פרשת מינויו של מוטי שרף ליועץ האסטרטגי של משרד האוצר הזכירה לי שיר של יורם טהרלב שהתפרסם בביצוע של צוות ההווי של הנח"ל על המלאך מסולם יעקב. המלאך הזה היה אמור להציל את האוצר ולנפק לו ייעוץ תקשורתי אסטרטגי למשך חצי שנה ועבור 15 אלף שקל לחודש, בתקופה שבה הרוחות סוערות והכותרות קמות על שר האוצר לנגחו ולכסחו.
אלא שבעיתון "דה-מרקר" מיהרו לדווח לנו כי למלאך רשת קשרים ענפה וסבך ניגודי עניינים אפשריים בשל לקוחותיו האחרים, שעימם נמנים גם אנשי עסקים מובילים וחברות בולטות במשק, המושפעים ממדיניות האוצר ולעתים מזומנות מצויים מולו מצדו האחר של המתרס. בדיווחים העיתונאיים אוזכרו רקפת רוסק-עמינח, שאול אלוביץ', אליעזר פישמן, מוטי זיסר, דוד עזריאלי, עידן עופר ואחרים. אכן – במבט ראשון וגם במבט שני, יועץ ואיש אמון הנותן שירותים לשני צדדים מנוגדי אינטרס נקלע לסיטואציה לא פשוטה, עד בלתי אפשרית, תוך שהוא גורר איתו לשם גם את לקוחותיו השונים.
בעבר כבר התייחסתי פה למצב שבו יחצן או יועץ תקשורת מייעץ לצדדים בעלי אינטרס מנוגד. אז היה זה רני רהב שייצג צדדים שונים בעסקה שעירבה חברות ציבוריות, הפעם מדובר בייצוג מקביל של הממשלה ושל גופים פרטיים ומפוקחים. מבחינה זו יש אולי קושי רב יותר של המיוצג הממלכתי לתת את הסכמתו לייצוג מתמשך תוך ניגוד עניינים מובנה, בניגוד לאינטרס הציבורי שעליו הוא אמון.
בהקשר של רהב הזכרתי כמה מקורות אתיים וחוקיים החלים גם על הדובר/יועץ וגם על המיוצג, המציבים קושי של ממש בפני אפשרות של ייעוץ מקביל כזה. הזכרתי אז את סעיף 6א לקוד האתי של מועצת הדוברים ויועצי התקשורת בישראל, שקובע כי:
חברים לא ישרתו לקוח, לא יעבדו אצל מעביד, לא יקבלו על עצמם לשרת או להמשיך במתן שירות, אם קיים חשש שלא יוכלו למלא את חובתם המקצועית כלפיו, בשל עניין אישי שלהם, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש להם כלפי אחרים".
ציינתי אז גם את הוראות סעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, המדגישות את הצורך של השלוח (היועץ) לפעול בנאמנות כלפי השולח (המשרד) ולא לשמש שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו, או לעשות שימוש לרעה בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ולהימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח לבין טובתו שלו או של כל אדם אחר. במקרה שלנו, היות שמדובר במשרד ממשלתי, חלים גם כללי ניגוד העניינים הנהוגים במשפט הציבורי.
הפסיקה בישראל העוסקת בניגודי העניינים, מניעתם והאיסורים הנוגעים להם הציבה לא פעם אמות מידה מעשיות ופרשניות לאכיפת הוראות החוק הנוגעות למצבי ניגוד העניינים. היא אף העמידה קביעות עקרוניות באשר לקיומו של כלל משפטי בסיסי המקים איסור על הימצאות במצב של ניגודי עניינים כמו שנקבע למשל בבג"ץ 531/79, סיעת הליכוד בעיריית פתח-תקווה נ' מועצת עיריית פתח-תקווה.
שר האוצר יאיר לפיד ומנכ"לית משרד האוצר יעל אנדורן, אוקטובר 2013 (צילום: פלאש 90)
נכון שכוונת האוצר היתה, לטענתו, לפעול בהתאם לנוהג של גיבוש הסדר למניעת ניגוד עניינים שתחתיו יפעל שרף ויעניק את שירותיו. הסדר כזה הופך לחליפת כפייה צפופה, כאשר ניגודי העניינים שורשיים ומובנים כל-כך עד שאי-אפשר ללכת בין הטיפות בלי להירטב. לכן בסיטואציות האלה עדיף למנות יועץ שישרת רק את המשרד, ואולי עדיף בכלל שיהיה עובד פנימי של המשרד וחלק ממערך הדוברות שלו.
כך או כך, הגענו אל סוף השיר. ההודעה על מינויו של שרף הופצה במוצאי-שבת ה-17.5.14 ופורסמה בעיתוני יום ראשון ה-18.5.14. ב-21.5.14, רק ארבעה ימים מאוחר יותר, הודיע האוצר כי לא יממש את ההתקשרות עם שרף. ההודעה הקצרה לא כללה הסבר לשינוי ההחלטה. מי שכן העניק לה הסבר היה שרף עצמו, כשמסר כי "מדובר בהחלטה משותפת שהתקבלה לאור השיח הציבורי בנושא. הגם שעדיין אני מאמין כי למשרד האוצר מגיע ייעוץ מקצועי ואיכותי בנושא תקשורת – יש לכבד את קולות הציבור. מי כמוני ער לכך שאנו חיים בעידן שבו נראות ציבורית היא מהותית אף יותר מהמציאות עצמה".
היום (חמישי) פורסם ב"דה-מרקר" כי למעשה הוחלט באוצר להפסיק את ההתקשרות לא בשל קשב מיוחד לקולות הציבור, אלא קשב מיוחד לקולו של מבקר המדינה, שהחל להתעניין במינויו של שרף. כך הגיעה לסיומה תקופת העסקתו של שרף במשרד האוצר עוד בטרם החלה. "בטרם אפתח את דלתי לקראתו", שרו בצוות הווי הנח"ל, "פרש הכנפיים ועף לשמים".
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו
הנביא עמוס הוא אחד מנביאי תרי-עשר שחי בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה. נבואות הזעם המפורסמות שלו נוגעות לשחיתות מידות מוסרית ופערים חברתיים עצומים שגאו באותם ימים בין אליטה שבעה למעמדות הנמוכים שנרמסו תחת כובד משקלה.
ליאוניד נבזלין, 2007 (צילום: אוראל כהן)
"שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן, הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים, הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים; הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם, הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה", אומר עמוס בפתח פרק ד', ואולי לא ניחש כי הוא מוציא לאור את מהדורת הפרומו לעיתון הכלכלי שגם שמו מתחיל בד', שינחיל בימינו נבואות זעם כלכליות-חברתיות על אליטות מחוברות ושבעות, וכל זה בחסות מו"ל שגם שמו עמוס.
והנה, רצה הגורל, או שהיה זה ליאוניד נבזלין שרכש ב-2011 20% ממניות "הארץ" והפך לדירקטור בו, תוך שהזרים לו הון משמעותי ואולי אף בפרמיה לא מבוטלת – וירחון חדש נולד בישראל, "ליברל" שמו.
ולמסיבת ההשקה של אותו ירחון, שנערכה בביתו, הזמין נבזלין, נוסף לכותביו ועורכיו של המגזין החדש, גם תמהיל מסקרן של אישים אחרים, ובהם היחצנים רני רהב ואירנה שלמור, הפוליטיקאי לשעבר חיים רמון, עו"ד אלי זוהר, ח"כ ניצן הורוביץ, אנשי העסקים שלמה שמלצר, גד פרופר, עמוס שפירא ואחרים – ולצדם עורך "הארץ" אלוף בן ועורך "דה-מרקר" סמי פרץ.
נוכחותם של שני האחרונים ספגה ביקורת מצד מי שטענו כי "דה-מרקר", ו"הארץ" איתו, הם המטיפים הגדולים בכל הנוגע לפסלותן של מסיבות הון-שלטון-עיתון ושל ההתחככות שיש בה להשחית שבין אנשי הון ויחצנים לבין עיתונאים, רגולטורים ומעצבי מדיניות ציבורית.
"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ. הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ; הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם-לָכָד. הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ", שאל עמוס המקראי בנבואתו. עמוס העכשווי דווקא גרס במאמר תגובה שפורסם ב"וואלה" כי אין פסול בהשתתפותם של פרץ ובן במסיבת הבריכה הקיצית של נבזלין, משום שממילא הם פוגשים אותו בסיטואציות אחרות במקום העבודה ויש להם אינטראקציה שוטפת איתו, וכן משום שדינו של נבזלין – נטול האינטרסים העסקיים בישראל ומי שהכתם הפלילי שדבק בו מפוקפק ממילא – אינו כדינם של טייקונים אחרים כמו נוחי דנקנר, שיש להם השפעה על המשק הישראלי ושהקשר בינם לבין העיתונות הוא קשר משחית.
הנביא עמוס בתחריט של גוסטב דורה, 1865 (נחלת הכלל)
אפשר להתווכח על הסיטואציה הספציפית שבה שני עורכים בכירים בכלי תקשורת בעל אג'נדה – הרואה באירועים חברתיים של התחככות וולונטרית של הון-שלטון-עיתון דבר פסול – משתתפים באירוע כזה. אולי כדאי גם לשאול אם אירועים כאלה הם בכלל פסולים מיסודם. פרץ ובן הם אכן בכירים בעיתון שנבזלין הוא מבעליו וממנהליו. הם אינם זקוקים להזמנה למסיבה בביתו הפרטי כדי לייצר סיטואציה שבה יש ביניהם קשר, וממילא האינטרס של נבזלין בישראל אינו דווקא כלכלי. יש שיאמרו שמדובר ברצון ציוני אמיתי לתרום ויש אחרים שיסבירו שמדובר בניסיון לקנות לגיטימציה ואולי מקלט מדיני.
לטעמי הבעיה המהותית הראויה לדיון אינה נעוצה כלל בעובדה שמדובר בנבזלין שהזמין ובעורכים שהסכימו ובאו לביתו. עצם העניין הוא בשאר אנשי החצר שנכחו באירוע ובחברותא הפמיליארית שנוצרה ביניהם. כפי שלא ראוי שרגולטורים יתרועעו שלא לצורך בנסיבות חברתיות עם מפוקחים שלהם – עניין שגם אם אין בו פגיעה באיכות הפיקוח (מה שלא בטוח בכלל), הרי שיש בו כדי לפגוע במראית העין ובאמון הציבור – כך גם עבור עיתונאים, שהם סוג אחר של כלב שמירה, הידוק מוגזם של היחסים החברתיים בינם לבין מושאי כתיבתם אינו בריא מבחינת איכות התוצר העיתונאי והאמון שרוחשים לו הקוראים.
אפשר גם לראות במערכת היחסים בין עיתונאים לבין מושאי סיקורם סוג של תחרות (בין חושפי מידע למסתירי מידע או מטשטשיו). דיני התחרות והרגולטורים האמונים על שמירתה מגלים מידה רבה של חשדנות כשמתחרים חוברים לישיבה משותפת סביב אותו שולחן – גם אם המטרה שלשמה התכנסו טובה. השלכותיה העקיפות של החברותא הזאת יכולות להיות שליליות.
מנגד ראוי לזכור כי עבודה עיתונאית מצריכה לא פעם גם גישה בלתי אמצעית למושאי הסיקור, שיכולים לשמש גם מקורות חשובים. אין מדובר רק במערכת יחסים של מסקרים ומסוקרים, אלא במטריצה מורכבת יותר שמשולבים בה גם עיתונאים ומקורות. זה עניין שנכון יותר לכתבים ופחות לעורכים, אבל פרץ הוא גם כותב קבוע וגם לראשי המערכת חשוב להיות בקשר ישיר עם מקורות מידע – אולי כדי להבין טוב יותר את התמונה הגדולה וגם כדי להביא בעצמם ובאמצעות נסיונם וקשריהם סיפורים טובים. עיתונאים טענו בעבר כי דווקא במסיבות האלה הם יכולים לעקוב טוב יותר אחרי מושאי סיקורם ולדלות סיפורים איכותיים וחשובים שלא היו יכולים לחשוף באופן אחר. בטיעונים האלה אסור לזלזל, אך יש לזכור כי להשתתפות הזאת יש גם השפעות שליליות ומצננות.
סמי פרץ (מימין) ומוטי שרף, 2010 (צילום: "העין השביעית")
טיעון נוסף שנשמע בין השורות נוגע לאי-הנעימות שבסירוב לבעל הבית המזמין ולאופן שבו יפרש את אי-ההתייצבות לאירוע ההשקה. יש להניח שלראשי המערכת יש תחושת אחריות כלפי הכפופים להם ורצון לשמור על מקום העסקתם (כמו גם על עבודתם שלהם עצמם). מצבו של "הארץ" והחשש מקיצוצים עתידיים והזרמות הון נחוצות של בעלים שיחק אולי גם הוא תפקיד במערכת השיקולים.
מבחינה ערכית וחוקית, הטיעון הזה בעייתי יותר בעיני. כפי ששאלתי לא מזמן במסגרת הפאנל שעסק בקשרי הון-שלטון-עיתון בכנס השנתי של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, לא ברור לי מדוע ברור לנו שלפועלים קשי יום המשתכרים שכר מינימום בעבודה בפס ייצור מזון ומאכילים משפחה אסור להרעיל את המזון רק כדי לרצות את מעבידם ולשמור על מקום עבודתם, ומנגד, אנחנו נוטים לחמלת יתר כלפי עיתונאים שנכפה עליהם לפעול נגד סטנדרטים מקצועיים ואתיים במצוות המו"ל או האינטרס הזר – כדי שיוכלו להמשיך להתפרנס.
הדיסוננס הזה הוא בלתי מוצדק ובלתי ראוי. עיתונאים אינם צריכים לקבל הנחות בהקשר זה, וכפי שאותו פועל ייצור צפוי למאסר בשל הזנחת המזון שלנו או חבלה בו, גם עיתונאים צריכים להיות כפופים לסנקציות אם יסכימו לשתף פעולה עם הטעיית קוראים והטיית תוכן חדשותי.
עמוס שוקן מגיב לפוסט שפירסמה שרון שפורר בדף הפייסבוק שלה, 18.5.14
היבט אנושי ומהותי נוסף בסיפור הזה הגיח מכיוון לא צפוי. שרון שפורר, אחת מהעיתונאיות החרוצות והמובילות של "הארץ–דה-מרקר" בכל הנוגע בטיפול ביחסי הון-שלטון ותחלואיהם, הצטרפה בדף הפייסבוק שלה לביקורת על השתתפות עורכיה הבכירים במסיבה של נבזלין, וקיבלה תגובה סונטת מצדו של המו"ל שלה, עמוס שוקן. בתגובתה הוסיפה שפורר לגינוי ההשתתפות במסיבה של אנשי "הארץ" את העובדה כי נכח בה גם היחצן של "ליברל", רני רהב, שעימו התעמתה לאחרונה באופן מתוקשר מעל דפי העיתון ותוך חשיפת שיחה קשה שהתקיימה ביניהם.
עורכת נוספת בעיתון, אביב דילבסקי, הסכימה עם שפורר לגבי הבעייתיות של השתתפות אנשי "הארץ" באירוע כזה והמוסר הכפול העולה ממנו. השרשור הזה הוסר בסופו של דבר על-ידי שפורר, תוך שהיא מסבירה כי לא חשה בנוח עם הדברים באופן שפורסמו וחזרה על היות "דה-מרקר" זירה ייחודית של חופש ביטוי.
שרון שפורר, עיתונאית "הארץ", בטקס קבלת פרס יודקובסקי, פברואר 2012 (צילום: יחסי-ציבור)
"למי מכם שתוהה", כתבה שפורר, "הורדתי אמש את הפוסט שהעליתי לפייסבוק מיוזמתי כי הרגשתי שלא ביטא את תחושותי במדויק וייתכן ופגע באנשים שמגבים אותי במשך שנים, מה שגרם לי לנדודי שינה מעיקים. למזלי הרב אני עובדת במקום שבו אף אחד לא מתערב לי לעולם בפוסטים שאני מעלה בפייסבוק ושמייצגים את דעותי. כך היה גם אתמול. אף אחד לא ביקש ממני להסיר את הפוסט [...] זרקו עלי עגבניות, אבל אני באמת חושבת שיש עיוות במצב הזה שבו עובדי רשת שוקן יכולים לקרקר ולהתמרמר בלי הפסקה, להתריס מול הבעלים, העיתון וגם האינטרסים שלו, רק בזכות הכבוד שיש לו למושג 'חופש', בעוד שעיתונאים אחרים נאלצים לשתוק ולספוג דברים הרבה יותר גרועים שנותרים בחשכה (אלא אם כן אנשי 'העין' חושפים אותם). זה יוצר מצג קצת מעוות של המציאות".
האירוע החריג הזה נתן גם הוא אינדיקציה לחריגותה של התנהלות מערכת "הארץ" ו"דה-מרקר" והמו"ל שלה בכל הנוגע למחלוקות פנימיות והבעת דעה. מופעים דומים בכלי תקשורת אחרים לא ראינו.
הנבואה הנזכרת של עמוס המקראי מסתיימת באופן פסימי: "כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה; וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ. וַיֹּאמֶר, מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, כְּלוּב קָיִץ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, בָּא הַקֵּץ אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל-לֹא-אוֹסִיף עוֹד, עֲבוֹר לוֹ. הֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל, בַּיּוֹם הַהוּא-נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה: רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל-מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס". עמוס העכשווי אולי היה בוחר משפט סיום אחר מנבואת עמוס ביחס ליחס שזוכה לו העיסוק העיתונאי ב"הארץ". "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה". אשרי המאמין.
אלעד מן הוא היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", שפנתה לממונה על ההגבלים העסקיים אגב עסקת הרכישה של מניות "הארץ" על-ידי נבזלין