איך כל-כך הרבה עיתונאים ועורכים נפלו קורבן למה שמסתמן כמעשייה – חברה ישראלית שנמכרה במיליארד דולר לאחר שפיתחה מדבקות המתריעות על התקף לב צפוי? יש לכך בוודאי סיבות רבות: התחרות הגוברת בין כלי התקשורת, עליית ערכם של התארים "חדש" ו"בלעדי", הקלות הגדלה והולכת של העתקה והעברה מערוץ לערוץ וממדיום למדיום – סיבות שיוצרות בתקשורת מצע נוח במיוחד לווירוסים אנושיים של מידע.

אבל אני רוצה לכתוב על סיבה אחרת, שקשורה לווירוס המסוים שהתקשורת לקתה בו במקרה הזה, לעובדה שדווקא הוא הצליח להסתנן מבעד למנגנוני ההגנה שעיתונים מפעילים נגד וירוסים כאלה.

הסיבה הזאת היא צמד המלים "מיליארד דולר". לסכום הדמיוני יש תכונה פרדוקסלית: הוא ממיס את החשדנות שלנו, גורם לנו להאמין בו. הוא שקר שמגיע עם מנגנון שכנוע מובנה (אפשר לחשוב על זה כך: המחשבה של המהמר בלוטו על המיליונים שאין לו היא באופן מוזר מוחשית יותר, כמחשבה, מהמחשבה של כל מיליונר על המיליונים שיש לו).

התכונה הזאת היא באמת תכונה מוזרה של הכסף – אולי היא קשורה לעובדה שכסף מבוסס מלכתחילה על אמון (כלומר שכסף הוא הדבר שאנחנו מאמינים שהוא כסף). יש נוכלים שמכירים את זה: הם יודעים שאם ייצרו את הרושם שיש להם הרבה כסף, אנחנו נאמין שיש להם הרבה כסף, וגם ניתן להם את הכסף שלנו, ואז אולי באמת יהיה להם הרבה כסף.

הכלכלן שהבין את המנגנון הזה היה תורסטין ובלן, שהסביר בתחילת המאה העשרים כי לפושע שהצליח להשיג הרבה כסף ולהפגין את עושרו יש יותר סיכויים להיחלץ מעונש. שמשהו מהיושר ומהכבוד החברתי דבק בו פשוט משום שהוא מראה שיש לו הרבה כסף. במסגרת המחשבה של ובלן, התכונה הזאת קשורה לעובדה שעושר קשור לראווה, כלומר שעושר חייב להיראות.

וזה מוביל אותנו לשאלה החשובה יותר, זאת שמעבר למנגנונים פסיכולוגיים כאלה או אחרים שקשורים לכסף: מדוע עיתונים כלכליים אינם מצליחים להיות חסינים בפני המנגנון הפסיכולוגי הזה? התשובה, שוב, היא: העושר חייב להיראות. העיתונים הכלכליים החדשים הפכו – באופן מפתיע, לכאורה, בהתחשב בנושא העיסוק שלהם – למרכז כובד חשוב בתקשורת בישראל. זה לא קרה רק משום שהם מדווחים על כלכלה. מעבר ל"דיווח על" הם גם משתתפים ישירים בזירה של העושר, בציווי הזה שקובע שהעושר חייב להיראות. אין כיום מקום שבו העושר "נראה" בצורה בולטת יותר מאשר בעיתונים האלה.

תורסטין ובלן (ציור של אדווין ב. צ'יילד, גלריית אוניברסיטת ייל, 1934)

תורסטין ובלן (ציור של אדווין ב. צ'יילד, גלריית אוניברסיטת ייל, 1934)

"דה-מרקר", נדמה, הבין זאת יותר מכולם. כשביקשתי להתעדכן בפרשה לצורך כתיבת המאמר הזה, פתחתי את האתר של "דה-מרקר". בעמוד הראשון זינקו מול עיני דמויותיהם של גיבורי סדרת הדרמה "מסודרים" ומתחתם כותרת: "מה תקבלו בפלאזה תמורת 60 מיליון דולר". כאן רואים בצורה עירומה לחלוטין את הכשל שהפיל את העיתון הזה. מה שעומד מאחורי הכותרת הוא המנגנון הזה: כולם יודעים שהדמויות בסדרת הטלוויזיה "מסודרים" הן בדויות לחלוטין; אבל צירוף המלים "פלאזה" ו"60 מיליון דולר" עושה אותן לאנשים אמיתיים; כלומר, הסכום הדמיוני הופך דמויות פיקטיביות לאמיתיות. "דה-מרקר" מצהיר על כך בגלוי; מדוע אפוא שהוא עצמו לא ייפול קורבן לצמד המלים "מיליארד דולר"?

יובל דרור כתב כאן על טשטוש הגבולות בין הבדיון למציאות בעיתון "דה-מרקר", שהחל לפרסם ראיונות בדיוניים סדרתיים עם דמויות מהסדרה. כמה מפתה לומר: "והנה התוצאה", או "אקדח שמופיע במערכה הראשונה" וגו'.

בחלקים הרציניים שלו, "דה-מרקר" עושה עבודה עיתונאית אמיתית. נדמה אפילו שבחודשים האחרונים גם התרחב במידת מה מגוון העמדות שהעיתון מציג ונסדקה החזית האידיאולוגית האחידה שלו. אבל הפדיחה הגדולה שקרתה לו, ולעיתונים המתדמים לו, מוכיחה משהו חשוב: שאי-אפשר באמת להפריד בין התפקוד הרציני של העיתון ובין הרכילות, הפרפראות וההסתופפות בקרבת עשירים. החלקים האלה, הבידוריים יותר, הם, במובן מסוים, החלק המשמעותי של העיתון. יש בעיתון חלקים עיתונאיים רציניים, אבל לא בגללם הוא הצליח להפוך לבמה עיתונאית מרכזית כל-כך. אך טבעי לכן שהקול הרכילותי, המסונוור מהכסף, יתגנב בסופו של דבר לכותרת הראשית.

בשבת שמעתי הרצאה של נעמי קליין, שבאה לארץ לרגל התרגום לעברית ולערבית של ספרה החדש, "דוקטרינת ההלם". הספר טוען כי אדריכלי הכלכלה הניאו-ליברלית משתמשים ברגעים של משבר ואסון כדי לקדם רפורמות כלכליות לא-פופולריות – הפרטות, חיסול מנגנוני רווחה, דברים כאלה. כך הם עשו, למשל, כאשר ההוריקן פגע בניו-אורלינס, שלאחריו גילו תושבי הדיור הציבורי שבתיהם לא ייבנו מחדש; כך הם עשו בעיראק – כאשר ארה"ב תיכננה לכונן במדינה הכבושה סדר כלכלי קפיטליסטי נוקשה עוד לפני הרפורמות הדמוקרטיות.

הנתונים של קליין מעוררים מחשבה, אבל בזמן שדיברה חשבתי שיש איזו בעיה בנקודת המוצא שלה, קרי במחשבה שרפורמות כלכליות ניאו-ליברליות אינן פופולריות (או הסברה שמשום שהן פוגעות בביטחון הכלכלי של רבים, הן גם, מטבע הדברים, לא פופולריות אצל אותם רבים). האמת היא שהרפורמות האלה כנראה מאוד פופולריות – לא רק ההצלחה של נתניהו תעיד על כך, אלא יותר מזה, ההצלחה של סדרת הטלוויזיה "מסודרים" ושל העיתון "דה-מרקר" (הצמד הזה...). אם נשתמש בכל זאת במינוח של קליין, הצמד הזה ממחיש את דוקטרינת ההלם הישראלית. שניהם הולמים בנו בצוותא במראות העושר שישכנעו אותנו לוותר על הביטחון הכלכלי שלנו.