עניים שימושיים

בשבוע שעבר כתבתי כאן על הקמפיין של "גלובס" נגד המס שרוצה שר האוצר כחלון להטיל על בעלי דירות מרובות (משלוש דירות ומעלה). ציטטתי שם דברים שכתב ב"גלובס" יוסי פרנק: "אגלה לכם סוד, לא משנה מה יהיו ההצעות ומה תהיה איכותם של הצעדים שיינקטו לטובת פיצוץ בועת הנדל"ן, תמיד תשמעו את בעלי הנכסים צועקים שזה לא יעבוד [...] בשורה התחתונה, אסור להתרשם מצעקות", וציינתי שמלבד הטור הבודד הזה, הקו של העיתון – בעמודי הדעות ובכותרות החדשותיות – נטה בבירור נגד המס החדש.

כותרת הטור קבעה במפורש: "גלובס" מנהל קמפיין נגד הניסיון להטיל את המס. בתגובות לטור קבע כתב "גלובס" המצוין גור מגידו שהקביעה הזו "מתחרה על תואר האייטם הטיפשי ביותר ב'עין השביעית'". עורך הנדל"ן של "דה-מרקר", אריק מירובסקי, נטה לי חסד: "לא יודע אם טיפשי, אבל תמוה", הוא כתב. ובכן, היום מגיע הקמפיין לשיא תקופתי: אחרי שכבש את "גלובס", ואחרי שכיכב בערוץ 2 וב"כלכליסט" הוא מגיע ללא פחות מאשר לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (וכיכב גם בדף הבית של ynet, אחרי שביום שלישי כיכב בכותרת הראשית במשך שלוש שעות אייטם נגד המס שנשען על שוכר בודד).

מדוע אני כותב "לא פחות"? משום שחדשות האתמול סיפקו ל"ידיעות אחרונות" לא מעט כותרות קלאסיות שבקלות היו יכולות לכבוש את הכותרת הראשית. אייקון תרבות חילוני שנפטר (נחום היימן), נאום ארסי של אהוד ברק נגד נתניהו, תמונה סנסציונית של ילד ש"זיעזעה את העולם", וכמובן ענייני אולימפיאדה. את כל אלו דחק דיווח הנוגע למס שלפי ההערכה ישפיע על 50 אלף איש בישראל המחזיקים בלמעלה משלוש דירות. האייטם עצמו תופס פחות מעמוד, נדחק לעמוד 6, וחתומים עליו לא פחות מחמישה כתבים (גד ליאור, צחי דבוש, אילנה קוריאל, איתן גליקמן ויעל פרידסון).

כותרת ב-ynet נגד המס

"בעקבות המס: שכר הדירה מזנק", קובעת הכותרת הראשית של העיתון הנמכר במדינה. באייטם עצמו, שכאמור, כולל רק כמה מאות מלים ונדרשו לא פחות מחמישה כתבים כדי שיהיה אפשר להטליא אותו, מרואיינים חמישה שוכרים. זוג אחד מצוטט רק באות הראשונה של שמו, זוג אחר רק בשמו הפרטי, שוכר שלישי מחזיק למרבה הנוחות בשם הגנרי "משה כהן" ("מתל-אביב"), שוכרת רביעית מזוהה גם היא רק בשמה הפרטי. רק שוכרת אחת מוצגת בשמה המלא ובצירוף תמונה: נטלה בובלי מנתניה (והיא בכלל, מתברר, "יזמית נדל"ן" – שאין לה דירה בבעלותה).

כלומר, על סמך שוכרת מזוהה אחת ויחידה שמספרת כי בעל הדירה אמר לה כי הוא מעלה את שכר הדירה בגלל המס החדש, קובעים ב"ידיעות אחרונות" בכותרת ראשית כי שכר הדירה מזנק בגלל העלאת המס. זה סטנדרט שמתאים ל"נשיונל אינקווייר" – או לעיתונות שמתמסרת לקמפיין אינטרסנטי. עמירם ברקת גם מסביר ב"גלובס" את הרציונל מאחורי השלב הזה של הקמפיין, שמעמיד בחזית את השוכרים ולא את המשכירים: "עם בעלי הדירות שר האוצר עוד יכול להסתדר – הם לא ימהרו להכריז שהם נגד המס כי אף אחד לא שש לגלות שיש לו הרבה נכסים. לכן שוכרי הדירות הם שיישלחו לחזית".

אני מבין את הביקורת של מגידו ומירובסקי על הקביעה ש"גלובס" מוביל קמפיין נגד המס, לכן כדאי אולי לחדד: לפני שמדברים על עיתון כזה או אחר, יש להכיר בסימנים לכך שמתנהל קמפיין נגד המס. הפריסה, העוצמה והמסרים האחידים מצביעים על כך. נותר רק לברר מי היחצן או ארגון החזית שמובילים את המהלך. לא שזה משנה כל כך: בהחלטה להטיל מס על בעלי שלוש דירות ומעלה כחלון פחות או יותר איגד נגדו את כל בעלי הכוח והממון במדינת ישראל. גם הסימנים לכך שקמפיין אכן מתנהל לא קובעים בהכרח שאין הבדלים בין עיתון לעיתון. אחרי הכל, יש לא מעט ביקורת מוצדקת, לגיטימית ואפילו הכרחית על פרטי המיסוי החדש, הבעיות והחורים שהוא כולל.

אבל זה מה שכתבים מקצועיים והגונים לא תמיד מבינים – שעיתונות לא מקצועית, לא הגונה ואפילו מושחתת לא חייבת להיות במודל של "ישראל היום" או "ידיעות אחרונות", עם ידיעות מוכתבות מלמעלה, הנחתות תדירות וחוקים ברורים של עשה ואל תעשה. גם סביבת עבודה חופשית הרבה יותר יכולה להיות מצע לאנטי-עיתונות. כך למשל, גם אם הכתבים המכסים את "מס 3 הדירות" ב"גלובס" הם כולם ישרים, הגונים ומקצועיים – העובדה היא שבסופו של דבר הקו של העיתון ברור, בבחירת מאמרי הדעות, הפרשנויות, הכותרות החדשותיות, העימוד ושאר הכלים שיש לעורך בכיר.

כאמור, כאן גם לא צריך לחפש את האינטרס או לתהות איזה טייקון מרוויח מהמלחמה נגד המס – אני מהמר שהעורכים הבכירים ביותר בכלי התקשורת בישראל נמנים על קהל הנפגעים הפוטנציאלי מהמס החדש. לכן במקרה הזה גם בולטים עוד יותר האבסורד, הציניות והאירוניה שבשירות שמעניק ציבור העיתונאים הרחב של כתבים ועורכים זוטרים, המספקים לעורכים הבכירים הללו את חומר הגלם לבניית העיתונות המוטה שהם מוכרים (או נותנים בחינם) לציבור. אחרי הכל, אותם עיתונאים נמנים ברובם מן הסתם על הפלח הרחב של מי שאין ברשותם אפילו דירה אחת. הם לא אידיוטים שימושיים, הם עניים שימושיים.

אגב, זו גם היתה הפרקטיקה ב"גלובס" בכל הקשור למתווה הגז (ומן הסתם, בעוד הרבה עניינים אחרים). לכותבים המקצועיים בעיתון היו עמדות עקרוניות קרובות מאוד, אם לא זהות, לאלו של המתחרים ב"דה-מרקר" ושל הפעילים במאבק נגד המתווה, אבל מי שעלעל בעיתון מבלי להתעמק בנבכי הטיעונים קיבל את הרושם הברור שהעיתון תומך במתווה ומי שמתנגדים לו הם ערימה של טינופת. זו העמדה שנוסחה שוב ושוב בטוריו של אלי ציפורי, סגן העורך ומי שמעצב את עמודי החדשות בעיתון, ושהדהדה בכותרות ובעימוד ובדיווחים החדשותיים. מה שמוביל אותי שוב ל"גלובס", שרשם השבוע ציון דרך היסטורי, ודיווח בשער בכותרת ראשית על מצבו הכלכלי האנוש של פישמן.

שער "גלובס", 16.8.16

ב"דה-מרקר" הזכירו השבוע את הכותרת הזו ועסקו בסיקור של "גלובס" את פישמן לאורך השנים, אך נדמה לי שזו החמצה. אי אפשר היה באמת לצפות מ"גלובס" לסקר את בעל הבית. זו דרישה שצריך היה להפנות לשאר כלי התקשורת בישראל, שמולם עמד בעל הון שהחזיק בחוב אדיר, אולי הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, וכנראה במשך יותר מעשור שנים. בעל הון שהחזיק בעיתון כלכלי ובשליש מהעיתון הנמכר במדינה. והם שתקו.

השאלה שצריך לשאול היא כמה פוליטיקאים סיכל "גלובס" בשם אינטרסים זרים? כמה רפורמות עצר? עד כמה עוצב הקו המערכתי שלו רק בגלל שנאה אישית למתחרים ב"דה-מרקר"? זו השאלה המעניינת, ולא האופן שבו סיקר את בעל הבית שלו עצמו.

"המחירים ברשתות הפארם הגיעו לאבסורד", נכתב אתמול בכותרת כתבה ב-"G", המוסף המגזיני השבועי של העיתון הכלכלי "גלובס". הציטוט שייך ליזם ש"השיק השבוע רשת פארם מוזלת". עורך העמוד הבליט גם בכותרת המשנה את הטענות הקשות של היזם נגד המונופולים הדורסניים השולטים בשוק: "הם מספרים על לחצים שכבר מופעלים על הספקים שלהם: 'רק בחודש האחרון היו לנו שני מקרים של ספקים שהיינו אמורים להתקשר איתם ונסוגו. יש בישראל חוקים ויש כאלה שמצייתים להם'".

דברים כדורבנות, אך כיצד הם מתיישבים עם הקמפיין הבוטה והמתמשך של "גלובס" תחת הכותרת "פופוליזם הריכוזיות", זה שקבע שאין בישראל בעיה של מונופולים דורסניים שאינם מאפשרים תחרות?

רציונליזציה של ההתקרנפות

חנוך דאום מצטט בטורו, המוקדש לחביטה שווה ומאוזנת ביומרה לעמדה ביקורתית בקרב מגזרים בחברה הישראלית, "פסיכואנליטיקאית בריטית חשובה" שאמרה: "אני חושבת שהפרברסיה הגדולה ביותר שלנו היא להאמין שאנחנו מחזיקים במפתח לאמת". הרקע לטור של דאום היא הביקורת שנמתחה על הפנייה של רגב לרב שיתפלל כדי שספורטאית ישראלית תזכה במדליה.

דאום לא מבין את חוסר הסובלנות של מי שאינם מסוגלים להכיל ולקבל אמונה דתית ורגשות דתיים. אבל דאום, שרחוק מלהיות טיפש או תמים, יודע ומבין היטב שהביקורת האמיתית על רגב היא לא על הרגשות הדתיים שיש או שאין לה, אלא על האופן הציני שבו היא משתמשת לצרכיה האישיים ברגשות הדתיים של אחרים.

את סופו של הטור מקדיש דאום לתיאור של חוויה אישית, עת נשא תפילה להצלחה של בנו במבחן. "האם זה יכול לעזור? אני מניח שלא. אז למה בכל זאת התפללתי? ובכן, לא כל דבר בחיים הללו חייבים לדעת להסביר", הוא חותם. וזו האמת היותר אמיתית, הרי אנחנו יודעים באמת מה אמיתי ומה לא, מי שקרן ומי לא, מי ציניקן ומי לא. לא באמת צריך להסביר לנו. הפרברסיה הגדולה ביותר שלנו היא היכולת להתקרנף, להסיט את המבט ולהסיח את הדעת.

מגיפת הצהבת

"הסלמונלה היא רק קצה הקרחון", קובעת ההפניה בעמוד התוכן לכתבת השער של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "איך הפכה ישראל לאימפריית הרעלות מזון ולמה אתם לא יודעים על זה?". ובכן, קראתי את הכתבה, של שרית רוזנבלום, והשתכנעתי שהסיבה ש"אתם לא יודעים על זה" היא כי זה "לא נכון". ישראל אינה "אימפריה של הרעלות מזון" (מה זה אומר בכלל?) לפי הנתונים המובאים בכתבה, המעידים דווקא על נתון ממוצע של הרעלות מדווחות (למעט תחלואה בשיגלוזיס, שלפי מרואיין בכתבה, ההידבקות בה אינה דווקא דרך מזון).

ישנה מומחית אחת המצוטטת בכתבה (הדלה מאוד במרואיינים), פרופ' מרים (מירי) וינברגר, יו"ר האיגוד למחלות זיהומיות ומנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית-החולים אסף הרופא, הטוענת להערכות כי ישנם מקרים רבים פי כמה שאינם מדווחים. גם לגבי מקרים אלו לא מצוין מבחינה מספרית כמה מהם הם קלקול קיבה פשוט או שלשול זמני, וכמה מסוכנים באמת.

למרות זאת, מי שיקרא את הכתבה לא בעיון מדוקדק יישאר בסופה עם הרושם שנבטים, ביצים, בשר עוף, חסה, מלונים, פירות יער, דגים – ובקיצור, אוכל – הם סכנה ברורה ומיידית למוות בייסורים (וזה בעיתון שהאתר שלו המליץ לאחרונה להעדיף "חטיפים ונשנושים" על פני אכילת פירות). "מגיפת החיידקים במזון נוגעת לכולנו", מסכמת רוזנבלום, "לא מדובר באירוע חד-פעמי או נדיר, אלא במציאות יומיומית מדאיגה, שגורמת לתחלואה נרחבת ומסוכנת". לצד האזהרה המהדהדת צילום קלוז-אפ של עלה תרד. הישמרו לנפשותיכם.

"מגיפת החיידקים" היא מה שעורכים בטבלואידים קוראים "סקסי". "תחלואה נרחבת ומסוכנת" גורמת להם לאביונה. אבל האם צריך לאיים על קוראי העיתון במגיפה, תחלואה ובמוות של הילדים שלהם וההורים שלהם כדי לשכנע אותם שצריך לרחוץ ידיים לפני האוכל, או להימנע מאכילת בשר לא מבושל? כמובן שלא. אבל אלו חומרים שמוכרים עיתונים (כולנו הרי אוכלים אוכל, לא? וכולנו מפחדים) ושלא מרתיעים מפרסמים (אם הכל מזיק, אז שום דבר לא מזיק). המסקנה הסופית: לשמירת הבריאות, אכלו פירות וירקות שטופים, ואל תאכלו מה שמוכרות לכם כתבות בעיתון.

חדשות חוץ

העיתונים החרדיים שוב מדגימים תופעה מעניינת ומעניקים בשעריהם בולטות ראשונה במעלה לחדשות חוץ, וכאלו שבעיתונות הכללית כלל לא מגיעים לעמודי השער. "הטרור הכורדי ממשיך לתקוף", נכתב בכותרת הראשית של "יתד נאמן", "שישה הרוגים ומאתיים פצועים בשני פיגועי תופת בטורקיה" מדווח "המודיע" על אותו הטרור בכותרתו הראשית (הכותרת הסמוכה עוסקת גם היא בחדשות חוץ: "סוריה: מטוסי צבא אסאד הפציצו לראשונה עמדות של הכורדים"). גם ב"הפלס" הכותרת המקבלת את המקום הגדול ביותר בשער העיתון היא "גל מתקפות מורדים במזרח טורקיה; מאות נפגעים".

כיצד אפשר להסביר את החשיבות שמעניקים עורכי העיתונים החרדים לדיווחים על צרותיהם של ערלים? לכאורה, אפשר היה לחשוב שמגזר מסתגר ומתבדל, שכלי התקשורת שלו מקדישים את מירב מאמציהם ומשאביהם לחיזוקה וביצורה של ההסתגרות וההתבדלות שלו, דווקא ימעיט בהתייחסות לנעשה אי שם בעולם, ובמיוחד כשמדובר במי שאינם יהודים רחמנא ליצלן.

העיתונות הכללית מציעה לנו שני מודלים חלופיים להבלטה של חדשות חוץ: הראשון הוא זה של עיתוני האיכות, הנושאים את דגל הרחבת הדעת, מתייחסים לקוראיהם כאל אזרחי העולם ומעוניינים לשדר מסר של עצמאות מחשבתית וקביעת סדר יום. כך "הארץ" למשל רגיל להבליט מדי פעם דיווחי חוץ בכותרותיו המרכזיות, גם על חשבון הבלטה של דיווחי פנים שהסעירו את המתחרים (היום תמונת השער מוקדשת לתלאות שעוברות על אזרחי ונצואלה והכותרת הראשית – אגב אזרחי העולם – מוקדשת למצבם הקשה של מאות ישראלים חסרי אזרחות). לפחות פעם אחת המנהג הזה עלה לו בביקורת ציבורית מוצדקת, כשעורך "הארץ" דאז, דב אלפון, הציב בכותרת הראשית יום אחר יום את הדיווח על אסון טבע ביפן במקום על רצח חמשת בני משפחת פוגל בפיגוע טרור באיתמר.

האם זו הסיבה לנוהג של עורכי השערים החרדים? ייתכן. אחרי הכל, העיתונות החרדית, גם הטבלואידית, נוטה לאמץ, מכורח נסיבותיה, סממנים של עיתונות איכות. הפיקוח העסקני, הוועדות הרוחניות וההכתבות המגזריות לא מאפשרים עיתונות צהובה מקובלת של פלילים ורכילות. חדשות החוץ טובות בתור חומר מילוי חלופי, ודווקא בשל הריחוק, מאפשרות עיסוק בנושאים שקשה יותר לעסוק בהם כשהם קורים "אצלנו", כמו מוות, אלימות ומתחים אתניים. בנוסף, דווקא ההתבדלות המסורתית מהחברה הישראלית הכללית הופכת לטבעית יותר את ההתעניינות המובלטת בנעשה מחוץ לארץ. אחרי הכל, החוץ לארץ המוצהר של המגזר מתחיל בגבולות השכונה או העיר, לא בגבולות המדיניים.

המודל השני הוא זה של העיתונות המגויסת. בישראל עושה בכך שימוש חוזר החינמון "ישראל היום", שנוסד כדי לשרת את האינטרסים של איל ההון שלדון אדלסון, פטרונו של הפוליטיקאי בנימין נתניהו. כך למשל היום כותרתו הראשית של העיתון מוקדשת לתמונת ילד סורי ש"זיעזעה את העולם", והוא היחיד מבין העיתונים הכללים שאינו מקדיש אותה לדיווחים על ענייני פנים. הרווח של עיתונות מגויסת בהבלטה של חדשות חוץ הוא ברור: הדחקה של חדשות פנים לא נעימות, כמו ההתקפה של ברק על נתניהו (כותרת ראשית ב"מעריב", כותרת על שער "ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" הדיווח הוא כמובן על התגובות המבטלות את דברי ברק ולא על הדברים עצמם) והעימות של נתניהו עם ישראל כץ (כותרת על שער "הארץ").

כמובן שבמקרה של "ישראל היום", עיתון ישראלי המוחזק בידי איל הון זר, האינטרסים הם חובקי עולם, וגם הסיקור את הנעשה בארצות-הברית (מקום מושבו של בעל הבית) ובסין (מקום מושבם של בתי הקזינו היותר מכניסים שלו) נגוע בהכתבות ובהטיות בולטות.

טראמפ

יואב קרני נזכר במוסף "G" של "גלובס" ב"דוקטרינת נוטרדם" של הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, בנאום באוניברסיטה בשם זה: "מהיותנו בטוחים בעתידנו, אנחנו חופשים עכשיו מן הפחד המוגזם מפני קומוניזם, אשר הנחה אותנו לפנים לאמץ אל חיקנו כל דיקטטור שחלק את הפחד הזה איתנו". בנאומו האחרון קבע המועמד הרפובליקאי לנשיאות דונלד טראמפ דוקטרינה הפוכה, כותב קרני, "דוקטרינת טראמפ": "כל מעשינו יהיו מכוונים לתכלית של הבסת דאע"ש, וכל ארץ שתחלוק את היעד הזה איתנו תהיה בעלת בריתנו. לא תמיד אנחנו יכולים לבחור את ידידינו, אבל לעולם איננו יכולים לטעות בזיהוי אויבינו".

"היפוך מושלם יותר של הצהרת נוטרדם כמעט לא ייתכן", ממשיך קרני, "בשם הפחד מפני דאע"ש, ארצות-הברית של טראמפ תאמץ אל חיקה כל רודן וכל אופורטוניסט שייתנו את ידם או ירימו את קולם. טראמפ, מדעת או מבלי דעת, ניסח בזה את תנאי תעודת היושר שממשלו יעניק לרוסיה ולאיראן". בכותרת מנוסחת דוקטרינת טראמפ" כך: "ארצות-הברית תתפרק מערכיה ומיעדיה כדי להילחם בדאע"ש".

"כדי להשתחרר מתדמית הלוזר שדבקה בו בחודשים האחרונים, טראמפ חייב לשחזר את הנוסחה הבוטה שהביאה לו את הניצחון בפריימריז הרפובליקאיים, ובשל הזמן ההולך ומתקצר שנותר עד הבחירות ללכת על כל הקופה", כותב חמי שלו ב"הארץ". "אם טראמפ היה גס רוח עד כה, מעתה הוא יהפוך וולגרי בריבוע. אם היה לאומן, כעת הוא יגביר את הווליום של השוביניזם ושנאת הזרים. אם נגזר עליו להפסיד לקלינטון השנואה ולתקשורת השקרנית התומכת בה, לפחות שיעזוב את הזירה, כשם אלבום ידוע של הזמר ג'ון בון-ג'ובי, בלהבה של תהילה".

"כשטראמפ נואם בטלוויזיה יש כיתוב מיוחד שמגלה לצופים מתי הוא משקר. בקרוב אצלנו?", שואלת כותרת המשנה לטור של עינב שיף ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות": "באחרונה החלו רשתות CNN ו-MSNBC לציין בזמן אמת סתירות וטעויות שנמצאו בדבריו", כותב שיף, "כלומר, אם טראמפ נואם בעצרת כלשהי, מופיעה על המסך כותרת מתוך הנאום ואם נמצאה בו טעות עובדתית – היא מצוינת בסוגריים. מכיוון שכל הסיפור של האיש כבר הפך רופף, ואז יצא משליטה ואז פשוט התחרפן לגמרי, ב-CNN חשו צורך לוודא כי הצופים יודעים שברק אובמה לא ייסד את דאע"ש".

"לישראלים יש סיבה טובה לחרוד מפני טראמפ, גם אם הוא משמיע הצהרות תמיכה נבובות בישראל", מסכם קרני ב"גלובס", "הוא איש שמעולם לא עמד בדיבורו. הוא איש שמעל באמון, בגלוי ובגאווה. הוא איש ללא שותפים טבעיים. ומה שמפחיד ביותר, הוא איש ללא השקפת עולם. עכשיו נראה שמכל תיקוני המסלול המבוקשים באמריקה, אין תיקון חשוב יותר מתבוסה אלקטורלית ניצחת שלו".

ב"ישראל היום", הפיגור המסיבי של טראמפ בסקרים ניכר היטב. תמונתו של טראמפ, עם או בלי בועז ביסמוט לידו, נעדרת מעמודי החדשות, ונדחקת רק לטורו השבועי של עורך חדשות החוץ (המקורב לבעל הבית שלדון אדלסון, מי שהודיע על תמיכתו במועמד מפיץ השקרים והשנאה). "זה לא נגמר עד שזה נגמר", מאחל לעצמו ביסמוט, ומנפק את הפנינה הבאה: "בינתיים שני המועמדים חוטפים. טראמפ מהתקשורת הליברלית התוקפנית, וקלינטון מהתדמית של עצמה".

סימנייה

שני ליטמן כותבת בכתבת השער של "גלריה" על שייחה אל-מיאסה אל ת'אני, "הנסיכה הקטארית שהפכה להיות האשה המשפיעה ביותר בעולם האמנות הבינלאומי".

ענייני תקשורת

חופש הביטוי. "האם המורים לאזרחות יכולים לדבר חופשי בכיתות?", שואלת כותרת מוסף "הארץ", מתחת לקריקטורה של עמוס בידרמן המאשימה את נתניהו בהגבלת חופש הביטוי בישראל (גם התמונה המובילה את הכתבה עצמה היא של נתניהו).

"בשנים האחרונות מורים רבים, בעיקר למקצועות כמו היסטוריה ואזרחות, מתלוננים על קושי לדון בכיתה בנושאים המצויים בלב הדיון הציבורי, כמו זכויות אדם, פעולות צה"ל או זכויות המיעוט הערבי", כותב הילו גלזר, "מורים שמנסים להציף סוגיות אלה נתקלים לעתים בתגובות אלימות מצד תלמידים, מסומנים כמטרה אצל פעילי ימין או סופגים מטח של גידופים ואיומים ברשתות החברתיות, ועל כן אין פלא שרבים מהם מעדיפים להימנע מעיסוק בסוגיות רגישות".

בפתח המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב יהודה נוריאל על הצעת החוק לאיסור על הקלטת שיחות. "הקלטת שיחות היא ההגנה העצמית החשובה של זמננו. פלא שביבי רוצה להכחיד אותה?", נכתב בכותרת המשנה. "שאיפתו של נתניהו ברורה", קובע נוריאל, "הוא רוצה לחסל את העיתונות".

הסכסוך. "היחסים החמים והפרגון שיש לנו פה מראים איך הרחוב מדבר אחרת מהפוליטיקאים, שנוטים להבליט את הדברים הפחות נעימים. בקבוצת הווטסאפ שלנו, כל בוקר הערבים והיהודים מברכים אלה את אלה. כותבים 'אחינו היהודים'. מהתקשורת נדמה שאנחנו בחוסר אונים ומבוי סתום, אבל השטח מדבר אחרת" (ציטוט מודגש מתוך כתבתו של רועי צ'יקי ארד ב"מוסף הארץ" על דו-קיום יהודי-ערבי בשוק הציפורים של כפר-קאסם).

סאטירה. יהודה נוריאל גם מראיין ב"7 לילות" את יוצרי "ZOO ארץ ZOO" ("הם הכירו כסטודנטים ירושלמים ערב מלחמת יום כיפור, צחקו על כל מה שאסור לצחוק עליו והולידו את 'זו ארץ זו', התנ"ך הבלתי מעורער של הסאטירה הישראלית. 40 שנה אחרי, לרגל הוצאה מחודשת, מסבירים אפרים סידון, חנוך מרמרי וקובי ניב למה היום כבר אין במי לבעוט").

אגב, לאחרונה פקדתי סניף של חנות הספרים והכלבו סטימצקי. עותק של הספר, בעל הכריכה המאוירת, היה מונח במדף ספרי הילדים.

פרסום סמוי. "שיתוף פעולה בין ג'ונתן פראנזן לתוכנית הלייט-נייט של רשת NBC עורר דיונים אתיים על היחסים בין ספרות לתרבות הצריכה", כותבת אילה אליה ב"7 לילות", "במערכון וידיאו שהופץ לרשת תחת הטיזר 'ג'ונתן פראנזן קורא ב'Purity': מהדורה בכריכה רכה בחסות אדידס', מקריא פראנזן מספרו האחרון בשינויים קלים כמו 'הוא היה איש רע, כל מה שלבש היה ריבוק', או 'היא הרגישה טוב מאוד בחליפת אדידס מדגם 'סופר נובה'. אם להתרשם מהתגובות ברשת, לא כולם הבינו את האירוניה. חלק ממעריצי פראנזן הצרו על שיתוף הפעולה המושחת, ואחרים שמחו לגלות ש'אדידס מממנים ספרות איכותית'".

אינטר-טקסטואליות (בכיתי). "עדי: עלתה כתבה עם הכותרת 'עדי ביטי מוכרת מיניות בגיל 13, וכתבו שם 'בובת פופ בלונדינית שבקושי גדלו לה הציצים'... מזה בכיתי ממש. אמא של ביטי: בתוכנית של נתן זהבי אשה אומרת, 'האמא הזאת שמסרסרת בילדה שלה ושולחת אותה לעבוד בזנות'. ישבתי במטבח ובכיתי" (ציטוט מודגש בכתבת השער של "7 לילות", ראיון של גבי בר-חיים עם "כוכבת הנוער עדי ביטי").

סימני פיסוק. "זו ההודעה ששלחה שרת התרבות והספורט מירי רגב לרב נתנאל שריקי לפני כשבוע וחצי", נפתח טורו הקבוע של אלון עידן בפתח "מוסף הארץ", "היא שלחה את ההודעה כדי לקדם באפיקים רוחניים זכייה של ירדן ג'רבי במדליה. בהמשך הערב התברר שהיוזמה השתלמה: התפילות נענו וג'רבי זכתה בארד. למרות האפקטיביות של המהלך המטפיזי, ההודעה של רגב מעניינת מסיבות אחרות לגמרי. צילום המסך של המסרון – שהתפרסם באתר 'כיכר השבת' – חשף תופעה רחבה בהרבה: חוסר עניין הולך וגובר בפיסוק". לפי עידן, הדבר מלמד על "נטישת הדיוק לטובת הנוחות; קידוש הזרימה על פני המעצורים של החוק".