עושים סדר

הטבלואידים הישראליים מתמקדים כולם בשבירתה של הפסקת האש – שהוכרזה אתמול על-ידי מצרים והתקבלה על-ידי ממשלת ישראל – על-ידי חמאס. הם מציינים אותה בכותרות דומות: "אש, בלי הפסקה" ("ידיעות אחרונות"), "אש בלי הפסקה" ("מעריב") ו"עד ההפסקה, אש" ("ישראל היום"), המזכירות לנו כי התחכום והיצירתיות הישראליים המועלים על נס בעת פעולתן של מערכות כמו זו של כיפת-ברזל אינם בהכרח נחלתן של המערכות העיתונאיות בארץ הקודש.

תגובות בדף הפייסבוק של "הארץ" לכותרת הראשית "צה"ל קרא למאה אלף תושבי עזה לעזוב את בתיהם", ביום שלאחר הפרת הפסקת האש על-ידי חמאס

"הארץ" ו"מקור ראשון" מציעים סדר יום שונה: "הארץ" מעלה לראש סדר יומו את הפגיעה באזרחי עזה ("צה"ל קרא למאה אלף תושבי עזה לעזוב את בתיהם"), ו"מקור ראשון" ("ישראלי נהרג מירי פצצת מרגמה לאחר שהפסקת האש עם חמאס קרסה") את "ההרוג הישראלי הראשון", כפי שהוא מכונה בעיתונים (ובעיתונות החרדית: "ההרוג היהודי הראשון"). דרור חנין, תושב בית-אריה, נהרג מפגיעת פצצת מרגמה ליד הגבול בעת שחילק אוכל וממתקים לחיילים במקום (או בנוסח שעל שער "ישראל היום": "בא לתת צ'ופרים לכוחותינו").

הפרשנים המרכזיים עדיין כותבים בעד הגבלת המבצע הצבאי (בן כספית ב"מעריב" טוען כי הוא בעד מבצע צבאי, אך לא כעת; סימה קדמון כותבת ב"ידיעות" על "המהלך הנכון"), אך עם הישמע קולה של משרוקית הסיום, ניתן פתחון פה גדול יותר (או בכלל) למי שתומכים בפתרון צבאי מלא לבעיית ירי הרקטות. כך למשל במדור הדעות של "מעריב" שניים מארבעת המאמרים קוראים "ראש הממשלה נתקף שיתוק והתמכר למחמאות של אמנון אברמוביץ' וזהבה גלאון" (נדב העצני) ו"אם הדרך למנוע המשך ירי טילים על ישראל היא כיבוש מלא של עזה ושהייה בה למשך שנה וחצי כמו שמאיימים עלינו, אז זה מה שצריך לעשות" (אורן הלפרין). בעמודי החדשות כותב קלמן ליבסקינד כי אלו "פניה של התבוסה", וב"ידיעות אחרונות" כותב שמעון שיפר: "לישראלים יש זיכרון קצר: למרות שהעניקו לקברניטי מבצע 'צוק איתן' את תמיכתם הבלתי מסויגת בשבועות האחרונים והתנהגו כאזרחים למופת, הם עוד ידרשו ממישהו לתת את הדין אם וכאשר יסתיים המבצע הזה ללא השגת הכרעה".

זו גם הרוח העולה מהכתבות המובילות בעיתונים היומיים: "בזמן שברחבי הארץ קיוו אתמול בבוקר שהסיוט נגמר, בעוטף עזה ובדרום זעמו על ההסכם החד-צדדי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה הראשית במוסף היומי של "ידיעות אחרונות", מאת עופר פטרסבורג ונעם ברקן. "בסיור בין היישובים שמענו אמנם קולות מעטים שקוראים לפתרון מדיני, אבל הרוב מתנגד להפסקת אש. 'לא אכפת לנו לספוג עוד שבועיים-שלושה, העיקר שזה ייגמר', הם אומרים. 'נמאס לנו להיות במעגל הכתישה של החמאס'".

"עשרות רקטות נפלו על אשקלון במהלך מבצע 'צוק איתן', וגם לאחר ההכרזה על הפסקת האש היא המשיכה לספוג מטר של טילים", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף היומי של "מעריב". "אייל לוי יצא לעיר המשותקת וגילה שהתושבים וראש העירייה מוכנים לשבת עוד הרבה זמן במקלטים כל עוד חמאס ימשיך לחטוף" (אגב, "לנו כואב יותר על ההרוגים, גם שלכם", טוען מתי גולן ב"גלובס" כלפי הנהגת החמאס, שהחליטה שלא לקבל את הפסקת האש).

ישראלים מתחבאים בחדר מדרגות בתל-אביב בעת הישמע האזעקה. היום התשיעי של מבצע "צוק איתן", 16.7.14 (צילום: מתניה טאוסיג)

פלסטיני בוחן את מה שנותר לאחר הפצצת ביתו של בכיר חמאס בעיר עזה על-ידי חיל האוויר הישראלי. היום התשיעי של מבצע "צוק איתן", 16.7.14 (צילום: עימאד נאסר)

התפנית הזו הפוכה לתפנית שמעל דפי "ישראל היום". שם הגישה הלוחמנית האגרסיבית (עם כותרת ראשית כמו "ללכת עד הסוף", או כותרת כמו "להחזיר את עזה לתקופת האבן" למאמר של העורך הראשי עמוס רגב) התחלפה בתמהיל אחר. העיתון עדיין מבליט קולות הקוראים לפלישה קרקעית לעזה ("דרוש: מבצע קרקעי חכם") והרחבת המבצע ("אשקלון נותנת גיבוי לצה"ל"), אך מדגיש על פניהם קולות מתונים יותר ("להכות ולחתור לפתרון מדיני", קובע דן מרגלית בכפולה הפותחת), ובעיקר את הנזק שנגרם לחמאס ("תחושה קשה בעזה: כבר לא מחלקים סוכריות", "לחץ על חמאס") וההצהרות של נתניהו ויעלון.

המפתח להתנהלות ב"ישראל היום" טמון כמובן בזירה הפוליטית. כל העיתונים מדווחים על המתקפה של שר החוץ אביגדור ליברמן על נתניהו בדרישה לכבוש את עזה, ועל כך שנתניהו פיטר את סגן שר הביטחון דני דנון בשל התבטאויות דומות (ב"ישראל היום" פיטוריו של דנון מתוארים בשער העיתון במלים "נתניהו עושה סדר").

"כאשר יסתיים המבצע הצבאי 'צוק איתן', יצטרך נתניהו לצאת למבצע נוסף", נכתב על שער "יתד נאמן", בתמצית טורו של הכתב המדיני אריה זיסמן. "הפעם מדובר במבצע פוליטי – מיגור כיסי ההתנגדות בליכוד ובמחנה הימין נגדו". "ביבי מקבל נקודות בקרב אנשים שלא יצביעו לו, ומאבד נקודות אצל מצביעיו. זה מצב רע שעלול לדחוף אותו להחלטות שגויות", כותב בן כספית ב"מעריב". "לא דנון הוא הבעיה של נתניהו, אלא חברי הקבינט ליברמן ובנט", כותב נחום ברנע ב"ידיעות" ("את דנון אסור היה למנות מלכתחילה", הוא כותב, "הוא לא קיצוני ימני – הוא פרחח קטן"). "הביקורת שלהם על ניהול המבצע מכרסמת בסמכותו של נתניהו, מקטינה את מרחב התמרון שלו ולוקחת ממנו בוחרים".

נתניהו, יחד עם שר הביטחון יעלון, כותב ברנע בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות", אימץ את תפיסת צה"ל הרואה במבצע הצבאי "פעולת עונשין", שמטרתה אינה "מיגור החמאס", אלא החלשתו (והשארתו כשליט ברצועה). נתניהו זכה בשל כך לחיבוק משמאל ואופנסיבה מימין. בין השאר מזכירים לו את דבריו עת היה יו"ר אופוזיציה בנסיבות דומות, אז התלהם וקרא קריאות דומות לאלו שקוראים נגדו כעת ליברמן, בנט ודנון.

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון (צילום: פלאש 90)

מעניין לראות כיצד "ישראל היום" מתפקד בפער הזה. בעליו של העיתון מחזיק בדעות הממוקמות ימינה גם לשלישייה שנזכרה לעיל (לאחרונה קרא הבעלים, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, להשליך פצצת אטום על איראן), ובוודאי שהרחק מימין להתנהלות היונית היחסית של נתניהו כראש ממשלה (לפחות בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי, בייחוד בהשוואה לממשלת השמאל שקדמה לממשלות בראשותו). העורך הראשי עמוס רגב, המנהל את העיתון ביד רמה ומכתיב את תכניו, קרוב בדעותיו למי שמשלם את משכורתו.

בימים הראשונים של המבצע הוביל החינמון קו מיליטריסטי מובהק, ובכך למעשה גרם נזק פוליטי לנתניהו – סיבת קיומו. בימים האחרונים ניכר כי בעיתון נצמדים מחדש לדף המסרים של הלשכה, המבקש להבליט את הנזק שנגרם לחמאס לקראת הבליץ התדמיתי שיתרחש עם האפשרות היותר סבירה שהיא סיומו של המבצע ללא הכרעה. רגב שוב אינו קורא להחזיר את עזה לתקופת האבן, אולם האם יסכין פטרונם של "ישראל היום" ושל בנימין נתניהו לאורך זמן עם הפער בין עמדות עיתון המחמד שלו לפוליטיקאי המחמד שלו?

בשדה הכלכלה

גם היום מקדישים עיתוני הכלכלה את כותרותיהם הראשיות לנושאים הקשורים למערכה הצבאית המתנהלת בימים אלה בישראל, ולא לנושאים האזרחיים שעליהם הם אמונים. כמה מן הנושאים לעוסים וטפלים, באחרים יש עניין, אך ככלל מדובר בהחמצה גדולה. העיתונות הכלכלית היא היום זירה כמעט בלעדית של עיתונות רצינית המטפלת בנושאים רציניים. כל יום שבו עורכיה וכתביה מטרידים עצמם בחיפוש נואש אחר זוויות נוספות לעיסוק בממשק שבין האפיזודה המלחמתית לחיים האזרחיים הוא הפסד עבור החברה הישראלית, או אם תרצו: ניצחון לטרור.

הנושא המיידי והאהוב הוא כמובן ניסיון להעריך את עלותו הכלכלית של המבצע הצבאי. זהו ניסיון עקר מיסודו, שכן כמה מהשלכות המבצע אינן מדידות (לפחות לא כעת), וממילא בעיתונים השונים נוקבים במספרים שונים, בהתאם למקור האינטרסנט המספק אותם. הג'ונגל המספרי מתומצת יפה בכותרת המשנה לראשית ("מחיר המבצע") של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות": "מיליארד שקל זה עלה בינתיים לצבא. הנזק לרכוש ולחקלאות יטפס ל-100 מיליון שקל נוספים. ובתעשיית התיירות מעריכים את הפגיעה במאות מיליוני דולרים".

כותרת המשנה מסתיימת בהכרזה "המספרים שמאחורי 'צוק איתן'", ובכפולה הפותחת ממשיכים כתבי העיתון להניף בחדווה סכומים אדירים של כסף באבחת מקלדת. מיליארד פה, מיליארד שם. כי כמה זה כבר מיליארד לעומת הנצח. את כל זה מסכמים יפה הפרשנים: "בראייה כוללת של תקציב הממשלה מדובר בכסף קטן", כותב סבר פלוצקר. ואילו יעקב שיינין סבור כי "לעזור לעזה להשתקם יעלה הרבה פחות מלהילחם בה או לכבוש אותה".

ב"כלכליסט" מגישים אוסף מאמרים קצרצרים כ"סיכום ביניים" אקלקטי, כתבת מגזין על מצב הרוח במפעלים בדרום ועוד פכים, בשמונה עמודים שהיו יכולים להיות מנוצלים לעניינים בוערים יותר (סתם דוגמה: דיווח של תומר גנון על תמלוגים על אוצרות טבע, נושא שהעיתון מטפל בו בקביעות כבר שנים, נדחק לחצי עמ' 16).

ב"דה-מרקר" מהללים את התעשיות הבטחוניות: "האיום הוא גם הזדמנות: ישראל מובילה עולמית בטכנולוגיה ליירוט טילים", נכתב בכותרת הראשית. כותרת המשנה ממהרת להצמיד סימן שאלה גדול לשיקול הדעת של מי שבחר בכותרת הראשית לעיתון הכלכלי: "ההצלחה הטכנולוגית לא תורגמה להצלחה מסחרית בחו"ל – מכיוון שלמערכות אלה כמעט שאין לקוחות מלבד צה"ל". ולמידע כזה אין לקוחות אמיתיים מלבד סיפוק פחדיו של עורך שפוחד שיתייגו אותו כלא פטריוט אם ימשיך לעסוק בענייני השעה. ואילו מירב ארלוזורוב מצביעה במאמר בעמ' 6 על בעיה אקוטית שכיפת-ברזל לא דווקא פתרה: "ל-1.2 מיליון אזרחים בישראל אין מיגון כלל", היא כותבת.

ב"גלובס", כנהוג בעיתון, מספקים את מה שהעיתונים הכלליים מציעים ממילא – עוד קרעי דיווחים וניתוחים של הזירה הצבאית והפוליטית. ואולם, אלה מרוכזים בעיקר בכפולה הפותחת ומפריעים פחות לשגרת הדיווח בעיתון.

בס"ד

בכיתוב התמונה הראשית על שער "יתד נאמן" נכתב "טילים ונסים: מפנים שרידי טיל שנחת במרכז מגורים באשקלון, בחסדי שמים לא היו נפגעים". "ראשי הישיבות שליט"א מעוררים על החיזוקים הנדרשים בימים אלו של 'עת צרה'", נכתב בהפניה באמצע עמוד השער.

"קוראים לזה – סייעתא דשמיא", נכתב בכותרת מאמר המערכת של "המודיע", "בטאון אגודת ישראל העולמית". "השגחה פרטית עצומה, גלויה ונראית לעין כל מלווה בימים אלו את העם היושב בציון, ועלינו להתפלל שנזכה לכך גם להבא", נכתב במאמר עצמו. במאמר לא מוזכרות המלים "כיפת ברזל" או "מרחב מוגן".

יירוט של רקטה חמאסית שנורתה מרצועת עזה אל ישראל על-ידי מערכת כיפת-ברזל. היום השמיני למבצע "צוק איתן", 15.7.14 (צילום: יוסי אלוני)

כותרת מאמר המערכת של "הפלס", "בטאון עולם התורה", היא "במצב של חוסר ודאות". כותב המאמר מתדיין עם קריאות "פוליטיקאים מצדה של הימני של המפה הפוליטית" (כך במקור), ולמעשה עם הגישה הרווחת בקרב חלקים גדולים בציבור החרדי, ולפיה יש לקיים מבצע צבאי מלא ו"למגר" את חמאס. העיתון היוני (שהיום מעניק בימה מכובדת להתקפות הח"כיות גלאון ויחימוביץ' על "הפירומן הסדרתי ליברמן") הודף גישה זו בטענה כי היא עלולה לעלות ב"אובדן נפשות מישראל ח"ו" ואף ללבות אנטישמיות כלפי "קהילות יהודיות בעולם". לכן, נחתם המאמר, "למרות ועל אף כל האמצעים הארציים שננקטים למניעת שפיכות דמים, עדיין אנו זקוקים לחסדי שמים".

במאמר המערכת של "המבשר", "העיתון של היהדות הנאמנה", תחת הכותרת "הממשלה נהגה בחוכמה", נכתב כי "התנהגותם של חמאס והג'יהאד-האסלאמי ממחישה את חוסר הרציונליות של ארגוני האסלאם הקיצוניים. [...] הם אינם מסוגלים להתמודד עם המציאות והם שבויים בחלומותיהם".

בריאות

"בכוונת משרד הבריאות לצאת במתקפה חזיתית מול חברות המשקאות, שתכלול קמפיין פרסומי רחב והנחיות מחייבות שיאסרו הכנסת משקאות ממותקים למוסדות ציבור, בתי-ספר וגנים", נכתב בכותרת משנה לכתבה של נורית קדוש ב"כלכליסט". "שתייה מתוקה היא המוצר היחיד שאין בו כל תרומה תזונתית למעט קלוריות. זה מוצר מזיק ונפעל לצמצום הצריכה שלו", מצטטת קדוש את ד"ר רונית אנדוולט, מנהלת המחלקה לתזונה במשרד הבריאות. הצעה: ניתן להתחיל את המבצע בהוצאת המשקאות הממותקים מתפריט ישיבות ועדות הכנסת ומשרדי הממשלה.

מה הקשר

חיילים בבגדי הסוואה (מימין: שר הביטחון אהוד ברק), 2009 (צילום: רוני שיצר)

ב"המודיע" כותב מ' שלום על הצעת חוק של ח"כ אלעזר שטרן "להכריח רבנים להעניק 'הכשר' למקומות מחללי שבת". לשטרן יש "ראש עקום ומעוות" ו"הדחף שלו לפעול נגד דת יהודית מקובלת ומסודרת גובל בטירוף הדעת ממש", משתלח שלום בצורה אופיינית לעיתונות החרדית, אך ממשיך בהבאת דוגמאות מעולמות שבהם יש לו, ככל הנראה, ידע מוגבל למדי: "כי אילו הועלתה הצעה באותה ועדת שרים להעניק אישור להפעלת גדוד חיילים גם אם אינם לובשים מדי צה"ל – האם מישהו היה מסכים לכך?", הוא כותב, "ולמה לא? הלוא החיילים והמפקדים שלהם הם הגדוד המצטיין ביותר בצבא, אז מה הקשר איזה בגדים הם לובשים. וכי אם ילבשו חלוקים לבנים, או סתם בגדים צבעוניים – האם זה יפריע להם לבצע את המשימה הקשה ביותר על הצד הטוב ביותר? ומה בכלל הקשר בין בגדים ללחימה?".

ענייני תקשורת

גילי איזיקוביץ מפרסמת בשער "גלריה" של "הארץ" כתבה שאני מנחש שכל כתבי המדיה הגו בשכמותה בשנתיים האחרונות: סקירה ביקורתית של כהונתו של ירון דקל כמפקד גלי-צה"ל. "אנשי רדיו בולטים כמו מיכה פרידמן ואהוד גרף, תוכניות מוערכות כמו 'האוניברסיטה המשודרת' ו'אנשים בלילה' – מאז מונה ירון דקל למפקד גלי-צה"ל הוא מוביל תהליך פרידה מרוב נכסי התחנה בשם ההצערה. האם התהליך הכרחי או שזהו שינוי לשם שינוי שעלול לפגוע אנושות בתחנה?", מסכמת כותרת המשנה. לפחות כמה מכתבי המדיה שהוזכרו בתחילת הפסקה השתכנעו כי התשובה השנייה אינה זו הנכונה. כך או כך, בזכות איזיקוביץ ו"גלריה" היא מונחת כעת לפתחם של הקוראים (בעלי המנוי על "הארץ").

רז שכניק כותב ב"ממון" על פרישתו של סמנכ"ל התוכן יונה ויזנטל מחברת הטלוויזיה בלוויין יס, ומספק את השמועות סביב הפרישה: "ויזנטל עזב בגלל שילוב של מיצוי אחרי שנים ארוכות בתפקיד ושל חילוקי דעות מקצועיים עם מנכ"ל יס רון איילון. עם עזיבתו, מוזכר שמו של ויזנטל כאחד המועמדים לנהל בעתיד את רשות השידור החדשה". "לפי הערכות, ויזנטל צפוי להקים חברת הפקה עצמאית", כותב מנגד אופיר דור ב"כלכליסט", שגם מספק התייחסות של ויזנטל לרעיון שיעמוד בראש רשות השידור: "מעולם לא דיברו איתי על זה, אבל אני פתוח וקשוב לרעיונות חדשים". ב"גלובס" מספק לי-אור אברבך רק את ציטוטי יחסי-הציבור הנוגעים לפרישה.

בחודש שעבר כתב כאן אורן פרסיקו: "כפי שציין בתחילת השבוע כתב 'דה-מרקר' שוקי שדה, הבעלים החדש של 'מעריב' אלי עזור מקורב למאיר שטרית ולקוח קבוע במשרד הפרסום של רעייתו. כפי שהוסיף אמש מבקר התקשורת של mako, אביב הורביץ, הלקוח הגדול ביותר במשרד הפרסום הוא דודי ויסמן, ידיד נוסף של שטרית ושותף בכיר בעסקי עזור". פרסיקו סיפק סקירה של הסיקור המוטה של "פרשת העוזרת" של ח"כ מאיר שטרית בעת המירוץ לנשיאות (עוזרת קיבלה סכום עתק כדמי שתיקה, לפי החשד אחרי שטענה כי שטרית הטריד אותה מינית). גם היום מעניק "מעריב" יחס מיוחד לחבר-הכנסת המקורב. "היועץ המשפטי לממשלה החליט לסיים את הבדיקה בעניינו של ח"כ מאיר שטרית", נכתב ברצועה בתחתית השער המובילה לידיעה מאת אבירם זינו. בידיעה עצמה, המצטטת את הודעת משרד המשפטים, מוזכר כי "מעריב" היה הראשון לפרסם כי הבדיקה תסתיים בלא חקירה.

ב"גלובס" כותבת דפנה הראל-כפיר כי רשת "אל-ג'זירה" "הוכיחה במבצע 'צוק איתן' שהיא רחוקה שנות אור מסיקור אובייקטיבי".

לא רק ברחוב מוזס מתגעגעים לאולמרט. בטורו "מבשר ואומר" בעיתון החרדי "המבשר" מפרסם עורך העיתון בנימין ליפקין כתב הלל לראש הממשלה לשעבר, ש"יצא בתעוזה אחראית שאין שנייה לה ואשר הסתיימה בתוצאה מרה אך ורק מפני שהצבא היה שרוי באימונים לפינוי יהודים מיישוביהם", זאת על רקע "רפיסות הקומה" שליפקין מייחס לנתניהו (באותו עמוד, כאמור, מתפרסם מאמר מערכת שמן הסתם נכתב גם הוא בידי ליפקין, המשבח את הממשלה, ש"נהגה בחוכמה). "מדינת ישראל צריכה לבקש סליחה מאהוד אולמרט", שסולק מהשלטון בידי "כנופיית שלטון החוק בגיבויה המתלהם של התקשורת". ליפקין מזכיר כי "אולמרט גם הורשע בבית-המשפט", אך "זוכה במרבית התיקים האחרים", ובכלל, "אכזריות השופט בגזר הדין חסר הלב על הרב לופוליאנסקי יש בה כדי להעיד גם על יתר הנאשמים".

אגב, בעיתונים החרדיים לא מדווחים על מה שנכתב בהבלטה יחסית בעיתונים הכלליים: שולה זקן החלה לרצות אתמול את עונש המאסר שלה בעוון עבירות השחיתות שביצעה יחד עם אהוד אולמרט.

מיה סלע מדווחת בעמוד החדשות של "גלריה" כי עורך מוסף "ספרים" של "הארץ", בני מר, זכה ב"פרס מנדלי מוכר ספרים לספרות בלשון יידיש", "על פועלו המתמשך שחושף את אוצרותיה של היצירה ביידיש לקורא הישראלי העכשווי באמצעות עבודת תרגום מעודנת ובעלת מעוף".

הכותרת הראשית של מוסף ההבלים "זמנים מודרניים", צמוד לתמונתה של החטובה התורנית, היא פשוט "הקידום של ירדן הראל". נראה שהעורכות מצאו את הכותרת הגנרית המושלמת עבור המוסף.