בעיצומו של מסע עיתונאי שקיים "הארץ" תחת הכותרת "לכלוך בלי הפסקה", זומן ראש העיר תל אביב רוני מילוא לראיון טלוויזיוני. סדרת הדיווחים ב"הארץ" ניסתה לתאר את בעיית האשפה בחוצות העיר, לאבחן את התפקוד הלקוי של שירותי התברואה העירוניים, את הניהול הכושל של העירייה, את נוקשות ארגון העובדים ואת זחיחותו של ראש העיר לנוכח הבעיה. לא היה צריך, על כן, לקנא ברוני מילוא שנכנס לראיון כזה.

אלא שראש העיר יצא מן הראיון זחוח כשנכנס, ועל לחייו מתנוססות שלוש נשיקות שפתון שהדביקו לו המראיינות: טולה, ז'ניה ובז'ז'ינה. גיבורות "זהו זה" היו מאוד נרגשות לקראת הראיון עם ראש העיר ורוני מילוא היה נרגש לא פחות. אף על פי שהוא ידוע כאחד המרואיינים המשופשפים, היתה מבוכתו ניכרת לעין. הוא לא ידע כיצד להגיב למפגן החנופה וההרעפה הגנדרנית של מלכות הדראג הפולניות. לעתים השיב להן בלשון נקבה, כמשתף פעולה עם הדמויות הפיקטיביות, ולעתים בזכר, כלומר, כמשיב למושונוב, קושניר וגליקמן שמתחת לשכבות האיפור. המעמד הבימתי היה משעשע וחינני: מילוא ובז'ז'ינה ב"זהו זה", כמין רפליקה של פול סיימון ומיס פיגי בחבובות. אבל הצוחק העיקרי היה  מילוא  עצמו. הוא ניצל ממפגש קטלני עם העיתונות שמחטטת בזבל והוצג כאביר לבבן של הקשישות המדומות  מ"זהו זה". אין שום חשיבות לשאלה מי הן הקשישות האמיתיות שמשתרכות בין גלי האשפה המוחשיים, ומה הן חושבות על ראש העיר שלהן.

בעולם התקשורתי החדש, הפוסט-מודרני, אוהבים להחליף תפקידים, או לפחות להציג מראית-עין של אישיות רב-ממדית.  כבר הסכנו עם העובדה שבכל אישיות ציבורית יש רבדים מורכבים ועשירים וכל פוליטיקאי הוא לפחות זמר חובב, בשלן נודע, כותב שירה במסתרים ומראיין לטנטי. אבל כעת הולכים ומתפתחים בדרנים חדשים שעל מכוניותיהם מודבקת התווית "עיתונות". דן שילון מנצח על תזמורת, דן מרגלית רוקד על השולחן, אמנון לוי שר דואטים. מכיוון שבשביל לראיין לא צריך לעבור מבחני ניפוי ולא ללמוד במסלול לתואר שלישי - כולם מראיינים, כולל בז'ז'ינה. תמיד היו בדרנים ואנשי ציבור שמשחקים בעיתונות; החידוש הוא שהיום יש הרבה עיתונאים שמשחקים בבידור.

מהו המכנה המשותף לעיתונאי קשיח כדן מרגלית ולבדרן מקומי כמנחם זילברמן, חוץ מן הצורך להגיע לחשיפה מרבית?  ומי זה שיושב ומלהג ביניהם? האין זה יו"ר הסוכנות אברהם בורג, נושא התפקיד הבכיר ביותר בעולם היהודי? מתברר שהסינתזה בין בדרנים לפוליטיקה עובדת מצוין. היא נותנת כאילו-משמעות לחידודיו של הסטנד-אפיסט ומוסיפה ממד עממי לפוליטיקאי - וכמובן, מספקת לאלה ולאלה שפע קהל. אבל מה עושה שם מרגלית בדואט עם שלום אסייג? האם הוא עדיין עיתונאי? או שמא בדרן כמו לוי, שילון ולפיד - כולם עיתונאים לשעבר.

קשה, ואולי לא רצוי כלל, להגדיר מיהו עיתונאי. אבל עד לאחרונה היה ברור לפחות מהו "מעמד עיתונאי". "מעמד" במובן של סיטואציה ולא של דירוג מעמדי, כפי שעלול להשתמע. בעוד אנשי העיתונות מתנגדים בצדק להסדרת המקצוע (דוגמת מקצועות הרפואה והמשפטים), הולכת ומתבססת הגדרה ברורה של "המעמד העיתונאי". מעמד זה הוא הנדבך ההכרחי להגשמת עקרונות חופש הביטוי והזכות לקבלת מידע.

המעמד העיתונאי הוא הזירה  שבה נאסף המידע כדי לפרסמו ברבים - בין שזהו ראיון בשידור חי או שיחה עם גרון עמוק מתחת לגשר הירקון. האיש שבא לאסוף את המידע הוא עיתונאי, לפחות בזמן ביצוע הפעולה, ועליו, במעמד העיתונאי, חלים כללים מקצועיים ואתיים ברורים. מן המעמד העיתונאי נגזר במישרין מעמדו של המקור העיתונאי, שזכה כשלעצמו להגדרה והכרה מצד רשויות החוק והשפיטה.

בראיון של בז'זינה עם רוני מילוא לא היה מעמד עיתונאי, ולא בראיון של קרמיט הצפרדע עם ארנולד שוורצנגר, ולא בשיחה בין חושף חשבון הדולרים של משפחת רבין ליו"ר הסוכנות היהודית, בהשתתפות אמני הבדיחה התפלה.

ההבדל בין מעמד עיתונאי למעמד שאינו עיתונאי מומחש היטב בהבדל שבין ראיון עם מנהל חברה, שנערך על-ידי מערכת עיתון, לבין ראיון זהה לחלוטין עם אותו מנהל שנערך על-ידי אותו מראיין, כדי להיות מודפס במוסף פרסומי. גם אם תשאלנה  אותן שאלות בדיוק ותושבנה אותן תשובות בדיוק, יהיה המעמד שונה בעליל. במקרה הראשון המראיין הוא אדם עצמאי הפועל בשם מערכת עיתון ובמקרה השני המראיין נשכר על ידי המרואיין כדי לפרסמו. במקרה הראשון מדובר בראיון עיתונאי ובמקרה השני מדובר במודעת פרסומת. במקרים אלה קבעה מועצת העיתונות סימני זיהוי ברורים, שבהם מחויב המו"ל כדי שקוראיו יבדילו בין עיתונות לפרסום ולא יוטעו או יולכו שולל.

לעומת זאת, אין סימני זיהוי ברורים שיבדילו בין מופע בידורי למופע עיתונאי, והקהל אכן מתבלבל. כשבלה ויינשטוק מופיעה אצל יאיר לפיד, האם היא נותנת מופע בידורי? גם אם ויינשטוק לא הוציאה תקליט לאחרונה, רשאי לפיד לראיין אותה על המשברים בחייה ועל הצבע החביב עליה.  אבל ויינשטוק באה ללפיד במנדט אחר, שנדרש לו מעמד עיתונאי מובהק, והצופה לא מודע לכך. היא יצאה לגונן על שמה הטוב מפני העיתונות הקשיחה (דבר שעשתה במקביל בתביעה משפטית מסובכת) - ובמקום להתעמת בזירת המשפט או בעיתונות עצמה, היא בחרה במכשיר הנוח ואולי היעיל מכולם. היא באה לתוכניתו של המנחה המקסים שבסך הכל מבקש לנהל שיחה טובה, ותוקפת את העיתונות על הדרך שבה טיפלה בעניינה, מבלי שהעובדות עצמן מוצגות לפני הצופים. לפיד הוא מראיין רך, שמקיף את מרואיינו בהילת אמפתיה וכמעט מבוהל מהצורך להתעמת עם מידע קשיח.

אין היום כלי מתאים יותר מן החצי-שעה של לפיד כדי למסור גרסה עובדתית מבלי לעבור חקירה נגדית. למרות מראית העין - וגם אם מתארח בתכנית פוליטיקאי קשיח כאריה דרעי או בדרן קשיח כדודו טופז - המעמד העיתונאי לא קיים בתוכניתו של לפיד.

הסכנה הקיומית שאורבת למעמד העיתונאי (לא למעמדו של העיתונאי), מקננת בטוק-שואוז הטלווזיוניים. תוכניות אלה, שהן ההפקה המקורית הדומיננטית, מערבבות מעמדים בידוריים במעמדים עיתונאיים-כביכול ותורמות תרומה ניכרת, אם לא מכרעת, לטשטוש  המעמד העיתונאי. מיהו דן מרגלית האמיתי? כותב המאמרים ב"הארץ" או קריין מונולוג הפתיחה האקטואלי ב"על השולחן"? האם ייתכן בכלל קיום לשתי הדמויות האלה באדם אחד? מרגלית הפובליציסט הוא עיתונאי חופשי ועצמאי, שיכול להרשות לעצמו להתריס נגד קוראיו ולהיות לעתים לא פופולרי ואף אמיץ - כזה שאינו מביא בחשבון את רשימת ביטולי המנויים שבמינהלת העיתון. מרגלית המנחה הוא כלי בידי מפיקיו ושבוי בקונספציה הבידורית של הערוץ שהוא משדר בו - וכמובן, הוא משועבד לחלוטין לדף הרייטינג  השבועי.

השחיקה זאת - מעשה ידיהם של עיתונאים  - עלולה לפגוע באושיות העיתונות יותר משיכולה לפגוע בהן רשות שלטונית או גורם מסחרי כלשהו. למעשה , העיתונות בישראל סובלת מהתפתחות מתקדמת של תסמונת הכשל החיסוני. בעוד היא מתגוננת בהצלחה מרשימה מפני אויבים מוגדרים מבחוץ - כאלה המבקשים להגביל את תחומי פעולתה  - נכשלת העיתונות בהתגוננות מול אנשיה, עצמה ובשרה, שמבקשים למהול אותה, להרקידה, לשכרה,  לטשטשה  ולטמטמה.  ככל שיותר עיתונאים מורחים שכבה עבה יותר של מייק-אפ על פניהם,  כך הולך ופוחת משקלם המקצועי.

הכותב הוא העורך הראשי של "הארץ"

גיליון 12, דצמבר 1997