עיקרי הפסיקה

ערעור אזרחי מס' 723/74

הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, ו-3 אח'

נגד

1. חברת החשמל לישראל בע"מ
2. יעקב פלד

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[23.1.77, 24.1.77, 24.2.77]
לפני השופטים ברנזון, שמגר, בן-פורת

בבית-המשפט המחוזי חוייבו המערערים בתשלום פיצויים למשיבים בגין פרסום לשון הרע בכתבה בעתון "הארץ", בענין מכונית הפאר של מנכ"ל חברת החשמל.
המערערים התגוננו בהגנת "אמת דיברתי" ובהגנה של הבעת דעה בתום-לב בנושא שיש לציבור ענין בו.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) המשפט החל בישראל חובק בתוכו כללי יסוד בדבר קיומם ושמירתם של חירויות הפרט, עוד בטרם הפכה הצעת חוק-יסוד: זכויות האדם והאזרח לחוק חרות (ע' 295 - למעלה).
(2) אמת-המידה שעל-פיה יש להציג את השמירה על חופש הביטוי כשיקול עליון, מן הראוי שתבוא לידי ביטוי מלא, לא רק כאשר מתווה המחוקק הוראותיו של החוק, אלא גם בפרשנותו של החוק וביישום הוראותיו ובהפעלתו (ע' 295 - ז).
(3) מתן האפשרות להזדמנות להשמעת בקורת על פעלו של השלטון הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין (ע' 296 -ה).

ב. (1) כאשר תובע מלין על פרסם פלוני בשל דברים הכלולים בו, אין להגביל את הנתבע המציג הגנתו, למילים המסויימות שבהן ראה התובע את לשון הרע ואשר עליהן הסתמך בתביעתו (ע' 302 - א).

(2) טיבו וסיווגו של פרסום, כקביעת עובדה או כהבעת דעה, נקבע על-פי מהותו הבסיסית, היינו זו הנלמדת ממשמעותו הכוללת בעיני קורא סביר, ואין הוא מאבד מעמדו כפרסום של הבעת דעה, רק בשל כך שנשתרבבה לתוכו עובדה כלשהי (ע' 305 - למעלה).

ג. (1) העדר האמת כשלעצמו אין בו כדי לשלול את תום-הלב, אם לא נצטרפו לכך יסודות נוספים כמבואר בהוראת סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע (ע' 306 -ג).

(2) ההוראה בדבר אי-חריגה מתחום הסביר אין משמעותה כי כדי שהפרסום יהא מוגן, עליו להביא רק אותה גרסה, מבין מספר גרסאות, אשר אותה מבכר בית-המשפט בשל היותה ההגיונית ביותר (ע' 307 - ה).

(3) יסוד הסבירות אשר סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע נדרש לו, משמעו כי על הפרסום שלא לחרוג, בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים (ע' 307 - ו).

(4) הוראותיהם של סעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע אינן בגדר כתב-מינוי לקיומה של צנזורה שיפוטית, אלא הן מערכת תנאים מצטברים אשר מגמתם לשלול את הצגת תום-הלב מדברי זדון בלבד (ע' 310 - ג).

(5) הוראות חוק לשון הרע באות להגן גם על הבעות דעה שלגביהן מתברר לאחר מעשה כי לא היו אמת, והוא כל עוד עומדת למפרסם ההגנה של תום-לב המעוגנת בחזקות שבחוק (ע' 313 - ז).

(6) למערערים דנן עומדת ההגנה של תום-לב, המעוגנת בסעיפים 15(4) ו- 16(א) לחוק איסור לשון הרע.

ד . (דעת המיעוט:נ השופטת בן-פורת) (1) מי שמבקש להתגונן בטענה של הבעת דעה בתום-לב חייב לגולל לפחות את העובדות העיקריות שעליהן מושתתת דעתו ולהבהיר במידה מספקת לקהל קוראים רגיל שהחלק הפוגע בשמו הטוב של פלוני הוא הבעת דעה גרידא (ע' 221 - ג).

(2) המפרסם לשון הרע אינו רשאי להתגונן בטענה שהוא קיבל את המידע ממקור מהימן עליו, או שסמך על שמועות שהאמין באמיתותן (ע' 321 - ה).

(3) בהעדר קשר גומלין מינימלי בין העובדות לבין הדעה שהובעה הופך מה שנחזה כהבעת דעה לעובדה שיש להוכיח את אמיתותה (ע' 325 - למעלה).

(4) לאי-דיוקים בפרסום משקל העשוי להצטרף לשיקולים אחרים נגד השימוש בהגנה של הבעת דעה בתום-לב (ע' 326 - ג).

(5) טענת ההגנה של הבעת דעה בתום-לב אינה עומדת למערערים דנן.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט י' חריש), מימים 14.10.74, 27.11.74, ב-ת"א 1486/67. הערעור נתקבל, ברוב דעות, כנגד דעתה החולקת של השופטת בן-פורת, ופסק-דינו של בית- משפט קמא בוטל.

ש' ליבליך - בשם המערער;
ד"ר א' גולדנברג, א' לוין - בשם המשיבים

מתוך פסק הדין

השופט שמגר:
1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ענינו לשון הרע ואשר בו חוייבו המערערים בתשלום פיצויים בסך 10,000 ל"י למשיב השני ובסך לירה אחת למשיבה הראשונה.

2. אלה עיקרי העובדות:

א. ביום 14.3.67 פורסמה בעתון "הארץ" כתבה בזו הלשון:
"המכונית של מנכ"ל חברת החשמל מאת סופר ,הארץ' לעניני תחבורה ב- 26.10.1966 נדפסה ידיעה ב,הארץ' לפיה רכשה חברת החשמל מכונית נוסעים מדגם שברולט אימפלה מודל 1966 בשביל המנהל הכללי של החברה מר יעקב פלד. המחיר - 33,500 ל"י. אחרי מכתבי קוראים ומאמרים בעתונים, שיצאו נגד 'נוהג בזבזן' זה של חברה ממלכתית הסובלת מגרעונות, מעלה מחירים ואינה יכולה לחלק דיווידנד, מסר המנכ"ל פלד את תגובתו, שנדפסה ב'הארץ' ב-8.11.66:

,.....אם כי איני מסכים לדעות אשר קשרו החלפת המכונית עם מדיניות המיתון, החלטתי למכור את המכונית החדשה ולחזור להשתמש במכונית הישנה - וזאת אך ורק כדי להסיר עילה כלשהי לתרעומת, ותהא זו אפילו בלתי מוצדקת'.

מר יעקב פלד (70), העומד לפרוש באוקטובר, חזר למכוניתו הקודמת שברולט אימפלה 1963.

המכונית החדשה, שכבר הספיק מר פלד לנסוע בה כ-6,000 ק"מ, הוחזרה לסוכן בתל-אביב, מר ליאו גולדברג, כדי שימכור אותה ואת התמורה יחזיר לחברה.

כבר יותר מארבעה חדשים נמצאת המכונית להלכה למכרה, אצל סוכנות גולדברג בתל-אביב, אך למעשה אין חברת החשמל מעונינת להיפטר מהמכונית. היא מקווה כי בעוד זמן מה, כאשר ישכח הציבור את הפרשה, תשוב המכונית לשרת את המנכ"ל הפורש, כי כבר תהיה ,משומשת' - משנת מודל 1966 ועתה קרבה לסיום שנת מודל 1967.

סוכנות גולדברג קיבלה הוראה למכור את המכונית, אך בתנאי שתקבל מהחברה אישור מראש למכירה. אחרי מאמצים רבים הצליחו הפקידים למצוא קונה, שהציע 24-25 אלף ל"י. פקיד אגף התחבורה בחברת החשמל סרב לאשר.

הוא הודיע כי גם אם ישיגו קונה ב-28 אלף ל"י (וכזה לעולם לא יימצא) יצטרכו לקבל את אישורו למכירה.

וכך הסיקו פקידי סוכנות גולדברג כי אין חברת החשמל מעונינת למכור את המכונית, וכל מבוקשה להרוויח זמן, עד יעבור זעם הציבור. כי אם החליטו, מטעמים של היגיאנה ציבורית, למכור את המכונית, מה משנה המחיר? כל מה שיש להשגיח הוא שהמכונית תקבל את התמורה הנכונה בשוק המכוניות המשומשות.

לא כל כך קל למכור אימפלה מהודרת, כפי שהזמינה חברת החשמל בשביל המנכ"ל שלה פלד: עם מערכת הילוכים אוטומטית, מכשיר רדיו תוצרת חוץ, אנטנה חשמלית ואביזרי מותרות אחרים המעלים את מחירה בכמה אלפי לירות מעל הסטנדרד.

על הנהלת משרד הפיתוח להורות להנהלת חברת החשמל למכור את המכונית ללא התחכמויות."

קטעים מתוך כתבה זו שימשו עילתה של התביעה, נשוא ערעור זה, בה תבע כל אחד מן המשיבים פיצויים בסך 50,000 ל"י מאת עתון "הארץ", עורכו (מערער מס' 2), האחראי לעתון (מערער מס' 3) והעתונאי שחיבר את הכתבה (מערער מס' 4).

לקריאת פסק הדין המלא