ניסוי בנשק גרעיני, מרץ 1954 (צילום: National Nuclear Security Administration / Nevada Site Office)

ניסוי בנשק גרעיני, מרץ 1954 (צילום: National Nuclear Security Administration / Nevada Site Office)

דרכם של אנשים חושבים

הכותרות הראשיות הבוקר מוקדשות כולן, למעט זו של "ידיעות אחרונות", לזירה המדינית. "הארץ" מתמקד בשיחות הקרבה בין ישראל לרשות הפלסטינית, שאמורות להתחיל השבוע. "מעריב" ו"ישראל היום" מתמקדים בדרישה האמריקאית לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני (ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מוקדשת למהומות שפרצו ביוון בעקבות המשבר הכלכלי שאליו נקלעה המדינה).

ב"הארץ" מדווחים אבי יששכרוף, ניר חסון, עקיבא אלדר ונטשה מוזגוביה כי "החלטת הליגה הערבית להיענות בחיוב להזמנה להשתתף בשיחות הקרבה באה לאחר שהנשיא האמריקאי ברק אובמה הודיע להם כי הסבב הראשון של השיחות העקיפות יתמקד בסוגיית הבנייה במזרח ירושלים". למרות נוסח הכותרת הראשית בעיתון – "מדינות ערב אישרו לאבו-מאזן לפתוח בשיחות הקרבה" – עיקר הדיווח עוסק ביוזמה אירופית חדשה מטעם ארגון שמאל בשם ג'יי-קול (JCall), אשר זה עתה נולד.

לרגל השקת הארגון, תוגש לפרלמנט האירופי עצומה הקוראת להקפאת הבנייה היהודית במזרח ירושלים ובגדה המערבית. על העצומה חתמו "יותר מ-3,000 יהודים, בהם אנשי רוח ידועים". תצלומי שלושה מהחותמים מודפסים בראש שער "הארץ": ברנאר אנרי לוי, אלן פינקלקראוט ודניאל כהן בנדיט ("דני האדום").

הקמת ארגון ג'יי-קול מתקבלת בחום על-ידי "הארץ", בדומה ליחס האוהד שניתן לארגון האמריקאי ששימש לו השראה – ג'יי-סטריט. הדיווח הנרחב על ג'יי-קול מלווה בטור ברכה מאת יוסי שריד. "צינה סקנדינבית מתפשטת מסוף אירופה ועד סופה כמו אפר געשי לוהט", כותב שריד על היחס לישראל באירופה, המסביר לדעתו את נחיצות הארגון. ביחס למקימי הארגון מוסיף שריד: "כדרכם של אנשים חושבים, הם מצליחים סוף-סוף לערוך את ההבחנה שבין ממשלת-ישראל למדינת-ישראל".

בעיתונים האחרים יוזמת ג'יי-קול אינה מוזכרת כלל. גם ההבחנה בין ממשלת-ישראל למדינת-ישראל לא תמיד בולטת. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית שאובה מדיווח ב"וול-סטריט ג'ורנל" האמריקאי, ולפיו "אובמה פועל לנקות המזה"ת מנשק גרעיני". בועז ביסמוט מדווח כי על-פי ה"ג'ורנל", "וושינגטון שוקלת כעת להתחיל להתייחס באופן שווה לכל מדינות האזור". ההתפתחות, כך מודגש, באה על רקע ההכנות לפתיחת ועידה בינלאומית של האו"ם בנושא הפצת נשק גרעיני.

אמנם בהמשך הדיווח מצוין כי הצעה מצרית לפירוק כולל של ישראל מנשק גרעיני ואף הצעה לשחרור מידע לגבי המתקנים הגרעיניים בישראל לא תתקבלנה על ידי ארה"ב, אך אין בכך כדי למנוע מדן מרגלית, פרשן "ישראל היום", להזהיר מפני עתיד שבו תושבי המזרח התיכון יחיו באזור מפורז מנשק גרעיני.

"מגעים המתקיימים בין ארה"ב לבין מצרים על הפיכת המזרח התיכון לאזור חופשי מנשק גרעיני הם סיבה לחשש או, לפחות, לתמיהה בירושלים", כותב מרגלית, ומגדיר את הכוח הגרעיני של מדינת ישראל כ"נוזל החיים שלה". בכך הולך מרגלית בעקבות גדולים. בביטוי דומה עשה שימוש גם ג'ק ריפר, מפקד בחיל האוויר האמריקאי וציר מרכזי בעלילת הסרט "ד"ר סטריינג'לאב". ריפר, נזכיר, מחולל מתקפה גרעינית על ברית-המועצות משום שזו, לדעתו, קשרה קשר לזיהום "נוזלי הגוף היקרים" של אזרחי ארה"ב באמצעות החדרת פלואור למי השתייה. ריפר הוא דמות פרנואידית בסאטירה בדיונית. מרגלית הוא הפרשן הבכיר של העיתון השני בתפוצתו בישראל.

ב"מעריב" מדווח אלי ברדנשטיין בכפולה הפותחת של העיתון כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון לבקש מנשיא מצרים חוסני מובארכ, במהלך פגישתם המתוכננת מחר בשארם א-שיח', 'להוריד הילוך' בכל הקשור בקידום צעדים שיובילו להכרזה על המזרח התיכון כאזור נקי מנשק גרעיני".

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתואר מהלך זה של נתניהו כך: "ראש הממשלה שוב זוחל מחר למצרים". הכותב הוא גלעד שרון, חובב עולם הטבע ועולם הכתיבה, גולש בכיר באינטרנט ומשתתף קבוע במדור, אדם שעליו העיד אחיו עמרי כי הוא "כותב מעולה". בהמשך טורו מסביר שרון כי "כשאתה מתבונן באחד הזוחלים בטבע מזגזג לו את דרכו בחול, אתה יודע: הוא בדרך לאכול משהו, הוא בורח ממשהו או מחפש מסתור. מה תכלית הזחילה של ראש הממשלה? זה נראה כמו זחילה בזיגזג לשום מקום, בלי כיוון, זה לא יוביל אותו ואותנו למצב טוב יותר. כל תכליתה היא שרידותו שלו. חבוט ומוכה אבל שורד".

כתיבה וצילום: דובר צה"ל

"היום מצורף מוסף מילואים מיוחד" מכריזה כותרת על שער "מעריב" מעל תצלום של חייל מחייך בתוך קסדה (כיתוב התצלום: "מילואימניק בכניסה לעזה במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'"). הקרדיט לתצלום הוא "דובר צה"ל", ונראה כי נכון להרחיב קרדיט זה למוסף כולו, היוצא לאור לרגל יום ההוקרה לחיילי המילואים, שחל היום.

עוד לפני שקוראי "מעריב" נתקלים במוסף המיוחד, הם פוגשים בכפולה המרכזית של העיתון טקסט מאת אחיקם משה דוד, המתבסס על דברי החיילים בפלוגה ג' בגדוד החי"ר 7006. חיילי המילואים מציעים "מונולוג במדי ב'", המכוון למשתמטים משירות המילואים ולתורמים לו כאחד. "אנחנו נמשיך לבוא", מצהירים החיילים, בין היתר משום ש"ברגע שאנחנו חוזרים הביתה הם [החברים המסתלבטים עליהם] מקנאים למראה האשה והילדים שקופצים עלינו מגעגועים – אושר שרק מי שעושה מילואים יכול להבין". בהמשך מתארים המילואימניקים את האחווה בין החברים ואת כור ההיתוך הייחודי לצבא ("גם שי ויהושע ימשיכו לבוא. זה תל-אביבי צעיר, וזה מתנחל מאפרת עם שישה ילדים").

"מטרתו העיקרית של יום המילואים", מדווח בתיבה קטנה מתחת למונולוג של חיילי המילואים, "היא שיפור המוטיבציה של חיילי המילואים להמשיך לשרת, באמצעות הצדעה חברתית לרוח ההתנדבות, התרומה לבטחון המדינה והמאמץ האישי והמשפחתי הכרוך בשירות". "מעריב" עושה הבוקר מאמץ מרשים להגשים מטרה זו. המוסף המיוחד למען המילואימניקים, שהוא למעשה גיליון מיוחד של המוסף "המגזין", כולל כתבות וטורים מיוחדים על המשרתים במערך המילואים של הצבא. בין היתר מתפרסמות בו כתבה מאת אמיר בוחבוט המוקדשת למילואימניקים הנלחמים על זכויותיהם, כתבה מאת כרמית ספיר-ויץ על נשים המשרתות במילואים, וכתבה מאת גלי גינת על שני חובשים גדודיים בני דורות שונים.

התוכן במוסף עמוס בשיחות על אחווה, קפה שחור ותחושת מחויבות. מקריאה בגיליון עולה התחושה כאילו הופק בשיתוף הביטאון הרשמי של הצבא "במחנה". תחושה זו מתעצמת למראה הכפולה המרכזית של העיתון, שבה מתפרסמת תמצית כתבה מאת דנאל אל-פלג, שהגרסה המלאה שלה תתפרסם ביום שישי הקרוב בגיליון חגיגי של "במחנה". פרט לאידיאלים וקפה, המוסף מכיל עדויות על מעשי המילואימניקים. בכך נחשף הקורא באופן אגבי לסיפורים שונים על שגרת המשטור של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, נושא שלמרות חשיבותו הציבורית הרבה, נותר בלתי מסוקר כמעט לחלוטין בעיתונות הישראלית.

הבעיה בתקשורת המשמשת מגפון לדובר הצבא אינה מתמצה במוסף המיוחד של "מעריב". להפך, גם אם הזווית חד-צדדית (אין, למשל, כתבה המתמקדת בנזק הנפשי המצטבר של אזרחים הנדרשים למלא תפקידי שיטור של אוכלוסייה כבושה כמה שבועות בכל שנה), הערכים שהמוסף מטיף להם חיוניים לחוסנה של חברה הנמצאת במלחמה מתמדת. אך שיתוף פעולה הדוק עם דובר צה"ל עלול להשפיע על סיקור הצבא גם בימים שאינם "יום המילואים". בכמה מהם לפחות נדרש העיתון לגייס ספקנות באשר לגרסת הדובר, לבדוק בעצמו אם מערך ההסברה של הצבא אינו משקר לו, ולדווח בהגינות על פעולות מעוררות מחלוקת של חיילים ומפקדיהם. זו המשימה העיתונאית העדיפה, עובדה שהולכת ונשכחת במערכות החדשות בישראל.

מהלך עלוב ומעליב

"עוד לא נמצאה התרופה שגומלת פוליטיקאים מתאוות הכוח שלהם", אומר ל"דה-מרקר" ח"כ נחמן שי, במסגרת ידיעה [אופיר בר-זהר וצבי זרחיה] המתפרסמת לקראת הדיון הצפוי בוועדת השרים היום בהצעה לתיקון חוק רשות השידור. שי קובל על כך ש"רשות השידור נשארה צעצוע יחיד שהפוליטיקאים מסרבים לוותר עליו", ומעריך כי הממשלה תצביע נגד החוק.

העמדה שמביע שי בידיעה קטנה בתוככי מוסף "דה-מרקר" הופכת לכותרת על שער "מעריב". "כאן הסתיימו שידורינו", מכריז בן כספית, המפרסם בעיתון מאמר נרחב על הצעת החוק, וסיכולה הצפוי.

פרשן "מעריב", שעד לאחרונה נמנה עם מנחי "יומן" ברשות השידור, יוצא בחריפות נגד בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, בשל כוונתו לסכל את הצעת החוק. "הוא עושה הכל כדי לשמור את הצעצוע החבוט הזה, במתכונתו הנוכחית, כמה שיותר קרוב לחזה", כותב כספית על נתניהו. הטון של כספית, כרגיל, בוטה. הוא מצטט "גורמים בכירים במשרד המשפטים ובמשרד האוצר" ש"מסננים דברים קשים, אולי חסרי תקדים, מול התנהגותם של אנשי נתניהו", למשל: "מתאימה לו רשות שידור חלשה ומקרטעת, אבל תלויה בו ואוכלת מכף ידו".

כספית חוזר כמה פעמים על הטענה כי נתניהו אינו מסתפק בעיתון המצדד בו בלא סייג ("ישראל היום"), ומעוניין גם בערוץ טלוויזיה שיפעל באורח דומה. לדעת כספית, "מדובר במהלך עלוב ומעליב", וכשהוא מסביר מדוע, מצליח כספית להצטרף להעלבות – "אפשר לחשוב איזה השפעה יש היום לרשות השידור".

אין כמו קפה דה-מרקר

בראש שער "דה-מרקר" מופיעה הבוקר הכותרת "הבלוגר שנלחם בכספי". אבי בר-אלי מדווח על איתמר כהן, בעל בלוג ברשת החברתית "דה-מרקר קפה", שהביא לכך שעורך-הדין הבכיר רם כספי התפטר בסוף השבוע מתפקידו כבורר בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים. כהן שם לב לכך שכספי העניק שירותים משפטיים לקבוצת הראל, שמחזיקה ב-20% ממניות זכיינית הפרויקט, ובמקביל מכהן כבורר בין הזכיינית ובין המדינה. בעקבות בירוריו של כהן החליט כספי, "כדי למנוע לזות שפתיים ושאילתות של בלוגרים למיניהם", כלשונו, להתפטר מכהונתו כבורר. "המטרה שלי היתה להעלות קצות חוט, ושכל עיתונאי ימשיך עם זה הלאה. בלוגר מתנדב לא יכול לעשות מה שעיתונאי עושה", מצוטט כהן ב"דה-מרקר".

"דה-מרקר" מדווח על תרומתו של כהן, כאמור, בראש שער העיתון. אפשר לראות בכך תשובה לדיווח [יובל יועז] שפורסם ביום חמישי האחרון ב"גלובס", בראש עמ' 14 של העיתון. "11 שנה לרוני גלילי, שאנס שתי נשים שפגש ב'דה-מרקר קפה'", קראה כותרת הידיעה, שכרכה את הרשת של העיתון המתחרה במידע על פרשה פלילית. בעמוד הפייסבוק של "גלובס" הפנו את הגולשים לידיעה באמצעות הכותרת "אין כמו קפה דה-מרקר", כותרת שעד מהרה הוסרה והוחלפה בהתנצלות.

היגיון כלכלי

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח מנחם גנץ על תנאי העבודה המיטיבים שמהם נהנו עובדים ביוון; 14 משכורות בשנה לעובדים במגזר הציבורי, למשל, או פנסיה מוקדמת לספרים ונגני כלי נשיפה. "היוונים ייאלצו כנראה להיפרד משורה של הטבות כלכליות שכבר מזמן נשכחו במדינות מערביות מתוקנות", כותב גנץ, בשל פשיטת הרגל של המדינה. בכותרת המשנה מתוארת "חגיגת השכר" של היוונים, "שכוללת פנסיה מוקדמת, מענקים מופרכים והטבות מנופחות במיוחד".

במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח יהודה שרוני כי דוד קמיניץ, מנכ"ל דלק, יקבל מענק בסך מיליון שקל, מענק בסך שבע משכורות. "דלק הסבירה את אישור המענק בכך שהוא מהווה כ-1% מרווחי קבוצת דלק ב-2009", מציין שרוני.

ענייני תקשורת

ב"דה-מרקר" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי פרקליטיו של איל המדיה חיים סבן ניסו למנוע פרסום של כתבת פרופיל רחבת היקף על אודותיו במגזין "ניו-יורקר".

רן יגיל מצהיר הבוקר במדור הדעות של "מעריב" כי מעתה לא יקבל עוד חינם אין כסף ספרים לצורך כתיבת ביקורות שהוא מפרסם בעיתון. הרקע – החרם שהטילה הוצאת כינרת-זמורה-ביתן-דביר על מבקר הספרות של "מעריב" אריק גלסנר. "זו צנזורה כוחנית ותו לא", מודיע יגיל, ומוסיף: "אני כבר רואה במו עיני מה יהיה השלב הבא: אנחנו המבקרים ניכנס לרשת סטימצקי או לצומת-ספרים, ויסרבו למכור לנו את הספרים". החזון שמתאר יגיל אפשרי, אם כי בלתי סביר. הגיוני יותר שהוצאות הספרים יקדישו יותר מאמצים למניעת פרסום ביקורות שאינן מוצאות חן בעיני המבוקרים.

בתחתית הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסמת "הבהרה" שלפיה "הדברים שנמסרו בעיתון ביום שישי, בשמו של שר החינוך גדעון סער ('מורים צריכים לפרוש אחרי 10 שנים'), לא נאמרו על-ידיו וממילא אינם משקפים את עמדתו". יצוין כי בכתבה, שעיקרה מוכחש בהבהרה, נכללו ציטוטים נרחבים מפי סער, שנאמרו כביכול במסגרת כנס מנדל לחינוך. ציטוטים דומים מפי סער פורסמו גם בכלי תקשורת אחרים.