שביתת העובדים הסוציאליים, מאי 2008 (צילום: קובי גדעון)
מזוודה עם חזיר מת
שער "מעריב" מגואל בדם. מופיעים בו תצלומי שלושה ילדים המוטבעים בצבע אדום המקיף אותם מכל עבר, צובע את פניהם וממלא את אישוניהם. תזכורת – אף ילד לא נרצח אתמול. מדוע, אם כן, כשני שלישים משער "מעריב" צבועים הבוקר אדום? זהו רקע לכותרת הראשית "תוכנית החירום להצלת הילדים" [מרב דוד], שעניינה "פרסום ראשון" לתוכנית מיוחדת שגיבש משרד הרווחה במטרה למנוע הישנות רצח של ילדים בעתיד. התוכנית דורשת מהעובדים הסוציאליים להקפיד על ביקורי בית ומעקב צמוד, ובמסגרת צמודה כותב ס', עובד סוציאלי: "לי יש 65 תיקים ו-19.5 שעות שבועיות לטפל בכולם". ס' מסביר כי אין די עובדים סוציאליים במדינה, ומזכיר גם את השביתה של העובדים הסוציאליים, שכל רצונם היה תוספת תקנים, לא תוספת שכר. מה שהוא לא מזכיר הוא יחס התקשורת לשביתה ההיא.
לו היו מוקדשים לאותה שביתה עשרה אחוזים מהיחס ההיסטרי שהתקשורת מעניקה בימים האחרונים לילדים הנרצחים, אולי היה ההד הציבורי מאלץ את הממשלה להגדיל את מספר העובדים הסוציאליים, ועוד כמה ילדים היו זוכים ליחס ראוי יותר ומעקב צמוד. אך במשך שבועות ארוכים בקושי ניתן היה למצוא ידיעות וכתבות על השביתה, שלא לדבר על כותרות ראשיות צבועות באדום. ס' לא קונה את התוכנית החדשה של משרד הרווחה. "גם אם יעשו תוכניות חדשות, מן הסתם לא יוסיפו עובדים סוציאליים למערכת, וגם אם כן, אז אחרי שנה-שנתיים יקצצו שוב", הוא מעריך.
הנושא החשוב, הנוגע ליכולת של משרד הרווחה לספק שירותים למשפחות הנזקקות לו, תופס רק חלק קטן מהסיקור התקשורתי של פרשת "קורבנות הטירוף", כפי שהיא מכונה ב"מעריב". במרבית השטח בששת העמודים המוקדשים הבוקר לנושא הזה נמשך הסיקור הסנסציוני של הרציחות עצמן וחקירותיהן.
דוגמה? בבקשה: אבי אשכנזי, יובל גורן וזוהר סוסנקו מדווחים כי במסגרת הנסיונות למצוא את גופת רוז פיזם שוקלים במשטרה להשליך לירקון מזוודה זהה לזו שבה השתמש, לכאורה, סבה של פיזם, ולבדוק לאן היא נסחפת. לפי הדיווח, השוטרים "שוקלים להכניס למזוודה התואמת חזיר מת שמשקלו זהה לזה של רוז, ולהורידה למים. אפשרות אחרת היא להכניס לתוכה משקולת ולהשליכה למים". איך יהרגו את החזיר? בפליק אחד על המושב האחורי? אולי קודם יטביעו אותו בגיגית? מציצני ישראל הירגעו, סיכויים טובים שתוכלו לצפות במעשה בשידור ישיר בחדשות ערוץ 2 באינטרנט.
זו שאוהבת את בנה, וזה שאוהב כדורגל
בעוד הדיווח הנרחב נמשך, ממשיך גם הוויכוח על הקשר בינו ובין הרציחות. ב"ישראל היום" מאמינים כי לגדי סוקניק נותרה מידה מספקת של אמינות עיתונאית, גם לאחר החלטתו להנחות את השעשועון "הפוליגרף", כדי שיכתוב טור מיוחד על הסיקור התקשורתי של הפרשה. לפי סוקניק, יש להמשיך לדווח על המקרים הללו. הוא קובע כי "פתרון הפלאים של כיסוי וטיוח הזוועה והצנעתה לא עבד מעולם ולא יעבוד גם הפעם. הרי הדיווחים אינם באמת מעודדים לרצח ילדים בידי הוריהם או קרוביהם, להפך".
"אני תומך בסיקור מעשי הרצח המזעזעים האלה", כותב הבוקר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, בטור מיוחד ב"ידיעות אחרונות", ומסביר כי "אדם נורמטיווי", כלשונו, לא ירצח את ילדיו בעקבות פרסום בתקשורת. יתרה מכך, לפי ד"ר קדמן, "עצם פרסום מעשי הרצח של הילדים הופך לגורם שעשוי להרתיע אנשים מלבצע את המעשים האלה". יחד עם זאת, ד"ר קדמן קורא לשנות את סגנון הסיקור, ולא להעניק לרוצחים הבנה ולא לציירם כקורבנות של נסיבות חייהם, אחרת מישהו עוד עלול לחשוב שגם "הוא עשוי לזכות בהבנה או בתשומת לב ולהפוך לגיבור תקשורתי לשעה קלה".
קדמן מצוטט גם אצל רותי סיני ב"הארץ", בטקסט המביע בעיקרו את העמדה שיש לרסן את הסיקור. "לא לעשות גלוריפיקציה", אומר קדמן לסיני, "לא לצייר את האמא, למשל, כחביבה שאהבה את ילדיה". מעניין מה יחשוב הבוקר קדמן כשיקרא את "ידיעות אחרונות". בכפולה שלפני זו שבה מופיע הטור שלו, התומך בפרסומים, מופיעה כותרת ענק על הרצח האחרון – "אהבה אותו. רצחה אותו", ובכותרת המשנה נכתב: "'אני אוהבת את מיכאל', אמרה רגינה קרוצ'קוב (31) לחוקרי המשטרה. 'הילד היה הכל בשבילה', סיפרו המכרים. ואף אחד לא מצליח להבין מה גרם לאם לדחוף את ראשו של בנה בן הארבע לגיגית עד שמת בזרועותיה".
עם זאת, יהיה זה שגוי לדרוש מהעיתונים שלא לצייר את דמותן של אמהות רוצחות כמי שאהבו את ילדיהן רק כדי למנוע גלוריפיקציה. הגלוריפיקציה מתבצעת במידה דומה גם כשמדווחים על רוצח קר רוח וחסר לב. קחו, לדוגמה, את רוני רון והדיווח שמקדיש לו הבוקר "מעריב" [אבי אשכנזי ויובל גורן]. אף שהשוטרים התירו את אזיקיו, הושיבו אותו בפני מסך פלזמה שבו שודר משחק כדורגל (מהליגה האנגלית!) ו"אחד השוטרים הכין טוסטים ריחניים", לא נשבר רון בחקירה, כך מדווח, ולא פלט כל רמז באשר למקום הימצאה של גופת נכדתו. כמו יתר ההורים הרוצחים, וכמו כמה מראשי העולם התחתון בישראל, הפך רון בתקשורת הישראלית לידוען פשע. והכלל הבסיסי של התקשורת בימינו הוא שכל ידוען, לא משנה מה הפך אותו לכזה, זוכה לגלוריפיקציה.
ואילו למבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", ירון טן-ברינק, הסבר פשוט לחיבוטים הנפשיים של התקשורת: "הדיונים על תפקיד המדיה, הסיקור האובססיבי ומידת אחריותם לרצף הרצחני מאפשרים לתקשורת להקדיש עוד חמש דקות לאותו סיקור אובססיבי".
אין מענישים אלא אם כן מזהירים
פרק נוסף במלחמה בין מיקי רוזנטל למשפחת עופר מתנהל הבוקר מעל דפי "דה-מרקר", שם מדווחת איילה צורף על תגובתו של אלי גולדשמידט, סמנכ"ל התקשורת של החברה לישראל, לאופן שבו מסקרת התקשורת את הסרט. "התקשורת שופכת את דמה של משפחת עופר", טוען גולדשמידט. "אומרים עליהם דברים לא נכונים ועושים להם דמוניזציה".
ההפניה בשער "דה-מרקר" קוראת: "משפחת עופר ממשיכה במתקפת יח"צ לסרט 'שיטת השקשוקה'", וגולדשמידט מתייחס לעניין זה. "בזירה התקשורתית הסיכוי שלנו לנצח את הקרב הוא קטן, וידענו את זה. הברנז'ה העיתונאית תמיד מתייצבת לצד עמיתיה", הוא אומר. יחד עם זאת, מסביר גולדשמידט, משפחת עופר אינה מעוניינת בניצחון בזירת התקשורת, אלא בניצחון בזירה המשפטית, והיא מוכנה לספוג את התגובה התקשורתית השלילית הכרוכה בכך.
"האם במשפחת עופר מעוניינים להיות 'האנשים שמשתמשים בכסף שלהם כדי לחסום כתבות שליליות עליהם'?", שואלת צורף בטור נפרד לצד הידיעה, ועונה: "ייתכן שכן. [...] אולי הם מאמינים שבעקבות הסאגה הזו יחשוב כל עורך עשרות פעמים לפני שיוריד לדפוס כתבה שלילית עליהם ועל העסקים שלהם".
על הסרט "שיטת השקשוקה" כותב הבוקר גם דן מרגלית ב"ישראל היום". לדבריו, "שאיפתם [של בני משפחת עופר] להרוויח ערימות של כסף טבעית [...] אין גם מקום לבוא אליהם בטענה מדוע הזהירו את כלי התקשורת שהם מסתכנים בתביעות דיבה [...] זכותם להגן על שמם הטוב, ובמידה מסוימת הם פעלו על-פי כלל החכמים, שאין מענישים אלא אם כן מזהירים".
ענייני תקשורת
ירון זליכה מתראיין למוסף "סופשבוע" של "מעריב" [שחר אלתרמן], המחולק היום למנויי העיתון. הראיון מתפרש על פני 14 מ-80 עמודי המוסף. תיבה מיוחדת מוקדשת לבעיות שהוא מוצא בתקשורת ולפתרונות שהוא מציע. "'ידיעות אחרונות' שימש כלי ניגוח בידי אולמרט והחבורה שלו נגד כל שומרי הסף במדינה", אומר זליכה. כפתרון לכך הוא מציע חקיקה שתאכוף את כללי המשפט המינהלי והציבורי על כל גוף תקשורת המגיע לנתח שוק של יותר מ-25%. בתשובה לשאלה אם הצעתו אינה מגבילה את חופש הביטוי, אומר זליכה: "ממש לא. הפוך. מי שפוגע בחופש הביטוי זה בעיקר 'ידיעות אחרונות' וערוץ 2. אותם אלה שחברו לאולמרט ולהירשזון. [...] 'ידיעות אחרונות' פשוט סימם את עיני הציבור. גרם לציבור הישראלי לבחור במפלגה שחלק מראשיה עבריינים".
מיקי פלד מדווח ב"כלכליסט" שמיכל גלוש, עורכת ערוץ הבנות בפורטל MSN לשעבר, מתכוונת לתבוע את הפורטל משום שפוטרה בעת שהיתה בהריון. לטענתה, אף שהועסקה בחוזה פרילנסר, מעמד היה של עובדת מן המניין. פרט לגלוש, מדווח פלד, עוד כעשרים עורכים מתכוונים לתבוע את הפורטל.
לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" על כניסת משקיעים חדשים לעיתון "מקור ראשון". על-פי "גורמים בעיתון", כותב אברבך, המשקיעים עשו זאת מטעמים כלכליים בלבד ו"אין מדובר בהשקעה אידיאולוגית".
רז שכניק מספר ב"ידיעות אחרונות" שארקדי גאידמק החליט למכור את תחנת הרדיו האזורית רדיו 99 שבבעלותו. הכותרת הראשית של "הארץ" מספרת: "גאידמק מחסל את עסקיו בישראל" [לילי גלילי].
ב"גלובס" מדווחת יעל גאוני שהמשטרה שוקלת לפתוח בחקירה נגד חדשות ערוץ 10, בחשד שחשפה זהות של קטין שעבר לכאורה התעללות.
עוד מדווחת גאוני ב"גלובס" כי מרכז מוסאווא לזכויות האזרחים הערבים בישראל מאשים את לשכת הפרסום הממשלתית באפליה. לטענת המרכז, הלשכה מעבירה רק 6.6% מתקציבה לעיתונות הערבית. מנגד טוענים בלשכת הפרסום הממשלתית כי יש לבחון את העברות הכספים מבחינת מספר מודעות וגודלן, ולא מבחינת עלותן, שכן בעיתונות הערבית מחיר המודעה זול בהרבה מאשר בעיתונות העברית.
אורי רודריגז-גרסיא מדווח ב"גלובס" כי קרן ההשקעות האמריקאית טייגר גלובל הולדינגס שוקלת לרכוש את חלקה של קבוצת "הארץ" באתר וואלה.
במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח ["גרדיאן"] כי במסגרת השתלטות הצבא על תאילנד, "המשרד התאילנדי להסברה וטכנולוגיית תקשורת ביקש שלשום מבית-משפט להוציא צו סגירה לכ-400 אתרי אינטרנט, והורה לספקים של שירותי אינטרנט לחסום 1,200 אתרים הנחשבים בעיניו כמסוכנים לבטחון המדינה או כפוגעים בסדר הציבורי". רוב אתרי האינטרנט שעלולים להיסגר מואשמים בפרסום חומר מעליב על בית המלוכה.