הלוויית בני משפחת פוגל, אתמול בירושלים (צילום: ליאור מזרחי)

הלוויית בני משפחת פוגל, אתמול בירושלים (צילום: ליאור מזרחי)

עמודי החדשות הראשונים של העיתונים היום (רובם של העיתונים) עוסקים ברצח בני משפחת פוגל באיתמר ועמוסים בעיקר בתיאורים ופחות בעובדות. אם נידרש לתמצת את הדיווחים לידיעה חדשותית, היא תהיה בערך זו: "אתמול התקיימה בירושלים הלוויית חמשת בני משפחת פוגל שנרצחו באיתמר. בהלוויה השתתפו 20 אלף איש". כך לפי "הארץ". בשאר העיתונים ספרו 25 אלף.

מה עוד קרה אתמול בהקשר לרצח באיתמר? ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע על בניית 548 יחידות דיור בשטחי יהודה ושומרון ("ישראל היום"); 500 יחידות דיור בגושי התיישבות ("מעריב"); 400 יחידות דיור בגושי ההתיישבות בשטחים ("ידיעות אחרונות"); 400 דירות בהתנחלויות ("הארץ", שאף מפרט וכותב כי בכמה מן המקרים מדובר בהחלפת קרוואנים במבני קבע וכי רבע מהמבנים מיועדים לאכלוס על-ידי מפוני גוש קטיף).

הארץ שלנו

"בן כספית ב'עושים סדר': 'ב'הארץ' הרצח בקושי נכנס לעיתון'. אה, באמת? כי בעותק שלי יש סיקור שער + 4 עמודים ענקיים בנושא + בעמודי הדעות. זה בקושי?", צייצה בטוויטר העיתונאית איילת מוהר. זה לא שכספית לא יודע לספור (אני מניח בזהירות), אלא ש"הארץ" ביצע אתמול החלטה עריכתית הצהרתית, והיה היומון היחיד שהקדיש את הכותרת הראשית שלו לנעשה ביפן הרחוקה ולא לנעשה כאן בישראל (הסיקור עצמו, אותם ארבעה עמודים ענקיים, הגיע רק אחרי חמישה עמודים שהוקדשו ליפן).

מאחורי ההחלטה מתמצק היגיון מספרי: חמישה נרצחים בישראל (וב"הארץ": "הרוגים") מול אלפי, אולי עשרות אלפי, הרוגים ביפן. אבל מספרים לא תמיד מספרים את כל הסיפור (אלא אם כן הסיפור הוא כסף, כך לפחות לפי הסלוגן של "דה-מרקר", העיתון הכלכלי של "הארץ").

"הארץ" לא חוזר בו מההצהרה העריכתית גם היום, ואפילו מחריף אותה. הטבלואידים מקדישים כולם את הכותרות הראשיות ואת רוב השער להלוויית בני משפחת פוגל, "הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית גם היום לנעשה ביפן; הכותרת מתחת לקפל שער "הארץ" שעוסקת ברצח אינה מתייחסת אליו כלל, אלא להתפתחויות המדיניות בעקבותיו: "נתניהו אישר בניית 400 דירות בהתנחלויות; ארה"ב מגנה".

"הארץ" הוא עיתון קר רוח. באקלים המזיע של העיתונות הישראלית זו תכונת אופי מבורכת. הסיקור של "הארץ" אתמול והיום את הרצח באיתמר מלמד לכאורה על קור רוח כזה. אולי עודף של קור רוח. זאת בניגוד לטענה הרווחת בחלקים של בניין "הארץ" עצמו ואצל כמה מקוראיו, כי תחת הצמרת הנוכחית שלו הוא דווקא הולך ומאבד את העשתונות.

אני כותב "לכאורה" כי נדמה לי שההתנהלות של "הארץ" השבוע דווקא אינה מעידה על היפוך מגמה: אולי אין כאן עודף קור רוח, אלא דווקא התלהטות יצרים. האיפוק והריסון של "הארץ" ביומיים האחרונים מוגזמים כל-כך, שהם נדמים כביטוי של התרסה. "הרצח הנתעב של חמשת בני משפחת פוגל, בשבת, הוא פשע נגד כל בן אנוש", נפתח היום מאמר המערכת של העיתון ("זוועה והסלמה"). אלא שהפשע אתמול היה פשע נגד יהודים, באופן ספציפי, מיוחד ולא חד-פעמי.

"מהר!! כולם בצונמי", אומרת דמותו המצוירת של נתניהו, מובילה מריצה לאתר בנייה שבו עמלים שרי הממשלה הבכירים, בקריקטורה היומית של עמוס בידרמן המודפסת צמוד למאמר המערכת של "הארץ". הקריקטורה אסתטית, משויפת, צודקת וניחנה באותה נקודה עיוורת של פרנסי העיתון שבו היא מופיעה. כולם כאן לא בצונמי. אלא אם כן ב"הארץ", גולה מזדקן בארצו שלו, לא מדברים כבר אל "כולם" שכאן.

"הרצח האכזרי של המשפחה באיתמר הוא מעשה שאי-אפשר להסכים לו ואין להגן עליו. אפשר לומר הכל על חוסר הלגיטימיות של ההתנחלויות היהודיות בשטחים הכבושים, אבל רצח הוא רצח", כותב דאוד כותאב, עיתונאי פלסטיני, במדור הדעות של "הארץ". "הפלסטינים רוצים מדינה עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה. מפעל ההתנחלות הישראלי הוא מכשול לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. ועדיין, כל הפלסטינים הלוחמים לחופש ועצמאות חייבים לגנות את הרצח של חמישה מבני משפחה ישראלית. אסור שמדינת פלסטין העצמאית תיבנה על דמם של אזרחים", הוא מוסיף, בפתיח מאמר תחת הכותרת "אסור לבנות על הדם". פעם, אחרי פיגוע טרור היתה ציפייה כללית מזרים, בעולם ובאזור, לגנות את המעשה. היום מתפרסמת בעיתונים מודעה של שלום-עכשיו המגנה את הרצח (וקוראת לעקירת ההתנחלויות וגו').

"אנחנו צריכים להחיל את מנהג המשנה הקדום – 3 ימים לבכי. לפחות שלושת הימים הראשונים אחרי אסון נוראי שכזה צריך להתמקד באסון עצמו, במי שנפגע ממנו וברגשות שעולים בעקבותיו. אנחנו צריכים לדעת להתאפק למשך שלושת הימים הללו ולא לעסוק בהקשר הרחב של מעשה הטרור הנוראי הזה", אמר אתמול פרופ' אסא כשר בכנס במכללת אריאל (כך על-פי הודעה לעיתונות של בית-הספר לתקשורת שם). עצה גרועה? אולי. "הארץ", כזכור, ממילא לא שומע מה שאומרים באריאל.

אחיו של הנרצח אודי פוגל, מוטי פוגל, "יצא נגד הנימה הפוליטית בדברי רבים מהמספידים", כותבים כתבי "הארץ" ומצטטים: "אורי, אחי הצעיר, אילו הייתי יכול, הייתי מסלק את כל מי שהגיע לכאן ולוחש לך: 'אודי, קום ובוא נשחק כדורגל'. כל הסיסמאות שנשמעות מנסות להשכיח את העובדה הפשוטה שאתה מת, ושום דבר לא ישכיח את זה. ההלוויה הזאת צריכה להיות אירוע פרטי. אתה לא אירוע לאומי. אסור שהמוות שלך יהפוך את החיים שלך לכלי". גם את העצה הזו לא מקבלים ב"הארץ".

"טוב שמנכ"ל מועצת-יש"ע מצא זמן הבוקר לגנות את הכותרת הראשית של 'הארץ', ואף כינה אותי 'חסר רגישות'. אף מלה על יפאן במקום יפן", צייץ אתמול בטוויטר דב אלפון, העורך הראשי של "הארץ", בפרץ של רגישות. בכל מקרה, היום ההתלבטות של אלפון היתה קלה יותר: את השער עוטפת ממילא מודעת פרסומת לקינלי.

רם וניחר

"המעשה אכזרי עד שקשה לתפוס אותו. בכל זאת הסבר כלשהו הרי נדרש, והעיתונים משתדלים לספקו לקוראיהם. אפשר, למשל, למקם את הרצח המחריד בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי הכללי. אפשר, לעומת זאת, להסביר את האכזריות הבלתי נתפסת של הרוצחים בהבדל עקרוני בינם ובין קהל היעד של העיתונים. הבוקר נבחרת בעיקר האפשרות השנייה", כתב כאן אתמול אורן פרסיקו, שאף ציטט מהמניפסט הגזעני של גלעד שרון ב"ידיעות אחרונות" (אגב עכשיו ברור מה עשה שרון ג'וניור באינטרנט עבור הון העתק ששילם לו דוד אפל מהאי היווני: הוא כתב טוקבקים).

האם אלו שתי האופציות היחידות? האם התקיימותה של אותה "אכזריות בלתי נתפסת" (או "הרצח הנתעב" ו"האירוע המזוויע", לפי "הארץ") היא עובדה תלושה שנידונה לרחף ללא הקשר בחלל המציאות? והאם אכן חשוב לציין כי הרצח אירע ב"התנחלות" ולא ב"יישוב", או שאולי אותו רצח מאותה מוטיבציה היה יכול להתרחש – ואכן התרחש עשרות ומאות פעמים – משני צדדיו של הקו הירוק?

מי שאינם נטרדים באף אחת מהשאלות האלה הם כנראה עורכי "מעריב", שכובש בשנתיים האחרונות, במגף כבד ועקבי, את משבצת העיתון המתלהם והרגשני עד כדי דחייה (את ההוכחה שסגנון העריכה של "מעריב" מגיע עד כדי דחייה ומעבר לכך מספקים הקוראים, הנוטשים את העיתון).

"לבדה" היא הכותרת הראשית של "מעריב" היום, מתוחה על רקע תצלום של תמר פוגל בת ה-12, שניצלה מהרצח – פיה פעור בבכי בהלוויית אמה, אביה ושלושת אחיה. התצלום עצמו מכסה את השער כולו. פוסטר. למקרה שמישהו פיספס, התצלום מודפס שוב, מזווית אחרת, בעמודים הפנימיים ("זעקת תמר"). במקום לפעול לחקיקת חוק האוסר על עיתוני חינם, ב"מעריב" צריכים לגייס לובי לחוק שיקבע כי קיטש הוא מטבע עובר לסוחר. בבנק הפועלים יהיו מרוצים.

כותרת עמוד אחר היא "הנס של 30 בנות עקיבא" (הן היו ביישוב, אך לא נרצחו). במקום לטרוח ולחפש חדשות, אפשר היה למלא את כל עמודי העיתון בדפים מספר הטלפונים של איתמר תחת הכותרת "נס קרה להם". בעצם, על-פי אותו היגיון, אפשר היה לפרסם את ספר הטלפונים של ישראל כולה. "אולי צריך צונמי (קטן) דווקא כאן", כותב גיא מרוז בעמ' 9. כך נראה עיתון הנערך בידי אנשים הסובלים מטראומה. זו האפשרות החיובית, אחרי ששוללים ציניות מרושעת או אינפנטיליות כרונית.

הטקסט המרכזי שייך לחן קוטס-בר, וחבל שהסכימה להוציאו מרשותה. "מה ראתה הדס הקטנה לפני שנשחטה?", תוהה קוטס-בר תחת הכותרת "על קברי מלאכים", "מה הבינה? האם התעוררה בדיוק לינוק מאמא? בכי תינוקות מילא את הבית, רם וניחר?". אמנם, קוטס-בר הפגינה איפוק ולא חלקה עם הקוראים את תהיותיה לגבי זוויות ההשפרצה של דם הקורבנות.

אבל לא רק פובליציסטיות מתלהמות יש ב"מעריב" – גם פובליציסטים מתלהמים. "דין אחד" היא כותרת מאמרו של בן כספית, המודפס בצדה השני של הכפולה הפותחת של העיתון. "את רוצחי משפחת פוגל לא צריך ללכוד. אין טעם לתפוס אותם, ואסור, לעניות דעתי, 'להביאם לדין'", כותב כספית (לא תומך נלהב בבתי-המשפט שלנו גם בימים רגועים יותר). "את היצורים שביצעו את המעשה החייתי הזה צריך לחסל. ההוראה לשירות הביטחון הכללי, לצה"ל ולכל מי שידו במלאכת הקודש הזו צריכה להיות פשוטה: לאתר את הפושעים הללו – ולהרוג אותם. במקום. אם אפשר, אז להרוג גם את כל מי שסייע, תיכנן, עזר, ידע ותמך במעשה המפלצתי הזה [...] האלטרנטיבה מקוממת במיוחד. תארו לעצמכם שהשב"כ יאתר אותם וצה"ל (או הימ"מ) ילכדו אותם ויביאו אותם לדין בישראל. מה אז?".

זה ממשיך עוד ועוד, כמיטב סגנונו הציורי של העיתונאי הבכיר של "מעריב". כספית נטרד, כפי שנראה מהציטוט שלו שהובא בראש הפסקה הקודמת, מכך ש"הארץ" מתעלם מהרצח. "הארץ", כפי שנכתב בכל שאר הפסקה הקודמת, אינו מתעלם מהרצח, אבל מסקר אותו כאילו הוא מהאו"ם, בניתוק וניכור מקוממים. אבל אצל כספית רגשות האבל מיתרגמים מיד ליצרים פראיים (נקמה, חיסול, להרוג אותם במקום, יאללה בית"ר). הפחד הגדול שלו הוא שהרוצחים ייהנו מטלוויזיה בכבלים בכלא הישראלי. זה אפילו לא ביטוי של מצ'ואיזם, אלא סתם של חולשה. במקום להרכין ראש ולהתייחד עם הקורבנות, כספית מעדיף להתייחד עם הרוצחים.

לכולנו יש יצרים אפלים. אלימות כמו זו שאירעה באיתמר ודאי משמשת הדק לשחרור רבים מהם. אחד הדברים שמבדיל מבוגרים מילדים הוא מנגנון ההשהיה המאפשר לנטרל גירויים כאלה. ב"מעריב" יש מבוגרים כאלה. העורכים של "מעריב" בוחרים, שוב ושוב, לשלוח קדימה דווקא את הילדים.

תג מחיר

גם "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מעלים את הלוויית בני משפחת פוגל על ראש עצבונם. "רסיסי משפחה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; "הם רוצחים, אנחנו בונים", היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט של נתניהו "בביקור תנחומים בבית הוריה של רותי פוגל ז"ל".

הסיקור ב"ישראל היום", הנגזר אולי מהיקפו המצומצם של החינמון, הוא המועט ביותר מבין כל העיתונים – שלושה עמודים. טור הפרשנות (אמילי עמרוסי) מוכתר בכותרת "מול חמש אלונקות הקדושים", הדיווח בשולי העמוד מוכתר בכותרת "הילדים עוד לא קולטים מה קרה", וכותרת הדיווח המרכזי היא "כל העם בוכה". אבל בלי קשר לתוכן הדברים, הם באים בחבילות קטנות, לא מוגזמות, כאלו שלא נתקעות בגרון. "זה לא יום להיות עיתונאי", פותחת עמרוסי את טורה. תובנה שיש בה הרבה מן הצדק, ו"ישראל היום" מנסה לממשה.

הסיקור היום ב"ידיעות אחרונות" הוא המקור שמשמש להעתק המוגזם של "מעריב". סנסציה, אבל לא התלהמות. סיפורי "משפחה ניצלה", אבל בלי נסים. רגשנות, אבל לא מריטת שיערות. במבחן הבלתי אפשרי של סיקור מעשי זוועה, "ידיעות אחרונות" לא נכשל היום. גם הטור המרכזי, של ידידיה מאיר, בכפולה הפותחת של העיתון, משכיל לדווח על ההלווייה בלי ליפול לאף מלכודת מאלו שנמנו לעיל:

"כבר במוצאי שבת, מיד אחרי הפיגוע, החלו לחפש אצלנו את מעשי הנקמה היהודיים, המכונים 'תג מחיר'. אני עשיתי באותו מוצאי שבת גוגל על משפחת הנרצחים, והגעתי לאתר מכון מאיר, שבו מצאתי קרוב לאלף שיעורי תורה מצולמים שהעביר הרב יהודה בן-ישי, אבא של רותי פוגל ז"ל. התחלתי לצפות, קלטתי את הראש, והבנתי איזה תג מחיר הוא הולך לתבוע.

"ואכן, אתמול בהלוויה של חמשת בני משפחת פוגל נשמעה זעקה אדירה לתג מחיר: תג מחיר של יותר אמונה, יותר חינוך, יותר התיישבות. אם המחבלים שנכנסו לאיתמר רצו להצית את המזרח התיכון, הם בחרו במשפחה הלא נכונה. משפחת פוגל הבהירה אתמול במעמד ההלוויה שהדרך שלה אחרת. היא לא יורדת לרמה של המרצחים.

"אני לא מגיע מהציבור המתנחלי, ופעם אחר פעם, בעיקר באירועים כאלה, אני משתאה נוכח המפגש איתם. הם כאילו עשויים מחומר אחר. אני – עדיין מתאבל על סבא שלי, שנפטר לפני 14 שנה. הם – קוברים אבא, אמא ושלושה ילדים, וממשיכים הלאה בכל הכוח. הם ממלכתיים-מנשוא, משלבים רטוריקה חלוצית-ציונית של מייבשי הבצות של פעם עם מונחי הגאולה והקדושה של הרב קוק. לא ספרתי, אבל בהערכה זהירה המלים 'עם ישראל' נאמרו יותר ממאה פעמים במהלך ההספדים. דיברו עליו, קראו לו, תלו בו תקוות.

"אבל עם ישראל לא היה שם, בהר המנוחות. היו שם 25 אלף איש, כל סוגי הדתיים והכיפות שצעדו מקצה העיר ברגל, בגלל עומסי התנועה, אך החילונים היחידים היו הצלמים ואנשי הסאונד של הטלוויזיה. [...] כמעט ארבע שעות נמשך המעמד המאופק, במהלכן הכרתי אנשים מיוחדים, שהיו צריכים להירצח כדי שנשמע עליהם. נדמה לי ש-25 אלף איש יצאו אתמול מהר המנוחות בהחלטה לנסות ולהיות אנשים קצת יותר טובים".

כור ההיתוך

"התקלות המתמשכות בכורים הגרעיניים ביפן בעקבות רעידת האדמה מעוררות חששות כבדים לנזקים בריאותיים לתושבי מדינה זו, אך גם סימני שאלה לגבי עתיד התעשייה הגרעינית כמקור אנרגיה עתידי", כותב צפריר רינת בפתח ראיון בחלק ב' של "הארץ" עם פרופ' אלי שטרן, מומחה לבטיחות של כורים גרעיניים. "עד לפני כמה ימים עתיד האנרגיה הגרעינית נראה ורוד", אומר לו שטרן, "לא בגלל אהבה לכורים גרעיניים, אלא בגלל יתרונות כמו העדר פליטת גזי חממה ומזהמי אוויר כמו תחמוצות חנקן וגופרית, וגם משום שלא ניתן לספק את כל הצרכים באמצעות אנרגיות מתחדשות".

"האם משהו בהנחות היסוד שלך לגבי בטיחות של כורים גרעיניים התערער?", שואל אותו רינת. "באופן אישי, אני לא מרגיש ערעור מסיבי על הנחות היסוד שלי לגבי מערכות הבטיחות של כורים גרעיניים, ואני מדגיש שאני אומר זאת על סמך המידע שיש לי היום", עונה המומחה, אבל מוסיף בהמשך: "אין ספק שאחד המסרים העיקריים שצריך להעביר לאנשים הוא שפה מדובר בתקלה שאירעה בכור קיים. הכורים שמתכננים להקים בעתיד, מדור שלישי או רביעי, יהיו מטכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת. הם יהיו בנויים כך שגם במקרה של אירועים חמורים אפילו יותר ממה שקרה ביפן, מתקני הדלק הגרעיני לא יגיעו לידי מצב של התכה, וגם אם זה יקרה – מדובר בפרקי זמן קצרים ורק כמויות קטנות ביותר של חומרים רדיואקטיביים ייפלטו לסביבה".

"המשבר ביפן מחריף: מצב חירום ב-5 כורים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "גובר החשש מאסון רדיואקטיבי, לאחר שגם מערכות הקירור בכור ליד טוקיו הושבתו", נכתב בכותרת המשנה, "1.5 מיליון איש ללא מים בעקבות הצונמי; צרפת קראה לאזרחיה לעזוב". כותרת הכפולה הפותחת היא "חשש: מניין ההרוגים ביפן עלה לעשרת אלפים". הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" היא "מתכוננים לאסון גרעיני".

טשטוש

כל העיתונים עוסקים בסוגיית פרסום תצלומי הנרצחים מהטבח באיתמר. "תקדים: השר אדלשטיין הורה להפיץ תמונות זוועה מהרצח", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 7 של "הארץ". זאת, "בניגוד לעמדת משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ, שאמרו שהפצתן תהיה טעות חמורה", מדווחים ניר חסון וברק רביד, ומציינים כי מועצת-יש"ע פירסמה את התמונות עוד קודם לכן, אחרי שקיבלה את הסכמת המשפחה.

"חלק מהתמונות טושטשו חלקית, בעיקר באזור הפנים. סוכנויות הצילום הגדולות סירבו להפיץ את החומרים בטענה שאינן מקבלות תמונות מטושטשות", מדווחים השניים. "במועצה גם הכינו סרטון המבוסס על התמונות, אך הוא הוסר מאתר יו-טיוב, בטענה שאינו עומד בכללי האתר".

"הממשלה החליטה להפיץ בעולם את תמונות הזוועה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". לפי עקיבא נוביק וצבי זינגר, "ההחלטה התקבלה אחרי שבפייסבוק וביו-טיוב הסירו תמונות הטבח בגלל ריבוי תלונות של גולשים". דובר מועצת-יש"ע מוסיף בדיווח בעיתון כי הוצע לסוכנויות הזרות שהתמונות יישלחו אליהן כשהן לא מטושטשות, אולם הן יפורסמו עם טשטוש – אך הסוכנויות דרשו לפרסמן בפנים גלויות, והמשפחה לא הסכימה לכך. לצד הדיווח מודפסות ארבע תגובות של "גולשי הפייסבוק של 'ידיעות אחרונות'".

"ישראל מפיצה בעולם צילומי טבח הילדים", נכתב בכותרת בעמ' 5 ב"ישראל היום". "גורמי ההסברה שדנו בעניין", כותבים אריק בנדר ואלי ברדנשטיין ב"מעריב", "סברו כי נוכח רעידת האדמה הקשה ביפן, וחוסר העניין התקשורתי באירועים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש צורך להעלות את סף הגירוי של צרכני החדשות ברחבי העולם". כותרת הדיווח, המודפסת באותיות ענק, צבועות חלקן בלבן וחלקן באדום, היא "העולם יראה את הזוועה".

אף אחד מהעיתונים אינו מפרסם את התצלומים של גופותיהן הדקורות של בני משפחת פוגל מאיתמר.

יותר גז, פחות מיסים

"הגז המצרי חוזר", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "עסקים" של "מעריב" ("חודש לאחר שפיצוץ מסתורי קטע את זרימת הגז המצרי לתחנות הכוח בישראל"), ומתחת לה בכותרת אחרת נכתב, בין מרכאות: "דו"ח ששינסקי סכנה בטחונית", ציטוט של טוביה לוסקין ("הגיאולוג הססגוני מגבעות-עולם" ש"הגיע אתמול לכנסת במאמץ אחרון לשנות את ההמלצות להגדלת המיסוי על תגליות האנרגיה").

"הגז המצרי חוזר לישראל", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "ועדת הכספים: ח"כים דורשים להפחית את מיסוי הגז", נכתב בכותרת מתחת לראשית. גד ליאור מדווח על "דרמה בדיון על מסקנות ששינסקי בוועדת הכספים: חלק מהח"כים דורשים להפחית את המיסוי ל-40% – אחרים תומכים בהעלאתו ל-60%". "ח"כים המצדדים בחברות הגז" הם מירי רגב וציון פיניאן מהליכוד, ופאינה קירשנבאום מישראל-ביתנו.

"בלחץ הטייקונים, הח"כים מציעים הקלות לחברות הגז בשווי של 5 מיליארד שקלים", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "ח"כ מירי רגב עלולה לעלות לציבור 5 מיליארד שקל", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", כשהמלים "5 מיליארד שקל" מודגשות. פופוליסטי? ודאי. אפקטיבי? יש לקוות.

ידיעת תקשורת אחת

"מסתמן: כבר החודש יתחיל גל הפיטורים ב'מעריב", כותב לי-אור אברבך ב"גלובס".