בשבוע החולף לא היו מהדורה או קונטרס חדשותי שלא הכילו את המחמאה הגנרית מצד נציג הממשלה על "עמידתו הנחושה של העורף" או "החוסן יוצא הדופן שמגלה העורף". יתרה מזו: עמידתו הנחושה של העורף, או החוסן יוצא הדופן שהוא מגלה, הוצגו תמיד על-ידי הדובר כמרכיב חיוני במערך השיקולים המדיני והמבצעי, ומשתמע מכך שאילולא העורף היה כה חסון, מרחב התמרון המדיני והמבצעי היה מצטמצם, ויחד עימו גם היכולת לפעול "כמו שצריך". "עורף חסון", לפיכך, הוא חלק מהכשירות המבצעית של הצבא והמדינה, ולכן יש להודות לעם שהוא ממשיך לקיים אותו. עורף שאינו חסון הוא טריז בגלגלי הנגמ"ש.
אבל על מה בעצם נציגי הממסד מדברים כשהם מדברים על "העורף החסון"? האם העורף ניגש לשר ישראל כ"ץ ואמר לו שהוא חסון? האם נערכה בדיקה סטטיסטית שמצאה שרוב האזרחים חשים נחושים? אם היינו מנסים להקיש מדיווחיה של התקשורת על התחושות הרווחות בעם, הרי שלנוכח הטון וההיקף ההיסטריים שלהם בימים האחרונים, "חוסן" ו"נחישות" אינם בדיוק המועמדים הטבעיים.
אלא שהסקה כזאת היא חסרת משמעות, גם משום שהתקשורת מייצרת תחושות יותר מאשר מייצגת כאלו, אבל בעיקר כיוון ש"העם", כמו "העורף", הוא ישות מופשטת ומורכבת; מושג שאין מאחוריו אובייקט ממשי. לכן הניסיון לתאר אותו כ"חזק" או "נחוש" הוא בבחינת הכללה בלתי סבירה. הקיום היחיד של ה"עורף" הוא בדיווחיה של התקשורת; במציאות יש אוסף של אנשים, וכמספר האנשים מספר התחושות והרגשות. דווקא היום, לנוכח התפקיד שממלאות הרשתות החברתיות במרחב הביטוי הפומבי, אפשר לחוש יותר מתמיד את הגיוון האנושי והתחושתי הנ"ל.
והנה, חרף העובדה שהניסיון להכליל ביחס אליו הוא בעייתי מיסודו, המחמאות לחוסנו של העורף מוסיפות להישמע, ובאורח די אובססיבי. העורף חזק, איתן, חסון. גבר שבגברים. מכאן שלמחמאות הללו, אף שהן ריקות, יש תפקיד – הן ממלאות צורך מסוים. מהו? כדי להבין זאת, יש לברר מה הדוברים משיגים באמירותיהם. וכדי להבין מה הם משיגים, צריך להבין איזו משמעות הם עצמם מקנים לביטוי "חוסנו של העורף", גם אם היא רטורית בלבד.
משאית חוסמת את הכביש לרצועת עזה, 13.7.14. תושב כרם-שלום דניאל מטרי חסם את הדרך כדי למנוע מעבר סחורות, כמחאה על המשך המשלוחים למרות ירי הרקטות (צילום מסך: ערוץ 10)
מה מבחינת נציגי הממשלה עלול להיחשב "עורף שאינו מגלה חוסן"? בתסריט הקיצוני, המזוקק – מצב של אנרכיה, של שבירת כללי המשחק. אפשר להעלות על הדעת בהקשר הזה התקהלויות רחבות היקף בשדרות, באשדוד ובאשקלון, של ציבור ש"אינו נשמע להוראות פיקוד העורף". מצב של אובדן שליטה. מכאן שעורף שכן מגלה חוסן הוא בעצם עורף צייתן, פסיבי. עורף שמפגין "משמעת אזרחית" – ביטוי בולשביקי משהו שבו השתמש המפכ"ל יוחנן דנינו, או "משמעת ברזל" (על משקל "כיפת ברזל") בלשון נופל על לשון של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בין שני הקצוות הללו – אנרכיה וצייתנות גמורה – נמצאת הפעולה הפוליטית. עורף שמגלה חוסן הוא לפיכך עורף שנוטה לקוטב של צייתנות, ובדרך לשם מוותר מיוזמתו על אפשרות של פעולה פוליטית. זו אמירה שלמעשה מוחקת מרחב פעולה שלם. לכן כאשר ישראל כ"ץ ודומיו מחמיאים לעורף על חוסנו, הם למעשה מחמיאים לו על כך שאינו מבטא את עצמו מבחינה פוליטית. במובן מסוים, הדיבור על "חוסנו" נועד בעצם להחמיא לו על חולשתו.
הפעולה הפוליטית אינה חייבת להגיע מהצד השמאלי של המפה. שוו בנפשכם הפגנות ענק של תושבי שדרות מחוץ לקריית-הממשלה, בזמן מבצע צבאי, בדרישה למיגון משמעותי. אפשר רק לשער שהאימפקט שלהן היה גדול פי כמה מהפגנות דומות בזמן שגרה. נשמע בלתי סביר? נשמע כמו חומר לסרט מדע בדיוני? אם כן, זה בגלל ההפנמה העמוקה וארוכת השנים, הן ברמה הציבורית והן ברמה התקשורתית, של התביעה לשתוק כשהתותחים רועמים. וכיוון שבישראל המציאות אכן מלמדת שבזמן מבצע המחאות שותקות – הטענה "העורף מגלה חוסן", כלומר נמנע מפעולה פוליטית, כמעט לעד תהיה נכונה. יש לה מעמד כמו טאוטולוגי. העורף לעולם יהיה חסון.
טאוטולוגיות אינן נאמרות כדי לתאר מצב עניינים במציאות, משום שהן נכונות תמיד, בכל מציאות. כך גם במקרה שלפנינו: לאמירה "העורף מגלה חוסן" אין שום קשר לנחישות או לכושר עמידה, משום שממילא לא ניתן למדוד אותם או להכליל באופן הזה. האמירה "העורף מגלה חוסן" נאמרת כדי לייצר פסיביות פוליטית. זו הפונקציה שלה; זו הסיבה שפוליטיקאים אומרים אותה באולפנים, והתקשורת חוזרת ומהדהדת אותה. חשוב לזכור זאת כאשר האמירה "העורף חסון" מוצגת כטענה בעד המשך המבצע, או כאשר תוצג כטענה בעד המשך המבצע הבא.