תדירות ותזזיתיות הופעותיו של היחצן רני רהב בתקשורת, כאייטם בפני עצמו או בהקשר של משרד יחסי-הציבור שלו, מזכירות את אחד משיריו המצוינים של ולדימיר ויסוצקי: "עניינים, מתישים העניינים כל יום/ כל יום, כל יום/ עד עפר, נשרפו הפיוטים, הקשקושים/ קשקושים, קשקושים". כמו בשיר ההוא, "עניינים" (תרגום וביצוע: ארקדי דוכין), גם ה"עניינים" אצל רהב מתישים. כל יום, כל יום, ממש כמו אצל ויסוצקי. גם במציאות, כמו בשיר, לא פעם, למרות הרושם שמדובר ב"קשקושים" ובפיוטים שרופים, הרי שלפעמים ה"עניינים" הם די רציניים. במיוחד כאשר הם מתנגשים זה בזה ויוצרים ניגודי עניינים.
לאחרונה דווח באתר "וואלה" כי משרדו של רהב מייצג במקביל שני צדדים לעסקה משמעותית – נסיונה של קרן פימי לרכוש את השליטה באל-על. על-פי הדיווח, שרהב לא הכחיש, משרדו נדרש לייצג את האינטרס של שני הצדדים, הנמצאים בעימות ישיר. מחדדת את העימות המובנה הזה העובדה שמי שמטפלת בפועל בשני הלקוחות, גם בקשר לעסקה הספציפית, היא אותה עובדת במשרד יחסי-הציבור של רהב, ענת פרידמן.
רהב עצמו, בתגובתו לדיווח, לא מצא קושי במצב שנוצר, וניתן להבין מתשובתו כאילו מדובר ב"קשקושים": "אנו מטפלים ב-150 לקוחות. מעת לעת נוצר מצב שהחברה מטפלת בנושאים הקשורים לשניים, שלושה או ארבעה לקוחות בעת או בעונה אחת. הלקוחות סומכים את ידם על האינטגריטי של החברה". אך כלל לא בטוח שצריך או שניתן להשאיר את ה"עניינים" המנוגדים בידי האינטגריטי של רהב ועובדיו, וזאת משום שיש כמה מערכות כללים החלות בדיוק על סיטואציה כזו.
אם מעיינים למשל בקוד האתי של מועצת הדוברים ויועצי התקשורת בישראל, מוצאים בסעיף 6 הוראות הנוגעות למתן שירות ללקוח בתנאים סבוכים כמו במקרה של רהב. סעיף 6א קובע למשל ש"חברים לא ישרתו לקוח, לא יעבדו אצל מעביד, לא יקבלו על עצמם לשרת או להמשיך במתן שירות, אם קיים חשש שלא יוכלו למלא את חובתם המקצועית כלפיו, בשל עניין אישי שלהם, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש להם כלפי אחרים".
אם לא די בזה, סעיף 6ב קובע כי "חברים לא ישרתו לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים אלא אם קיבלו מראש את הסכמת שני הצדדים". לכאורה, הסעיף הראשון "בולע את הסעיף" השני בחומרתו ואינו מאפשר לרהב להמשיך לתת שירות בקשר לעסקה האמורה, אבל גם אם אישורם של הצדדים מספיק במקרה של רהב, הרי עולה השאלה אם אישור זה התקבל מראש.
לאחרונה אומצו עקרונות דומים גם לגבי הדוברים בשירות המדינה. צוות שהוביל ניצן חן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, גיבש מסמך המתווה עקרונות אתיים דומים. על מידת היותם של עקרונות אלו מחייבים ובני-אכיפה יכול להתעורר ויכוח לא פשוט, בעיקר בנוגע למגזר הפרטי, שכן במגרש הציבורי ניתן להיעזר במשפט הציבורי כדי לחזק את היכולת לאכפם. עם זאת, ואם רהב חבר במועצת הדוברים ויועצי התקשורת או שקיבל על עצמו את התקנון, הרי שבהחלט ניתן לטעון שהוא מחייב אותו במידה לא מבוטלת של אכיפה, כפי שהסברנו כאן לאחרונה בהקשר אחר.
כאן לא מסתיימים העניינים. סעיף 7 לקוד הדוברים עוסק בסוגיית המידע של הלקוח ונוגע להיחשפותו של רהב-תקשורת למידע רגיש של צדדים מנוגדים באותה עסקה. "חברים לא יעשו שימוש במידע שנמסר להם על-ידי לקוח, אלא בהסכמת הלקוח, גם לאחר סיום העבודה או ההתקשרות עם הלקוח", קובע אותו סעיף, ומעמיד שאלה גדולה נוספת על רגליה: האם באמת אפשר לעשות הפרדה בין הידע והמידע הנצברים והמועברים למשרדו של רהב בקשר לעסקה מאחד הצדדים בו בזמן שהוא נחשף לאסטרטגיות ומידע של הצד האחר?
בלי קשר לאופן שבו יעשה שימוש בידיעות ובמידע – הרי שהשירות שנותן רהב רחוק מלהיות אופטימלי. בכל מקרה הוא מועל בתפקידו ובאמונו של לפחות אחד הצדדים. כך או כך, קשה לראות כיצד ייחלץ באופן מוצלח מסבך העניינים הזה. הקושי מתחדד לנוכח העובדה שאותה עובדת מטפלת במישרין בעסקה מטעמם של שני הלקוחות. בהנחה שהיא אינה לוקה בהתקפי שכחה, כך יש לקוות ולאחל, בכל פעם שהיא מדברת עם הלקוח האחר על ה"עניינים", הרי שבמקום להיות באחד מעבריה של "החומה הסינית", היא יושבת ממש עליה. בפעם המפורסמת האחרונה שזה קרה, אצל המפטי דמפטי, התוצאה הסופית היתה עגומה והסתיימה בשבר גדול.
בניסיון לאתר מקורות נורמטיביים חזקים יותר לבעייתיות בהתנהלות שלפנינו, אפשר להזכיר גם את הוראות חוק השליחות, תשכ"ה-1965. סעיף 8 לחוק קובע כמה הוראות שמחדדות את קשקוש-העניינים הנוכחי וחוזר על תובנות הקודים האתיים: "קיבל אדם עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות ולפעול בהתאם להוראותיו; ובאין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה, יחולו עליו חובות אלו: (1) יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות וייתן לו דין וחשבון על פעולותיו; (2) לא יהא שלוח של שליחים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו; [...] (5)לא ישתמש לרעת השולח בידיעות או במסמכים שבאו לידו עקב השליחות, ובדרך כלל יימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר". חוק השליחות מאפשר ללקוחות להיפרע ממפר החובה בדרך שבה היו יכולים להיפרע ממנו אם הפר איתם חוזה.
השאלה הגדולה נוגעת כביכול להסכמת הלקוחות. אם אל-על ופימי הסכימו ל"סידור" הזה של "העניינים", הרי שזאת אמורה להיות הבעיה שלהם, ומה לנו כי נלין; נתנו (אישור), קיבלו (שירות). מצד שני, שוב מתעוררת חובת נאמנות ושליחות אחרת, והפעם היא של מנהלי אותם חברות. גם הם חבים בחובת אמונים וזהירות כלפי החברות שהם מנהלים. גם הם צריכים לשקול את שיקולי טובת החברה בהתקשרות כזו או בהמשך מתן השירות על-ידי רהב בנסיבות הנוכחיות.
דומה כי נוכח המכשול המובנה בסיטואציה הנוכחית, קשה לראות מצב שבו הייצוג המשותף משרת במובהק אינטרס חיובי של אחת החברות או לפחות שהוא עולה בחשיבותו על מכלול הטיעונים התומכים בהפסקת הטיפול של רהב בעניין זה. בכל מקרה, עליהם להראות כי שקלו את העניין הזה לעומקו, בהסתמך על מידע נכון ואמיתי ולטובת החברה. אי-מילוי החובות הללו עלול בהחלט להקים עליהם בעלי מניות לא מרוצים, שיטענו כי הפרו את חובותיהם השונות וכי לחברה נגרם נזק שעליהם לשפותה בגינו. אכן, מתישים העניינים, כל יום, כל יום – עד עפר.