קריאת מאמריהם של יעקב ארז וחנוך מרמרי, עורכי "הארץ" ו"מעריב", בגיליון האחרון, נותנת ביסוס וחיזוק ממקור ראשון למירב טיעוני הביקורת הצודקת, הקיימת בדעת הקהל כנגד התקשורת. ביקורתם של השניים על מכלול התופעות השליליות אצל רבים מעמיתיהם העיתונאים מהווה כתב-אשמה משכנע ופוגע נגד חלקים חשובים בתקשורת.

ביקורת עצמית זו של שני עורכי העיתונים החשובים הללו, וכן דעה זהה של עיתונאים רציניים נוספים, כפי שפורסמו בגליונות קודמים של "העין השביעית", ניתן לתמצת ולמקד בכותרת "סכנה אורבת מבפנים". הסכנה לקיומה של עיתונות חופשית אינה אורבת מהממסדים של הממשלות השונות המתחלפות, אלא מתוך המערכות התקשורתיות עצמן, שחלקים בתוכן מאבדים את האמינות, שיקול הדעת הציבורי, הלאומי והאנושי, מתעלמים מכללי האתיקה המקצועית המחייבת, ומשתעבדים לאינטרסים זרים, הנוגדים את שליחותה ומצפונה של עיתונות חופשית בחברה דמוקרטית.

גם מאמרו של מוטי קירשנבאום, מנכ"ל רשות-השידור, על ספיחי פרשת בר-און-חברון-חסון, מצדיקה תגובה. רוב המשפטים והקטעים במאמר מסתיימים בסימני שאלה, דבר המעיד, ללא ספק, על ספקות, התלבטויות והתחבטויות, המצביעים על הערכה מחודשת באשר להתנשאות ולביטחון העצמי המופרז, בנוסח "אמת יצוקה בבטון", שהפגינו הוא וחבריו במחלקת החדשות של ערוץ 1. קירשנבאום מסיים את מאמרו בסימן שאלה מסכם באומרו: "האם ידינו נקיות בכל הקשור לאימות החומרים שהשגנו מהנחקרים, במהלך החקירה בפרשת בר-און? שאלה שקשה לענות עליה גם כשהיא נשאלת היום, זמן מה אחרי ששקע אבק הפרשה".

ראוי היה שביקורת עצמית זו, וכן של עיתונאים רבים נוספים, שהביעו דעות ביקורתיות על הנעשה בתקשורת, יובאו לפרסום בעיתונות היומית, כדי שזכות הציבור לדעת תמומש גם על הנעשה בחצר האחורית של התקשורת.

מתי דוד, רמת-אפעל

הכותב היה חבר מליאת רשות-השידור

גיליון 13, פברואר 1998