חג שמח

שערי עיתוני יום העצמאות הם תמצית מזוקקת של קווי אופי עיקריים של כל אחד מהם. כך למשל "ישראל היום" מדגים את השבלוניות הפלקטית המאפיינת את סגנון העריכה העצי של העורך הריכוזי עמוס רגב: "מעצב לשמחה" היא הכותרת של "ישראל היום", לעומת "מדמעות לחגיגות" בערב יום העצמאות ה-67, "הכאב והשמחה" בערב יום העצמאות שלפניו, ולפניהם "בדמעות ובגאווה", "מדמעה לשמחה", "בכאב ובגאווה" וחוזר חלילה.

"ידיעות אחרונות" – בית גידולו של רגב (לצד "מעריב", תאומו של "ידיעות" מאז שנות התשעים) – מציג את אותה שטחיות נצלנית, אבל בעטיפה גימיקית ומתוחה: "בזכותם" נכתב בכותרת בחציו העליון של העמוד, מעל לצילום חלקה בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. "אנחנו כאן", נכתב בחציו התחתון של השער, לצד צילום של שלושה פעוטות מנופפים בדגל הלאום. הפעוטות, יש לציין, שחומי עור – מהעדה האתיופית, עדות משמחת לכך ששילוב אתני וסובלנות בין-גזעית עדיין נחשבים לערכים שעיתון פופוליסטי המנסה לפזול לימין השמרני מוכן להתהדר בהם.

"הארץ", כרגיל, מתעקש שלא לעבוד בשירות הקלישאות, הסגנוניות או המילוליות, ומותיר בדרך כלל את את המלאכה לראש הממשלה או הנשיא, המצוטטים בכותרת הראשית. נתניהו, הפעם, דווקא מספק מסר לא אופייני למנהיגותו המקטבת והמפלגת. "נתניהו: לא נוותר על פיוס עם אויבינו, אך קודם נתפייס בתוכנו", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. בתמונה הראשית נראית חיילת מניחה זר ליד אנדרטה בבית יד-לבנים בירושלים. משום ש"הארץ" אינו משתמש במסורת השער המפוצל של הטבלואידים, את הדימוי העצוב לא מלווים ילדים מנופפים בדגלים. הקבר נותר קבר.

ויש גם את "מעריב", העיתון שפעם היה הנפוץ במדינה וכיום מדדה מאחורי עיתונים מגזריים כמו "הארץ" ו"מקור ראשון". כמו בשנה שעברה ("בהצדעה", "בת 67"), גם השנה עורכי "מעריב" מטפלים במסורת השער המפוצל של גליונות יום הזיכרון/ערב יום העצמאות בגמלוניות ישירה, בלתי מתחכמת ובהחלט לא מתוחכמת. שני החלקים מופרדים ומתוחמים בבירור, ונושאים את הכותרות הבלתי מתיימרות "מזיכרון" ו"לעצמאות".

מחר, יום חמישי

בשערי העיתונים החרדיים "יתד נאמן", "המודיע" ו"הפלס" לא מציינות כותרות את יום הזיכרון או את יום העצמאות. רק ב"המבשר" מודיעה ידיעה קצרצרה ללא המשך בעמוד פנימי, מאת "כתב המבשר", על "אירועי יום הזיכרון" ועל "הדלקת משואות". "לקוראינו, עקב מגבלת בית-הדפוס, מחר, יום חמישי, לא יופיע עיתון", נכתב במודעה על שער "הפלס".

בצל האחדות

טקסי הזיכרון וחגיגות העצמאות מתקיימים בצל הבשלתה של התרחשות פוליטית המתבשלת מאז יום הבחירות: האפשרות כי יצחק (בוז'י) הרצוג יחבור לקואליציה של בנימין נתניהו עם המפלגה שהוא עומד כרגע בראשה (המחנה-הציוני). שני הטבלואידים הנפוצים בישראל, כמו גם עיתון האיכות השמאלי, אינם מסתירים את עמדתם ביחס למהלך.

"רוב בעבודה: לא להיכנס לממשלה", נכתב ברצועה המופקעת מצילומי הקברים-ילדים-מנופפים-בדגלים התופסים את רוב שער "ידיעות אחרונות", "למרות הלחץ של הרצוג, 19 ח"כים (מתוך 24 חברי המחנה-הציוני) אמרו אמש: מתנגדים לממשלת אחדות. רובם יישארו באופוזיציה גם אם ייחתם הסכם עם נתניהו" (יובל קרני ואיתמר אייכנר). כותרות עמוד 8 (בגרסת סדין) המוקדש כולו לסיפור, אינן מותירות מקום לספק באשר לעמדת העיתון: "התנגדות בעבודה: 'זה הסכם כניעה'" ו"להציל את בוז'י" (כותרת טור הפרשנות של סימה קדמון, הנחתם כך: "לא מזמן אמר הרצוג ששום אדם הגון לא ייכנס לממשלה של נתניהו. מעניין איך הוא תופס את עצמו היום").

"ידיעות אחרונות" הוא עיתון שלטון, לא כזה שאוהב לשבת באופוזיציה, אך ייתכן שהקרע בין מוזס לנתניהו גדול הרבה יותר מזה שבין נתניהו לפוליטיקאים של מוזס.

"זו לא אחדות", נכתב בפשטות בכותרת מאמר פרשנות של יוסי ורטר על שער "הארץ". "ראש הממשלה אינו מוכן להעניק תמורה מדינית משמעותית, או פתיחת קווי יסוד, או פיטורי הבית-היהודי. רק תיקים מלוא החופן", כותב ורטר, שקורע את הרצוג לגזרים וטוען כי הביא את עצמו לסמטה ללא מוצא: אם ייכנס לקואליציה תתפרק המפלגה ותאבד את הישגה בבחירות, ואם לא ייכנס "איש לא יוכל להתייחס אליה ולעומד בראשה ברצינות מינימלית". ויש אפילו משחק מלים: "בסוף, לא הרצוג יצחק. נתניהו יצחק".

יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, 19.4.2016 (צילום: הדס פרוש)

שלא כמו ב"ידיעות אחרונות", ב"הארץ" מצליחים להשאיר את העמדה בטור ולספק בנפרד את מכלול העובדות, גם אלו המתיישבות דווקא עם התסריט הפסימי מבחינתם: "בכיר בליכוד: נסכים לאחדות גם עם חלק ממפלגת העבודה", נכתב בכותרת ידיעה של יהונתן ליס.

בעיתונו של ראש הקואליציה, כמובן, הגישה הפוכה בתכלית. "ממשלת אחדות: הפעם זה יתממש?", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", שאפשר לדמיין אותה מעוטרת בלבבות אדומים וקופידונים קטנים. כך גם את הכותרת הנפרשת על פני עמודים 10–11: "אחדות, אולי הפעם?". לפי "גורם המעורה במו"מ", נכתב בכותרת המשנה על השער (מתברר של"ישראל היום" יש גישה לגורם המעורה במשא-ומתן שמנהל נתניהו – תותחים!), "כמעט כל ההסכם כבר מוכן ומנוסח לחתימה – ההחלטה הסופית נמצאת בידיים של יו"ר האופוזיציה".

"התקדמות ממשית נרשמה במגעים לצירוף מפלגת העבודה בממשלה", נפתחת הידיעה של מתי טוכפלד, הכתב-פרשן פוליטי של "ישראל היום", שחתום גם על טור פרשנות שבו הוא מציף קביעה דומה לזו של ורטר: "זה מתחיל להיראות כמו נקודת אל-חזור מבחינת הרצוג. אחרי היום, איך יוכל לחזור להיות יו"ר אופוזיציה ולתקוף את הממשלה אחרי שהודה שהיה כפסע בינו לבין כניסה אליה?". אלא שהמשך הטור, כמובן, שונה: הוא מוקדש כולו למניית הסיבות מדוע על הרצוג לבחור בכניסה לממשלה.

ב"מעריב" מתמצת העורך את הדברים כך, בהפניה לטור של בן כספית: "במקום להתמקח עם נתניהו חודשים ושנים, הרצוג היה צריך להציב לו דרישה ברורה ותקיפה אחת – ולנתק מגע" – (הדרישה, אגב, לפי כספית, צריכה להיות לתיק התקשורת) – "אבל כל זה מנוגד לאופי של הרצוג. הוא עסקן בנפשו. כל הממבו-ג'מבו הזה מוביל אותו בדיוק למקום שאליו הגיע השבוע: תחתית החבית". אם כן, לפחות על דבר אחד יש הסכמה בקרב הפרשנים כולם.

צה"ל

טקס חילופי הרמטכ"ל. מימין: ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל הנכנס גדי איזנקוט ושר הביטחון משה יעלון (צילום מסך)

ימי הזיכרון והחג שאנו בעיצומם הם במידה רבה ימי ציון של הצבא הישראלי, ובשנה זו הם נערכים במציאות לא שגרתית שבה צה"ל הופך שק חבטות ציבורי – ולא על רקע כלכלי, התנהלות שכבר הפכה חצי מקובלת – אלא בשל חשד לשמאלנות ויפות נפש שהוטל בראשיו, שהתנגדו לירי ללא אבחנה בתוקפים ערבים או בהוצאתם להורג ללא משפט, ושזיהו סימנים מטרימים של פשיזם בציבוריות הישראלית.

ב"מעריב" בחרו לכותרת הכפולה הפותחת ציטוט של הרמטכ"ל המסכם את האווירה הנוכחית, מתוך דברים שאמר בטקס יום הזיכרון: "על צה"ל לדעת שהעם מאחוריו". ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים בעמוד 5 את הנאום כולו. ב"ישראל היום" מפרסמים גם כן נוסח מלא של דברי הרמטכ"ל – אבל לא הדברים שאמר בטקס, ובהם התייחסות למחלוקת שהתגלעה סביב צה"ל – אלא לנוסח פושר שהופץ כ"פקודת יום" של איזנקוט.

"האם צבא העם מאבד את העם", שואלת כותרת טורו של עמוס הראל, הנפרש על פני עמוד 3 של "הארץ" ומומלץ, כתמיד, לקריאה.

ציפריזם

קולו המתון של עמוס הראל, כך נראה, עלול להפוך ליוצא דופן בנוף הדעות והפרשנות של "הארץ". הניתוק משדרות רחבות של העם הופך בחלקים רחבים מהשמאל לניתוק מהמציאות (ואולי להפך?), ומוציא מתוכו מנות הגונות של סהרוריות. מה שהיה תבלין חיוני במקומוני שוקן ושולי "הארץ", משתלט על התבשיל – וכבר לא מדובר בתבלינים טריים, אלא גרגירים מיובשים שכבר אין מי שזוכר מתי נטחנו.

דוגמה אופיינית היא הגרוטסקה התופסת היום את המאמר המרכזי בעמוד הדעות ("לקראת מהפכה צבאית"): ייחול של הפרשן הוותיק לענייני ערבים, צבי בראל, להפיכה צבאית, לא פחות. "מהפכה או הפיכה צבאית הם סופה של כל דמוקרטיה. בכל פעם ששמענו על דמוקרטיה שנפלה שדודה בידי חונטה צבאית חשנו תימהון ודאגה, אבל הרגענו את עצמנו שבישראל זה לא יכול לקרות. מתברר שגם ישראל איננה חסינה מפני האפשרות הזאת. אלא שלא הצבא יהיה זה שיגרום למהפכה, אם תתחולל. ההנהגה הפוליטית שדוחפת עכשיו את הצבא למקום שבו עליו להתגונן על נפשו ועל ערכיו, היא שתחולל את המהפכה הצבאית היהודית הראשונה, שאולי כבר התחילה", כותב בראל, ומסמן שיא ציפרי נוסף מעל דפי "הארץ": אם בשנים האחרונות תירגלו שם קריאה לאומות העולם שיצילו אותנו מעצמנו, כעת יסתפקו בצה"ל.

הטור ההזוי הזה הוא סממן של המחלה הממארת שמשתלטת על "הארץ", בינתיים בעיקר על חלקו הדעתני – אך אין ערב לכך שלא תתפשט לבסוף גם אל הדיווחים העיתונאיים. נשף המסיכות של הליצן המוצהר בני ציפר (שכבר הפך תקליט ועבר לכורסת המרואיין ב"ישראל היום") זוחל מהעמוד האחורי אל השער, עולם דמיונות הכורסה מהבלוג של אורי משגב משתלט על עמודי הדעות, השנאה לשמה של רוגל אלפר כבר מזמן התקדמה מטבח פרות קדושות לירי חי אל תוך ההמון. החתירה לבירור עובדתי וניתוח בהיר נדרסות על-ידי דחפים אידיאולוגיים מסמאים, שמוחלפים בתורם בהתמכרות לפרובוקציה לשמה.

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן והעורך הנוכחי אלוף בן (צילום: "העין השביעית")

אסור שהשמאל הסהרורי יכבוש את "הארץ", גם אם חלק הכובשים הם מוותיקי כותביו. לא רק משום ש"הארץ" חשוב לדמוקרטיה הישראלית (שעדיין איתנו, עד המהפכה הצבאית), אלא גם משום ש"הארץ" משמש דוגמה ומופת לאליטות החדשות, הימניות, הבונות את עיתונות האיכות שלהן בצלמו. מה לעשות שההשחתה הגוברת של העיתונות הישראלית הכתיבה שבמירוץ השליחים של העיתונות הנאמנה "הארץ" הוא כמעט רץ יחיד.

כותבים כמו אלו שציינתי לעיל נתלים ודאי בהקצנה הפושה לשיטתם בחברה ובשיח הישראליים כתירוץ לשילוח הרסן המקצועי והערכי מכתיבתם, ומשום מה נעלמת מהם האירוניה הבוטה: במקום להזריק לאווירת הטירוף שהם מלינים עליה שפיות ככל יכולתם, הם מנסים להתחרות בה ולהדגים שיאים חדשים של אובדן עשתונות. כותבים אחרים, שגם כמותם ציינתי לעיל, כבר אינם נזקקים לתירוצים כלשהם, והם פשוט נסחפים שיכורים בזרם העכור שיצרו.

כפי שהעיר כאן בצדק יובל דרור, האשמים העיקריים הם לא הציפרים למיניהם, אלא העורכים שלהם. הם אלו שהתמכרו לקליקים שמביאות שערוריות הזוטא והפרובוקציות ביורו של כותביהם. הם מי שלא מצילים את הצבי בראלים מעצמם ומציבים להם מראה שתמחיש להם מה באמת כתבו. הם לא רואים את החור בסכר, אלא את החור שבגרוש.

אותו החיוך שנראה כמו לכלוך

"מה שעשה אלפר ב'ביקורת' הזאת היה לתקוף אב שכול ואח שכול באופן מלגלג ומתנשא, תוך חלוקת ציונים, הערות סרקסטיות ('הקיטש של השכול') ואבחנות מבישות ('אמצעי לעם לבכות ולהתרגש ולהתפלש בגורל משותף דביק'). קשה לי להבין מהיכן שואב אלפר את התעוזה ללגלג באופן הזה בנושא כה רגיש. אני אכן גאה בכך שבני שי גדל על הערכים שעליהם אנו מחנכים את כל ילדינו: לשאוף למצוינות, לגבות אחד את השני, להיות אזרחים שתורמים למדינה ולחברה שבה הם חיים" (מאמר תגובה ב"הארץ" לטור ביקורת הטלוויזיה).

הליידי והטראמפ

יום העצמאות של מדינת ישראל דוחק את מסע הבחירות בארצות-הברית אל העמודים הפנימיים: "הכלכלה של טראמפ: 'נדפיס עוד כסף'", נכתב בכותרת דיווח של אורלי אזולאי בעמוד 13 של "ידיעות אחרונות" ("אפילו בנושא שבו הוא עוסק כל חייו מפגין המועמד לנשיאות בורות: 'ארה"ב לא מגיעה לחדלות פרעון, תמיד אפשר להדפיס עוד כסף'. ולמרות כל המעידות המביכות מגלה סקר חדש: סיכוייו לנצח רק הולכים וגדלים"). "סקר: קרב צמוד בין קלינטון לטראמפ בשלוש מדינות מפתח", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת קצרה בעמוד 14 של "הארץ".

טראמפ וביסמוט מעל דפי "ישראל היום" (קולאז')

לא ב"ישראל היום". העיתון שבעליו התלבטו והתלבטו לאיזה מהמועמדים הרפובליקאים להעניק את כספם, עד שנותרו בלא מועמדים (מרים אדלסון העדיפה את השמרן הקיצוני קרוז, אדלסון העדיף את רוביו המלוקק יותר), לא התבלבלו ושילבו זרועות עם המנצח – המיליונר הפשיסטן המטורלל דונלד טראמפ. "טראמפ: נגן על ישראל ונעניק סיוע", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", המפנה לראיון ("מיוחד ליום העצמאות") של בועז ביסמוט, מקורבם של הזוג אדלסון, עם המועמד האמריקאי. "לאנשים כבר נמאס מאובאמה" הוא המסר של טראמפ שהחינמון מאמץ בשתי ידיים.

אדלסון, שעשה את הונו האדיר מחולשתם של אנשים למחלת ההימורים, יכול היה להרשות לעצמו להמר על 100 מיליון דולר במירוץ הכושל של המועמד הרפובליקאי הקודם, מיט רומני. במירוץ של מי שמסתמן כמועמד הרפובליקאי הנוכחי נראה שאדלסון לא יסכן כסף. אבל לרוע המזל, מאז שפלש "ישראל היום" לחיינו וכבל את ראש הממשלה של מדינת ישראל לשגיונות של בעליו, ההימור הוא גם על חשבוננו.

אגב, שגריר ארצות-הברית בישראל, דן שפירו, בחר דווקא ב"ישראל היום" כבמה למאמר בחתימתו.

הדרכים שאינן מובילות לרומא

"לאחר פרסום דבריה נגד שרה נתניהו, השגרירה המיועדת משכה מועמדותה", נכתב בשער "הארץ", המתהדר בכך שהוא זה שהעלה מן האוב ("חשף") מאמר נשכח שכתבה פיאמה נירנשטיין ב-1996 בגנותה של רעיית ראש הממשלה ("מפלצת בתחפושת של גברת ראשונה – האם אשת ראש הממשלה מתאימה לתפקידה?". מדובר, מציין הכתב ברק רביד, ב"ביקורת חריפה [...] כזו שכמעט ולא נשמעה אפילו בתקשורת הישראלית"). ב"ידיעות אחרונות" כותבים על הסרת המועמדות של השגרירה המיועדת לאיטליה – אך מבלי להזכיר את "הארץ".

ראש הממשלה בנימין נתניהו חותם על מדריך התיירות שכתב והעניק לו הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה. מאי 2013 (צילום מסך, "ישראל היום")

ב"ישראל היום" כותבים על הסרת המועמדות מבלי לציין את "הארץ", את המאמר שכתבה או אפילו את הסיבה שנירנשטיין עצמה נתנה להסרת המועמדות ("סיבות אישיות"). למעשה, הידיעה הקצרה בעמוד 11 מכילה רק הכחשה של נתניהו לשתי סיבות אפשריות אחרות להסרת המועמדות: ראש ממשלת איטליה לא ביקש את ההסרה, וגם לא הקהילה היהודית באיטליה.

הידיעה הזו, של שלמה צזנה, מזקקת את הגישה הא-עיתונאית של "ישראל היום": היא נראית לא כניסיון לתווך ולהבהיר לקוראים פיסת מציאות, אלא כניסיון לטשטש ולהקהות מידע לא נוח שהשתחרר לאוויר העולם ועלול להגיע לציבור בצורתו הלא מסורסת.

עושים לביתם

במוסף עצמאות של "ידיעות אחרונות" נדפסת סדרת כתבות "בשיתוף FIDF" (מלכ"ר אמריקאי הקשור לצה"ל). במוסף "ממון" של העיתון ("הרגע הישראלי שלי – אנשי עסקים כותבים") אחד הכוכבים הוא מושיק תאומים, מי שידוע כמקורבו של בעל הבית ארנון (נוני) מוזס וידוע פחות כפרסומאי ("גיתם") שאורג עבורו עסקאות שונות, כמו למשל "השיטה הסודית" של פרסום סמוי. אגב – מי שמקבלת את מקום הכבוד בטור הראשון במוסף, עוד לפני הפרשן הכלכלי הבכיר (והיחיד) סבר פלוצקר, היא עדי סופר-תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל. אנקדוטה מעניינת להיזכר בה בפעם הבאה שנתהה מדוע בתקשורת המרכזית כמעט ולא עוסקים בבעיות ובסכנות המהותיות שמציבה תופעה אימתנית כמו פייסבוק. ולבסוף: בתחתית עמוד 13 של הגיליון המרכזי, אחרי כמה עמודים המוקדשים לנופלים, מודעה קטנה ל"זיכרונט – האתר החדש מבית ידיעות אחרונות" ("אתר הנצחה באינטרנט המאפשר לכם לשמר את מורשת יקירכם האהוב" וכו').

תיק סרנה

אחד המרואיינים בכתבה של מוסף "דה-מרקר" על "האנשים שהפסיקו לקנות" ("חמישה סיפורים על אנשים שהחליטו להיגמל מצריכה") הוא יגאל סרנה, העיתונאי ("ידיעות אחרונות") והסופר שעלה לאחרונה לכותרות בשל תביעת הדיבה שהגיש נגדו נתניהו. סרנה מתאר ברהיטות אופיינית ומשכנעת את החלטתו להתנתק מהשגרה הכובלת של הצריכה העודפת, אך מבין השורות עולה צרימה שיכולה לבאר גם את התנהלותו שהובילה לסאגת התביעה הנוכחית, ואולי ללמד משהו על סרנה ודומיו, מושכים בעט בעלי אידיאולוגיה פיקס שאת חלקם הזכרתי כאן למעלה.

יש במשק הבית קרוב ל-20 מכשירים חשמליים. בכל פעם מתקלקל אחד מהמכשירים, וצריך להזמין טכנאי, לחכות לו חצי יום ולהוציא מאות שקלים על התיקון. אתה הופך לעבד של הטכנולוגיה שאמורה להקל עליך, והטכנאי מקבל כסף שאתה אמור ליהנות ממנו. בספר שכתבתי, 'שיטפון', תיארתי את חיי המשפחה כאוסף מטלות של חיי יום-יום, שכוללות כל יום ביקור של טכנאי אחר".

בעוד עידן הצרכנות אכן יכול לעורר פלצות, והשעבוד לטכנולוגיה יכול להיות מחלה ממארת, הרי ש"מטלות של חיי יום-יום" הם לחם חוקו של כל מי שמעוניין לנהל חיים שאינם פרושים מהחברה. סרנה בחר לעזוב את משפחתו וביתו ולכלכל את עצמו בין היתר מדברים שהוא מוצא ברחוב. אלא שאם כולם היו נוהגים כמותו – לסרנה לא היה מה למצוא ברחוב (וגם לא בתי-קפה לשבת בהם). סרנה ראה בחיים תיק – והחליט להכניס אותם לתיק. בסך הכל, זו בחירה שלא חייבת להיות מגונה, אלא שנראה שסרנה הרחיב אותה אל מחוזות בעייתיים.

יגאל סרנה (צילום מסך)

תביעת המיליון של נתניהו את סרנה נסובה על פוסט שכתב האחרון בפייסבוק, ובו תיאר מקרה – שהדגיש כעובדתי ("מעשה שהיה") – לפיו נתניהו נזרק על-ידי אשתו מרכב השרד באמצע הכביש המהיר. עוזי בנזימן כתב כאן על הטקטיקה המשפטית של סרנה בכתב ההגנה שלו, שכוללת בין היתר איום בריוני על נתניהו כי בחסות המשפט (הפוטר את הדוברים במסגרתו מאיום תביעה בגין דיבה) יוציא אל האור פרטים מביכים על עברה של שרה נתניהו (מימי נישואיה הקודמים לפני למעלה מעשרים שנה).

בין המגיבים לטור התגלע ויכוח האם מדובר בטקטיקה לגיטימית. ובכן – טקטיקה כזו יכולה להיות לגיטימית רק אם היא נסמכת על הטענה הבסיסית של "אמת דיברתי" – שנעדרת מכתב ההגנה. למעשה, מכתב ההגנה עולה כי לסרנה אין את היכולת לבסס, אפילו נסיבתית, את המקרה שהוא תיאר כעובדת מציאות. אפשר למצוא כאן את אותו המיאוס מ"מטלות חיי היום-יום" כשהוא מופשט מהילת המרידה במוסכמות. בהתמסרותו לתיעובו את נתניהו, נראה שסרנה פטר עצמו מהחובה העיתונאית (וגם הסתם אנושית) לומר אמת. בהסתמך על היסטוריית התביעות של נתניהו, אפשר להעריך שגם מהתביעה הזו לא ייצא דבר, כדאי בכל זאת שסרנה ינצל אותה לחשבון נפש. אבל זה עניין לגיליון יום כיפור, לא לערב יום העצמאות.

ענייני תקשורת

דוגמנית העצמאות. רק ב"מעריב" מקשטים את שער "מגזין החג" בצילום גדול של גוף נשי בלבוש חושפני. ב"ישראל היום" וב"הארץ" מוותרים על כך. ב"ידיעות אחרונות" אורנה דץ אמנם חושפת ירך על שער "זמנים מודרניים" – אולם שם מדובר בסך הכל בקידום מכירות משפחתי (הידוענית משתתפת בריאליטי מבית היוצר של בית-ההפקה של משפחת מוזס).

שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן (צילום: פלאש 90)

לא יורים בתוך הבית. טובה צימוקי, שמתוקף תפקידה ככתבת משפט ב"ידיעות אחרונות" לקחה חלק פעיל במתקפה המסורתית של העיתון על מערכת המשפט, מראיינת יחד עם אמירה לם ארבעה נשיאים בדימוס של בית-המשפט העליון. צימוקי ולם שואלות אותם בין היתר על מתקפות על מערכת המשפט ועל "התלהמות" נגדה, והשופטים שוטחים כתב הגנה על שיטת האקטיביזם השיפוטי, יוצאים נגד הסדרה "צל של אמת" ונגד "שרי משפטים" (איילת שקד מוזכרת) – אבל השם "ידיעות אחרונות" לא מוזכר, וגם לא שמו של פרופ' דניאל פרידמן – המבקר החריף של מערכת המשפט, שר משפטים לשעבר והפרשן המשפטי המועדף על ארנון מוזס.

האמת היא שפרידמן כן מוזכר ברמז. "שמענו את הביקורת 'על הארנק ועל הכסף'", אומרת דורית ביניש, ומתכוונת מן הסתם לספר "הארנק והחרב – המהפכה המשפטית ושברה" של פרידמן (בהוצאת "ידיעות אחרונות" כמובן). המראיינות והעורכים מבית מוזס, אוי לבושה, לא משכילים לתקן את הטעות.

העולם על-פי "ידיעות אחרונות". לם מראיינת באותו מוסף את אירינה נבזלין, בתו של ליאוניד נבזלין, ומצליחה שלא להזכיר במלה את האחזקה הידועה ביותר של האוליגרך: מניות בעיתון "הארץ".

וסטי. "מינוי העורכת שאינה יודעת רוסית הוא הקטנה בבעיותיו 
של 'וסטי'", כותבת ב"גלריה" ליזה רוזובסקי על העיתון הרוסי של "ידיעות אחרונות".