ב"בידור עד מוות", אחד מספרי הביקורת הנוקבים ביותר על המדיום הטלוויזיוני, משווה ניל פוסטמן בין חזון החורבן האנושי-הומניסטי של ג'ורג' אורוול (יוצר דמותו של "האח הגדול") לחזון החורבן של אלדוס האקסלי בספרו "עולם חדש מופלא". בעוד שאורוול הזהיר מפני "משטרת המחשבות" – העין הפקוחה, היוצרת דיכוי חיצוני של כל רצון אוטונומי ומחשבה חופשית – האקסלי חזה את דיכוי המחשבה מבפנים, כתוצאה מסגידה ונהייה אחר שעשועי הטכנולוגיה ועינוגיה.
האקסלי הראה כיצד נהייה זו יוצרת שקיעה בזוטות, זניחת החיפוש אחר האמת והסחת דעת מכל הבעת עמדה נוקבת ואמיצה. פוסטמן מציין בהקדמה לספרו כי הוא חושש שחזונו של האקסלי הוא החזון המתממש ממש לנגד עינינו.
יאיר וליהיא לפיד, נובמבר 2011 (צילום: מתניה טאוסיג)
שיאה של תופעת הנהייה אחר עונג ושעשועים מתבטא היום בהתיימרותו המחושבת היטב של כוכב טלוויזיה עטור רייטינג להיות מנהיג מדינה. התיימרות מחושבת – היות שהיא נשענת על ההנחה כי הפופולריות המתבטאת בחישובי רייטינג טלוויזיוני תתבטא גם באחוזי הצבעה בקלפי. הרי הכישורים הנדרשים מדמות טאלנט בהנחיית תוכנית אירוח ובהגשת מהדורת חדשות נעימה וחייכנית "לכל המשפחה" הם גם הכישורים הנדרשים ממנו כמנהיג, לא?
במדינה הסובלת מחוליי גזענות, אי-שוויון כלכלי, חינוך מקרטע, אפליה חברתית, כיבוש ודיכוי, התערערות בטחונית ואיומי השמדה גרעיניים, נדרש הרי רק מנהיג מצודד שיידע לחייך חיוך בעל סקס-אפיל, וכל צרותינו תתגמדנה...
בעידן שבו כוכבי תוכניות הריאליטי, המאפשרים לנו להתבדר מחדירה לתוככי חייהם הפרטיים, הם כוכבי התרבות הבלתי מעורערים שלנו ושל ילדינו הרכים, אנו הופכים, ממש כפי שהאקסלי חזה, ל"אח הגדול" של עצמנו. אנו מדכאים את יכולתנו לחשיבה משמעותית וביקורת פוליטית, מטשטשים את הכמיהה לצדק ושוויון ומשתקים את האפשרות למאבק חסר פשרות למען שינוי, כדי לחסוך מעצמנו אי-נעימות מציקה.
כתחליף אנו בוחרים בספה הנוחה, בתוכנית המנעימה או בכוכב המבדר, שאינו דורש מאיתנו לחשוב או לשבור את לשון המאזניים הנוחה, לא תובע מאיתנו לקום ולהיאבק, כי הרי הוא אינו דורש זאת גם מעצמו. הקונסנזוס, נקודת האמצע, מפלגת מרכז, הם המקום הנוח לו ביותר, והנוחות עבורו (והוא מניח שגם עבורנו) היא הרי שם המשחק.
בחירה ברשת החברתית האינטרנטית כצינור להשמעת קולו של המתיימר להיות מנהיג עתידי תואמת להפליא את נוסחת הנוחות. כתיבת סטטוסים אינה מחייבת עימות דעתני ולא תובעת הבעת עמדה נוקבת. אפשר לשמור בה על אותה תדמית טלוויזיונית נונשלנטית המשלימה עצמה באמצעות תמונה מחמיאה ומצודדת. ניתן להישמע יודע כל בלי לענות בעצם על אף שאלה קשה.
"תעשו לייק!", יבקש מאיתנו המנהיג הבידורי, ויבטיח באופן זה להמשיך לשמור עלינו מכל קול רדיקלי מדי, מכל עמדה תובענית מדי או מכל אזהרה מאיימת מדי. הוא יקים מפלגה משלו, מפלגת נוחות, שהרי כל הצטרפות למפלגה קיימת מלכלכת את ידי "אבק הכוכבים" שלו בזיהומי המציאות שמחוץ למסך הטלוויזיה.
אך לרוע מזלנו, המציאות האמיתית, זו שמחוץ להררי הפייסבוק ומצודות השלט, חוזרת ונוגחת בחומת העמעום והטשטוש הבידורית, ומזכירה לנו שהתמודדות עימה דורשת קצת יותר מאשר אחיזה בעמדת קונסנזוס, כשרון כתיבה, יכולת הגשה ומראה שרמנטי.
הנהגת מדינה, ובמיוחד כמו שלנו, דורשת אומץ אמיתי – אומץ להכריע, אומץ להיות פחות מחניף לקהל הרחב, אומץ לקבל החלטות לא פופולריות, אומץ לבצע מהלכים שחורגים מעבר לקונסנזוס ואומץ לבצע שינויים – כן, גם שינויים רדיקליים, כי רדיקליות היא לא מלה גסה במדינה שבה נדרשים שינויים כה מהותיים.
מהציבור נדרש לשאת יותר מלפיד של תקווה, ולבחור הלכה למעשה בחירות שחורגות מעבר למדד הרייטינג. אחרת, חזון האימים של האקסלי עלול להתגשם, ואנו עלולים לבדר עצמנו, עד מוות.
ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא מרצה לחינוך ומגדר במכללת דוד ילין