לאחר הבחירות לכנסת ה-12, שנערכו בנובמבר 1988, הזדרז ראש הליכוד, יצחק שמיר, לחתום על הסכם קואליציוני עם תנועת התחייה, מפלגה-אחות מבחינה רעיונית ומזג פוליטי. אלא שהמהלך לא איפשר לשמיר להקים ממשלה: תוצאות הבחירות קבעו תיקו בין שתי המפלגות הגדולות (הליכוד 40 מנדטים, המערך, שהיה גלגולה הקודם של מפלגת העבודה, 39 מנדטים), ועד מהרה הבין שמיר שעליו להגיע להסכם עם שמעון פרס, שעמד בראש המערך.

כך כוננה ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה שתי המפלגות הגדולות, ואליה הצטרפו שלוש מפלגות קטנות (ש"ס, המפד"ל ואגודת-ישראל). התחייה נשארה בחוץ. כאשר תהה פרופ' יובל נאמן, יו"ר התחייה, באוזני שמיר על התנהגותו ושאל אותו, ומה יהיה על ההסכם שחתמת איתנו? השיב לו שמיר: "אתה יכול לתלות אותו על הקיר".

שמיר העניק להתחייבות פוליטית כתובה וחתומה מעמד של קוריוז, קריקטורה, מזכרת קישוטית, שהמקום היאה לה הוא וו על הקיר. בכך נתן תעודת כשרות לכל נכלול פוליטי ולהפקעת תוקפו של כל מסמך ציבורי. ראש הממשלה כמו אמר לאזרחי המדינה – אלה כללי המשחק: מלה אינה מלה והתחייבות היא אפילו לא כוונה. ושמיר, למי שלא יודע, נחשב לפוליטיקאי אמין, סגפן וכבד ראש.

הלגיטימציה שנתן יצחק שמיר, מלכתחילה ובדיעבד, למנהיגי המדינה לדורותיהם להפר את הבטחותיהם ולהפנות גב להתחייבויותיהם החתומות היתה מאז לשוט שבו מצליפה התקשורת בפוליטיקאים הישראלים בבואה לבקר את התנהלותם ולקרוא אותם לסדר על אי-אמינותם. התקשורת הוקיעה את גישתו של שמיר, הכניסה את אמירתו הצינית ללקסיקון המכתמים הפוליטי ותבעה מאנשי הציבור לנהוג ביושר ולעמוד מאחורי מלתם.

גם הציבור לא השלים עם התפיסה המגונה שייצג שמיר בשיג ושיח שניהל לפני 21 שנה עם יובל נאמן. סקרים חוזרים ונשנים מעידים על ירידה עקבית באמון שרוחש הציבור למערכת הפוליטית ועל אכזבתו מהתנהלותה ומצופן הערכים המנחה אותה. ראו, למשל, את מדדי הדמוקרטיה הישראלית של ארבע השנים האחרונות שמוציא לאור המכון הישראלי לדמוקרטיה: לכנסת, ובעקבותיה למפלגות, מוענק האמון הקטן ביותר מכלל מוסדות המדינה, ומשנה לשנה האמון בהן קטן והולך: בשנה שעברה נתנו רק 21% מהציבור אמון במפלגות, לעומת 32% בשנת 2003; האמון בכנסת ירד מ-52% לפני ארבע שנים ל-33% אשתקד.

התקשורת נהנתה עד כה מיתרון על פני המערכת הפוליטית במידת האמון שרוחש לה הציבור. אמנם גם היא אינה מככבת ברום סולם הרשויות שהציבור מעריך אותן ומייחס להן אמינות גבוהה, אבל היא עדיין נחשבת לגורם חשוב בשמירה על האופי הדמוקרטי של המדינה. מדד הדמוקרטיה של 2007 מצא ש-34% מהציבור מציבים את התקשורת במקום השני (אחרי בית-המשפט העליון ובמרחק של 5% בלבד ממנו) כ"מוסד השומר באופן הטוב ביותר על הדמוקרטיה הישראלית". לשם השוואה: האמון בראש הממשלה ובכנסת בעניין זה מגיע ל-14% ול-13% (בהתאמה) בלבד. אלא שמעמד זה של התקשורת מועד לכרסום אם היא לא תשפר את אמינותה ותגדיל את נכונותו של הציבור לסמוך על דיווחיה. השבוע הזה סיפק המחשה עד כמה היא רחוקה מכך.

בתזזית הדיווחים על מדבקת הפלא שהפיקה חברת סייף-סקיי נשטפה התנהלות בעייתית של עיתון "גלובס", שהמחישה את יכולתה של התקשורת, בעידן האינטרנט, להעצים לאין שיעור את המלצתו של יצחק שמיר להתעלם ממלים כתובות. לא רק להתעלם, אלא להעלים ממש.

"גלובס" מחק מאתר האינטרנט שלו את הדיווח הראשוני שפירסם על עסקת המדבקה, ולאחר מכן ניגח את מתחריו ("דה-מרקר" ו"כלכליסט") על שנכשלו לכאורה בהפצת הסיפור בהבלטה רבה בלי להטיל בו ספקות. העובדה שגם "גלובס" נפל קורבן למניפולציה התקשורתית של סייף-סקיי נחשפה במהרה: היה מי שאיתר את הדיווח של העיתון במאגרי הזיכרון של גוגל, העלה אותו ברשת והציב סימן שאלה גדול מעל יומרתם של עורכיו לטעון כי הם נהגו בפרסום הפרשה בזהירות ובאחריות גדולות משל מתחריהם.

נושאו של מאמר זה אינו התחרות הלוהטת בין עיתוני הכלכלה, והוא גם לא בא להתערב בשאלה אם יש יסוד לטענת "גלובס" כי התנהל בפרשה באופן מקצועי ומוצלח יותר ממתחריו. "העין השביעית" עסק בכך באופן נרחב השבוע ("מדבקת מיליארד הדולר – סיקור מיוחד"). העניין הנדון בשורות אלו הוא תוקפה של המלה ברשת.

עורכי "גלובס" המחישו התנהלות מקובלת בעולם האינטרנט: מחיקת טקסטים. עיתון מקוון נהנה מהיכולת הטכנית למחוק את שגיאותיו ולהעלים את בזיונותיו. לחיצה קטנה על כפתור, ומשפט בעייתי או מאמר שלם, שמעוררים בדיעבד מבוכה אצל כותביהם, נעלמים מן העין כאילו לא היו (אלא אם מישהו מתעקש לשאוב אותם חזרה ממאגרי הזיכרון של גוגל). הגישה הזו מקלה מאוד על עיתונאי הרשת; היא יוצרת כסאות מפלט נוחים מפני הסתבכויות עם מושאי כתיבתם – והיא גם מאפשרת למי שנפגע מהכתוב לקבל תרופה יעילה (אם כי לא מוחלטת) לעוול שנעשה לו: הטקסט המעליב התאדה.

אלא שבפרקטיקה הזו גלומה בעיה לא פשוטה: היא נותנת אור ירוק לעיתונאים להקל ראש במלים שהם כותבים; היא כמו מחנכת אותם לא להתייחס בחרדת הקודש הראויה למשפטים היוצאים מהמקלדות שלהם; והיא גם מרגילה את התקשורת לזייף את ההיסטוריה. כאשר עיתון מקוון מוחק קטעים ממאמרים וכתבות שכבר פירסם, או מרשה לעצמו להעלים טקסטים שלמים שהעלה ברשת, הוא חותר תחת היסוד שעליו הוא ניצב (האומנם ניצב?). עיתונאי או עורך שמסלק מהאתר טקסטים משום שבדיעבד הם גרמו לו מבוכה או חוללו עימות בינו ובין מושא סקירתו דומה למי שבורח מאחריות. הוא כמו אומר: לא היה ולא נברא. לא כתבתי, לא פירסמתי.

עיתונאים עושים שגיאות. גם ברשת. מתבקש דיון, ואולי גם קביעת כללי משחק, בשאלה מה היא הדרך הראויה לתיקון כשלים תוכניים שנפלו ברשת: האם לגיטימי למחוק טקסטים שלמים? האם מנגד נכון לעמוד על קוצו של יו"ד ולתבוע מהמערכות להצהיר על כל תיקון, ולו גם פעוט, שעשו בטקסטים לאחר שפורסמו? בעולם האינטרנטי התפתחה קשת רחבה מאוד של נהלים בעניין זה – החל מהתערבות שוטפת בטקסטים, עד כדי מחיקתם, בלי להצהיר על השינויים המתבצעים בהם, ועד להנהגת מדורי תיקונים המתעדים כל שינוי. זה תחום המחייב בירור והחלטה – אם של מוסדות התקשורת ואם של כל עיתון מקוון לעצמו (בכלל זה "העין השביעית").