צילום: פלאש 90
תדלגו על העמודים האלה
מכירים את שיטת הדילוגים? לא? ובכן, שיטת הדילוגים היא סוג של פסבדו-מדע, שילוב של אורן זריף ומינה צמח, שנועד לשכנע אנשים מסוג מסוים במיוחדותם האלוהית של טקסטים מסוימים (למשל: התנ"ך). אם גם אתם חושבים, כמוני, שזה לא מכובד לדלג על התנ"ך, אולי תסכימו איתי שהשיטה הלא מכובדת הזאת דווקא יכולה להתאים למוצר ארעי ודלגני כמו עיתון. קחו, למשל, את השער הראשי של "ישראל היום" מהיום ונסו לקרוא אותו מלמעלה למטה בשיטת הדילוגים. התוצאה תיראה בערך כך:
ישראל היום... הטירוף משתולל... קורבן חסר ישע... מגפת רצח הילדים... דאגה כבדה במערכת הביטחון... חשש מחטיפת קצינים... סכנה ברורה ומיידית... חשש שייחטפו... מבצעי חגים בארקיע המתנה המושלמת לחגים!
רוצים עוד דילוגים? הנה, למשל, הטור של ענת מידן (לאיפה היא נעלמה באמת? מדוע היא צצה בטור מזדעזע רק אחרי הילד המת השלישי?), היום בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות":
ושוב נוחתת המכה המזוויעה... גודל המפלצתיות... רק הלם, עצב וכעס... ג'ק המרטש... השדים החבויים... המחשבות המעוותות... הזוועה... הגיגית הצרה... גבולות האכזריות... משמעות הרוע... המעשה המטורף... זעזוע נוראי... גיהנום משפחתי...
בקיצור, ילדים רצוחים ורוצחי ילדים ממשיכים להעסיק את העיתונות גם היום, זה היום התשיעי ברציפות. המקרה של האם שהטביעה את בנה בן הארבע בגיגית מים, אתמול בשכונת שפירא בתל-אביב, תופס היום את הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב", ועוקף ידיעות חדשותיות חשובות קצת יותר שישפיעו על הרבה יותר אנשים, אבל שלא מעורבים בהן רצח ילדים ו/או הורים רוצחים. מה למשל? למשל הידיעה שנמצאת היום בכותרת הראשית של "הארץ": "אריה דרעי שוקל להתמודד על ראשות העיר ירושלים". או אולי כותרת אחרת על שער העיתון: "בניגוד להוראה: פליטים לא מחוסנים מפני שחפת. ביקורת חריפה על מחדלים של רשויות המדינה: 'זו סכנה ממשית לאוכלוסייה" (רן רזניק).
"ישראל היום" אמנם מציג היום פנים היסטריים במיוחד, אבל כאמור, גם שאר העיתונים לא משכו ולא מושכים ידם מבחישה בדם הילדים. איזו השפעה יש לסיקור מהסוג שמציגים היום שלושת הטבלואידים העבריים? מה האפקט של כיסוי מוגזם ולאורך זמן של פשעים מהסוג היותר מחריד? בכפולה הפותחת של "מעריב", המוקדשת כמובן לסיקור הרצח האחרון, מביא דן אבן שאלות ותשובות מפיה של יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של הילד המתבגר. אחת השאלות היא "איך גל הרציחות הנוכחי עשוי להשפיע על הורים וילדיהם?". התשובה של היו"ר היתה: "אינני מאמינה שגל הרציחות הזה עשוי להשפיע על הורים נורמלים ולהוביל אותם להתעלל או לרצוח את ילדיהם". אבל ב"מעריב", ובעיתונים האחרים, לא לוקחים בחשבון שאת העיתונים שלהם לא קוראים רק אנשים נורמלים (אנדרסטייטמנט?). ובכלל, זה בדיוק המקום שבו קצת טעם טוב היה מייתר התחבטות בסוגיות פסיכיאטריות.
ביום שישי האחרון כתבה אורלי גולדקלנג ב"מקור ראשון": "הפרסומים היומיומיים והמפורטים על מקרי 'האונס האכזרי' ומעשי 'האלימות המזעזעת' לא עושים אותם יותר מזעזעים בעיני הציבור ולא הופכים אותם לנדירים יותר. הם הופכים אותם לדבר שבשגרה. משהו שאתה קורא עליו בעיתון כל יום [...] היטיב מכולם לשקף את התופעה הרוצח אילן גדי מטירת-הכרמל, שחיסל לפני כחודש את אשתו ב-32 דקירות סכין לעיני ילדיה בחדר המדרגות של בניין מגוריהם. בתשובה לשאלת העיתונאים אמר שהוא קצת מצטער, אבל הוסיף: 'מה קרה? זה קורה אצלנו הרבה במדינה, אין מה לעשות'".
מלבד הציטוט דלעיל, קשה היה למצוא בתקשורת המקצועית התייחסות ביקורתית לסיקור רציחות הילדים (אפילו צקצוקי לשון היו נדירים, פן יואשמו המבקרים בחוסר רגישות). אבל בטוקבקים ובפורומים הוזכרה שוב ושוב התופעה של גל התאבדויות שנוצר כתוצאה מפרסום בולט של מקרה התאבדות. הקישור לסדרת מעשי הרצח של ילדים בידי הוריהם (שלושה מקרים בתוך תשעה ימים) ברור. צירוף המלים "התקשורת אשמה" הוא אחד הנפוצים בשפה העברית המודרנית, והוא בא לחפות בדרך כלל על אוזלת ידן של הרשויות, על עצלנותם ובורותם של האזרחים או על סתם פנאטיות דתית או פוליטית. הפעם, כך נראה, ניתן להשתמש בו ללא חשש.
והמשטרה?
המשטרה השקיעה ומשקיעה מאמצים ומשאבים כבירים (לפי עדותה שלה) במציאת גופתה של רוז פיזם. מדוע? כדי שיהיה אפשר להרשיע את סבה ברצח? ובכן, נראה שלא. בעז אוקון כותב היום ב"ידיעות אחרונות": "הדרישה 'הישנה' לפיה צריך להוכיח את המוות על-ידי הבאת הגופה עצמה, קורפוס דליקטי, חלפה מהעולם. שאלת מציאתה של רוז נוגעת יותר לרגש, לנשמה, לכבוד האבוד של הילדה ולתחושה שמשהו נעשה עבורה אפילו לאחר מותה, יותר מאשר לדיני הראיות". אתם הבנתם את זה? מאות השוטרים ומיליוני השקלים יוצאים מהכיס הציבורי שלנו בגלל כבוד. כבוד אבוד. לא של הילדה, אלא של המשטרה. מעניין כמה פשעים, כמה מעשי שוד, אונס ורצח, ניתן היה למנוע אם המשאבים האלה היו מופנים לטובת החיים, ולא לטובת הכבוד האבוד של המתים (ובעצם, של השוטרים). ואם המשטרה מתנהגת כמו ילד ללא השגחת מבוגר, למה ניתן לצפות מהתקשורת.
מפכ"ל המשטרה דודי כהן (במרכז) על גדות הירקון, ליד צוותי החיפוש אחר גופתה של הילדה רוז פיזאם (צילום: רוני שוצר)
דרעי בעיר
"טלטלה במערכת הבחירות בירושלים", מגדיר יאיר אטינגר "דיווחים שנפוצו" על כוונתו של אריה דרעי להתמודד בבחירות הקרובות לראשות העיר ירושלים. זהו אינו הפרסום הראשון על ריצתו האפשרית של דרעי בבחירות המקומיות, אולם אם הדבר נכון, טלטלה אכן תיגרם בחלקה החרדי של מערכת הבחירות בעיר, שרק שלשום זכתה להירגע, עת ראש העיר המכהן, אורי לופוליאנסקי, הודיע כי יכבד את הסכם הרוטציה בין אגודת-ישראל לדגל-התורה (המרכיבות את סיעת יהדות-התורה), לא יתמודד בבחירות הבאות ויפנה את מקומו למועמד חרדי אחר, ח"כ מאיר פרוש.
אריה דרעי בבית-המשפט, 2003 (צילום: נתי שוחט)
בשנות התשעים היה דרעי האיש החזק במפלגת ש"ס ואחד הפוליטיקאים הבולטים בכנסת, עד שהורשע בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ונשלח לבית-הכלא. כעת, כותב אטינגר, נתן הרב עובדיה יוסף, פטרונה של תנועת ש"ס, "אור ירוק" למועמדותו של דרעי לראשות עיר הבירה. האם האור הירוק יספיק? לא בטוח. ה"קלון" המשפטי שהוטבע על דרעי, האוסר עליו להתמודד בבחירות, יוסר רק ב-2009, אחרי שיתקיימו הבחירות. אנשיו של פרוש, שעלה לרגל כדי לזכות בכל זאת בתמיכתו של הרב עובדיה, טוענים כי מדובר ב"ספין" בלבד, וכי דרעי אינו מתכוון להתמודד. ומה אומר דרעי עצמו? לפני שלושה שבועות הוא הכחיש את השמועה הזו באוזני "הארץ", וכעת "לא ניתן לקבל את תגובתו", כותב אטינגר. את הידיעה על ההתמודדות מצמיד הכתב ל"מקורבי דרעי". ייתכן כמובן שאותם מקורבים הם דרעי עצמו. ככה זה כשמצטטים גורמים אנונימיים: הכל יכול להיות.
שחר אילן ב"הארץ" ואבישי בן חיים ושלום ירושלמי ב"מעריב" צוללים אל נבכיו המשפטיים של הקלון של דרעי, ומזכירים את האפשרות שהוא יבקש מנשיא המדינה "למחוק" את הקלון.
ב"ידיעות אחרונות" טוענים דני אדינו אבבה וניסן שטראוכלר כי לא מדובר רק באופציה לא ברורה ("כמו ב"מעריב") או ב"אור ירוק" מעורפל (כמו ב"הארץ"), אלא שהרב עובדיה הביע תמיכה מפורשת וברורה בדרעי, וקרא לו לרוץ לראשות העיר.
בכל אופן, אם אכן ייווצר פילוג בין החרדים האשכנזים לחרדים הספרדים, מה שיעיד על עוד צעד בהשתחררותם המנטלית של האחרונים מהראשונים, ייתכן שייפסקו מקרים מבישים כמו זה שמדווחת עליו היום אפרת זמר בעמ' 6 ב"מעריב": "הורים לתלמידת כיתה א' מאלעד עתרו לבית-המשפט: בתנו לא התקבלה לבית-הספר בגלל מוצאה. לדבריהם, נאמר להם כי בתם לא תתקבל כי אחיה לומד בתלמוד-תורה ספרדי".
רפורמות, זה טוב ליהודים?
עוד לא התאוששנו מהרפורמות הכושלות בעמלות הבנקים, והנה דורית גבאי מדווחת ב"מעריב" על "סעיף ברפורמה בהוצאה-לפועל הקובע: על הבנקים ייאסר לסלק בעלי חוב מביתם בלי לדאוג להם לדיור חלופי". תשלום השכירות עבור הדיור החלופי יקוזז מהסכום שבו יימכר בית החייב. "לאור ההחלטה", כותבת גבאי, "קיים כעת חשש כי הבנקים יעלו את מחירי המשכנתאות באופן שיכללו תוספת סיכון עבור דיור חלופי, צעד שעשוי להפוך את ההטבה לפגיעה באזרח". בטור צד, תחת הכותרת "דמעות התנין של הבנקים", כותב יובל אלבשן בעד הרפורמה (בטור דומה מאוד לזה שפירסם ב"דה-מרקר" לפני שלושה שבועות, שאף זכה לאותה כותרת פחות או יותר).
ב"ידיעות אחרונות" מדווח נעם ברקן על רפורמה אחרת שנכנסה לתוקפה השבוע, במקרה זה בתחום הבריאות, ושגם לה תוצאות שנראות בעייתיות: כדי ליצור שוויוניות בטיפול התרופתי בין המבוטחים, לא ייכללו בביטוחים המשלימים תרופות מצילות חיים. בתמורה, יוסיף משרד הבריאות 450 מיליון שקל לסל הבריאות, על פני שלוש שנים.
הון ושלטון
עופר פטרסבורג מדווח ב"ידיעות אחרונות" (טור צד בעמ' 6) על התארגנות ("לובי") של "בכירי אנשי העסקים בישראל" במטרה להעביר חוק שיאסור על חקירת ראש ממשלה מכהן. ההתארגנות, מייסודו של "המרכז להעצמת האזרח" של המילארדר יצחק נזריאן, נקראת "הפורום לייצוב הממשל בישראל", וחברים בה "התעשיין מיכאל שטראוס, יו"ר בנק המזרחי וראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, יו"ר אל-על איזי בורוביץ', סגן נשיא מוטורולה העולמית אלישע ינאי, יזמי הנדל"ן אורי דורי והרצל חבס ומנכ"ל אפריקה-ישראל לשעבר ארז מלצר".
חוקרי משטרה בפתח מעונו הרשמי של ראש הממשלה אהוד אולמרט, יולי 2008 (צילום: קובי גדעון)
הסופה בלואיזיאנה
ההוריקן "גוסטב" חלף. צח יוקד מסכם ב"מעריב" את הסופה: עצים עקורים, 80 אלף בני-אדם ללא חשמל רק בניו-אורלינס, עוצר ברחובות שעדיין נמשך, ושמונה הרוגים. יוקד מדווח גם כי החזאים מזהירים מפני הוריקנים קשים עוד יותר בספטמבר.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך כותב היום ב"מעריב" כי "המכשול העיקרי העומד בפני חברת החדשות של ערוץ 2" לקיים עימות בין המתמודדים על ראשות קדימה הוא סירובו של מופז לשתף בעימות את השרים מאיר שטרית ואבי דיכטר. שטרית, דיכטר וציפי לבני אישרו את השתתפותם. המנחה המיועדת היא דנה וייס. גם בערוץ הראשון מעוניינים לקיים עימות, בהנחייתו של מנשה רז. בעבר פורסם כי לבני ומופז סירבו להשתתף בו וכי בערוץ הראשון החליטו למחות מחאה משונה ולהציב שני כסאות ריקים (לצד הכסאות שעליהם יישבו שטרית ודיכטר). כעת כותב אברבך כי גם לבני הסכימה להשתתף בעימות בערוץ הציבורי, אולם רק לאחר שיתקיים העימות בערוץ 2. מופז "טרם השיב לפניית הערוץ הראשון".
יאיר אטינגר כותב בכפולת הדעות של "הארץ" על "מלחמת המאסף" של היומונים המפלגתיים החרדיים בעיתונות המסחרית החרדית. הכותרת היא: "מיהו 'החזיר שפשט את טלפיו'".
"דה-מרקר" מקדיש את הכותרת הראשית שלו לאתר יד2, ש"נמצא במגעים לרכישת דפי-זהב".
אגב הטור של רוני שני שהתפרסם כאן לפני כמה ימים, "דה-מרקר" מפנה היום מהשער לעמ' 28, שם הוא חושף על פני כפולת עמודים את הפרשי המחירים בין איקאה ישראל לסניפי חברת הרהיטים ברחבי העולם. הכותרת היא "באיקאה ישראל תשלמו 30% יותר". הנה רעיון לערוץ 2 לכתבה הבאה שלהם על איקאה.
באתר "הטלוויזיה החברתית" עלה וידיאו ערוך מכנס התמיכה במיקי רוזנטל, יוצר הסרט "שיטת השקשוקה".
גוגל השיקה דפדפן חדש; שמו בישראל "כרום". אתמול החלו טפטופי דיווח, והיום הוא מככב על השער האחורי של "מעריב" ועל השער הקדמי של "הארץ", וב"ידיעות אחרונות" בעמ' 20, שם כותב יובל דרור כי הדפדפן תומך בעברית וגם מהיר בצורה מרשימה, אך אינו מספק בשורה חדשה.
ירון טן-ברינק על תוכנית הריאליטי החדשה(?) של קשת: "בטח ראיתם שבבית 'האח הגדול' הצליחו לפתור את משבר תקלות הסאונד. על תקלת השעמום הטכנאים עדיין מנסים להתגבר, כנראה".