ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס סחרו ביניהם, לפי הדיווחים על הפרשה שהמשטרה מכנה "תיק 2000", כל אחד במשאביו האישיים, כל אחד בעיתונו: האיש שנבחר להנהיג את המדינה הציע להחליש את שופר התעמולה "ישראל היום", שהקים לו פטרונו האמריקאי שלדון אדלסון.

איך? אולי על-ידי הפיכתו לעיתון בתשלום (מה שהיה מוריד את תפוצתו לאין שיעור והופך אותו לתופעה שולית כמעט במפת התקשורת), אולי על-ידי מניעת הפצת מוספי סוף שבוע (סוף השבוע הוא מרכז הכובד של "ידיעות אחרונות" מבחינת חשיפה והכנסות מפרסום). בתמורה, האיש שעומד בראש תאגיד התקשורת הגדול "ידיעות אחרונות" הציע לשנות את הקו של עיתונו ולהפסיק לתקוף באופן שיטתי את האיש שנבחר להנהיג את המדינה.

זו הפרשה המטלטלת שנחשפה על-ידי גיא פלג בחדשות 2 (ועוד קודם, ללא שמות גיבוריה, על-ידי גידי וייץ ב"הארץ"), אבל ראוי לספר אותה באופן קצת אחר: שני האנשים האלו, בנימין נתניהו וארנון מוזס, סחרו ביניהם בדבר אחד: בנו. בכל אחד מאיתנו, ובעיקר בנו כציבור של אזרחים.

בשיחות המוקלטות, ובעצם כבר שנים רבות מבלי שהוקלטו, שני הבריונים של הציבוריות הישראלית משחקים בתשומת הלב שלנו, בתודעה שלנו, בעיניים שלנו ובמה שאנחנו יודעים על מה שנעשה כאן אצלנו בשכונה. שניהם סוחרים במשאבים שכלל אינם שלהם, הם רק נפלו לידיהם, בדרך של ירושה או פטרונות, והם משחקים בהם כאילו היו אקדחי צעצוע. המשאבים האלו הם שלנו משום שהם, ביבי ונוני, שואבים את כוחם והשפעתם מתשומת הלב שאנו מקדישים להם ומהאמון שאנחנו נותנים בהם.

קשה לצפות עד לאן יתגלגלו מבחינה פלילית הדברים שנחשפו בעניין השיחות המוקלטות בין נתניהו למוזס. מה שברור כבר באופן מיידי הוא שמבחינה ציבורית זוהי פרשה משנת תודעה. כמוה כהרמת מסך מעל הנעשה מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והתקשורת בישראל.

היא דומה במובן זה לפרשת האזנות הסתר בבריטניה, שחשפה את הקשרים המושחתים שבין אימפריית העיתונות של רופרט מרדוק, ראשי השלטון בבריטניה, המשטרה והעיתונאים עצמם. כולם ידעו, פחות או יותר, שהעיתונות הטבלואידית בבריטניה היא "מלוכלכת" וככה קצת לא מרוסנת. באה פרשת האזנות הסתר והורידה בבת אחת לכולם את הבגדים. מה שהתגלה מתחת היה באמת, באמת לא נעים.

מבחינה ציבורית זוהי פרשה משנת תודעה. כמוה כהרמת מסך מעל הנעשה מאחורי הקלעים של הפוליטיקה והתקשורת בישראל

באופן דומה, פועלי הבמה שעובדים מאחורי הקלעים בישראל כבר שנים רבות – עיתונאים, עורכים, צלמים, גרפיקאים וכל מי שקרוב לעולם העיתונות – כלל אינם מופתעים. המציאות המושחתת הזאת, שבה הם הפכו כלי משחק בידי בעלי הון ופוליטיקאים, היא מנת חלקם ומכתיבה את סביבת העבודה שלהם ואת האתיקה העקומה שנאלצו לספוג ולהפנים בהדרגה החל משנות התשעים והלאה, עם התבססות שליטתו של ארנון מוזס ב"ידיעות אחרונות" לאחר מות אביו.

אבל עבור כל מי שנמצא מחוץ למעגל המצומצם הזה של הברנז'ה העיתונאית, העובדה ששני האויבים המרים האלו, שיורקים אחד על השני בשערי עיתונים ודרך הפייסבוק, ניסו לסגור ביניהם דיל עסקי נחמד וסודי, היא לא פחות מרעידת אדמה תודעתית. היא חושפת בפעם הראשונה כי המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" הוא מאבק פרסונלי בין שני גברים חסרי מעצורים על שום דבר אחר חוץ מכוח: כוח כלכלי, כוח פוליטי וכוח של השפעה על דעת הקהל.

התבוננות במפת הבעלויות על התקשורת בישראל עוזרת להבין זאת. כל אחד מהם בנה לו מבצר: אחד הקים לעצמו תעמולון חינמי במימון פרטי והשתלט על כל מה שקשור לעיסוק בתקשורת דרך משרד התקשורת. השני ניצב בראש תאגיד תקשורת שהוכרז כמונופול במשך שנים רבות (עד שבא הראשון ושבר את המונופול בכוח).

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, 2016

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, 2016

מתוך העמדות האלו הם יורים זה בזה, מעל ראשינו, כשני מנהיגי כנופיות רחוב שאיש אינו מסוגל לרסן. על הקרב הזה הלכה ישראל לבחירות. כפי שציין כאן שוקי טאוסיג: זהו אינו מאבק על השקפת עולם, ערכים או אמת, אלא רק על כוח ושליטה. השימוש במונחי "ימין" ו"שמאל" הוא זריית חול בעיני הציבור כטקטיקה מחושבת היטב.

מה שמוקרב בדרך ללא כל נקיפות מצפון הוא העיסוק העיתונאי והאתיקה שלו. עבור העיתונאים בישראל, מספר מקומות העבודה שראוי לעבוד בהם תוך שמירה על חופש ואתיקה הוא מצומצם מאוד לאור מצב העניינים הזה. רבים מהם מתפרנסים ממקומות עבודה המחייבים אותם לעקם את האף, המצפון והנפש ויוצרים בהם דיסוננס קשה. הוא נפתר לעתים על-ידי אובדן המצפון האישי לגמרי ולעתים על-ידי עזיבת העיסוק העיתונאי.

משולש הקשרים המכונה בחריזה "הון-שלטון-עיתון" הוא איום קיומי מפני שהוא מונע מהציבור מידע מהימן על הנעשה סביבו

אבל חשוב יותר, מה שמוקרב כתוצאה מהפגיעה בעיתונאים הוא היכולת שלנו להסתמך על אמצעי התקשורת המרכזיים כספקי מידע מהימן על הנעשה סביבנו, כסוכנים נאמנים האמורים לסייע לנו בהכרת המציאות ופענוחה כדי שנוכל לתפקד כאזרחים: לגבש עמדות בפרשות שונות על בסיס מידע, לקבל החלטות של יומיום וגם כאלה של פעם בארבע שנים, כשאנחנו הולכים לקלפי.

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", כל אחד על-פי דרכו, מספקים תמונת עולם מוטה ומעוותת באופן שמשרת את מי ששולט בהם מלמעלה. פרשת נוני-ביבי חושפת בפני הציבור הרחב בפעם הראשונה את מה שקשה היה להסביר עד היום: משולש הקשרים המכונה בחריזה "הון-שלטון-עיתון" הוא איום קיומי מפני שהוא מונע מהציבור מידע מהימן על הנעשה סביבו. הוא מביא לערפול המציאות, ובמציאות מעורפלת קבלת ההחלטות קלה יותר למניפולציה ונסמכת על רגשות. כך, במציאות שקשה מאוד להבין ולפענח גם כך, קריאות פשוטות ושקריות כגון "הערבים נוהרים לקלפיות" או "לא יהיה כלום כי אין כלום" הן עבור רבים כמו מגדלור בים סוער של חוסר בהירות.