממשלת נתניהו ונדמה שהיא מספרת את סיפורה של המהדורה היומית של "מקור ראשון", ובאופן כללי יותר את סיפורה של כל עיתונות הפועלת בתת-תקן ולחץ כלכלי: מערכת צנומה ודלת משאבים תילחץ על-ידי אילוצי הדדליין לספק לציבור את גרסתם – הזמינה, הלעוסה והמוכנה ליריקה על הקוראים – של אנשי השלטון ושל בעלי השררה והאמצעים.
יש כאן לקח: פוליטיקאי המעוניין בתקשורת חיובית שתעניק לו את תמונת הניצחון שהוא מייחל לה יכול להשקיע כסף (של אחרים) ברכישת כלי תקשורת שלם, אולם אם יפעל להרעבתם של כלל כלי התקשורת יזכה לתוצאות טובות עוד יותר.