העיתונים החרדיים שוב מדגימים תופעה מעניינת ומעניקים בשעריהם בולטות ראשונה במעלה לחדשות חוץ, וכאלו שבעיתונות הכללית כלל לא מגיעים לעמודי השער. "הטרור הכורדי ממשיך לתקוף", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן", "שישה הרוגים ומאתיים פצועים בשני פיגועי תופת בטורקיה" מדווח "המודיע" על אותו הטרור בכותרתו הראשית (הכותרת הסמוכה עוסקת גם היא בחדשות חוץ: "סוריה: מטוסי צבא אסאד הפציצו לראשונה עמדות של הכורדים"). גם ב"הפלס" הכותרת המקבלת את המקום הגדול ביותר בשער העיתון היא "גל מתקפות מורדים במזרח טורקיה; מאות נפגעים".
כיצד אפשר להסביר את החשיבות שמעניקים עורכי העיתונים החרדים לדיווחים על צרותיהם של ערלים? לכאורה, אפשר היה לחשוב שמגזר מסתגר ומתבדל, שכלי התקשורת שלו מקדישים את מירב מאמציהם ומשאביהם לחיזוקה וביצורה של ההסתגרות וההתבדלות שלו, דווקא ימעיט בהתייחסות לנעשה אי שם בעולם, ובמיוחד כשמדובר במי שאינם יהודים רחמנא ליצלן.
העיתונות הכללית מציעה לנו שני מודלים חלופיים להבלטה של חדשות חוץ: הראשון הוא זה של עיתוני האיכות, הנושאים את דגל הרחבת הדעת, מתייחסים לקוראיהם כאל אזרחי העולם ומעוניינים לשדר מסר של עצמאות מחשבתית וקביעת סדר יום. כך "הארץ" למשל רגיל להבליט מדי פעם דיווחי חוץ בכותרותיו המרכזיות, גם על חשבון הבלטה של דיווחי פנים שהסעירו את המתחרים (היום תמונת השער מוקדשת לתלאות שעוברות על אזרחי ונצואלה והכותרת הראשית – אגב אזרחי העולם – מוקדשת למצבם הקשה של מאות ישראלים חסרי אזרחות). לפחות פעם אחת המנהג הזה עלה לו בביקורת ציבורית מוצדקת, כשעורך "הארץ" דאז, דב אלפון, הציב בכותרת הראשית יום אחר יום את הדיווח על אסון טבע ביפן במקום על רצח חמשת בני משפחת פוגל בפיגוע טרור באיתמר.
האם זו הסיבה לנוהג של עורכי השערים החרדים? ייתכן. אחרי הכל, העיתונות החרדית, גם הטבלואידית, נוטה לאמץ, מכורח נסיבותיה, סממנים של עיתונות איכות. הפיקוח העסקני, הוועדות הרוחניות וההכתבות המגזריות לא מאפשרים עיתונות צהובה מקובלת של פלילים ורכילות. חדשות החוץ טובות בתור חומר מילוי חלופי, ודווקא בשל הריחוק, מאפשרות עיסוק בנושאים שקשה יותר לעסוק בהם כשהם קורים "אצלנו", כמו מוות, אלימות ומתחים אתניים. בנוסף, דווקא ההתבדלות המסורתית מהחברה הישראלית הכללית הופכת לטבעית יותר את ההתעניינות המובלטת בנעשה מחוץ לארץ. אחרי הכל, החוץ לארץ המוצהר של המגזר מתחיל בגבולות השכונה או העיר, לא בגבולות המדיניים.
המודל השני הוא זה של העיתונות המגויסת. בישראל עושה בכך שימוש חוזר החינמון "ישראל היום", שנוסד כדי לשרת את האינטרסים של איל ההון שלדון אדלסון, פטרונו של הפוליטיקאי בנימין נתניהו. כך למשל היום כותרתו הראשית של העיתון מוקדשת לתמונת ילד סורי ש"זיעזעה את העולם", והוא היחיד מבין העיתונים הכללים שאינו מקדיש אותה לדיווחים על ענייני פנים. הרווח של עיתונות מגויסת בהבלטה של חדשות חוץ הוא ברור: הדחקה של חדשות פנים לא נעימות, כמו ההתקפה של ברק על נתניהו (כותרת ראשית ב"מעריב", כותרת על שער "ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" הדיווח הוא כמובן על התגובות המבטלות את דברי ברק ולא על הדברים עצמם) והעימות של נתניהו עם ישראל כץ (כותרת על שער "הארץ").
כמובן שבמקרה של "ישראל היום", עיתון ישראלי המוחזק בידי איל הון זר, האינטרסים הם חובקי עולם, וגם הסיקור את הנעשה בארצות-הברית (מקום מושבו של בעל הבית) ובסין (מקום מושבם של בתי הקזינו היותר מכניסים שלו) נגוע בהכתבות ובהטיות בולטות.