וויז'ן

המלה "מיליארד" מתעתעת. איך מלה אחת יכולה להקיף נתון בלתי נתפס כמו אלף מיליון? פחות מיליארד, יותר מיליארד, יאמר לעצמו קורא העיתונים בשוויון נפש. מצד שני, נדמה שהמלה "מיליון" ניתנת איכשהו להכלה – ועל כן כל מיליון חשוב. כלל האצבע בדיווח התקשורתי הוא שמספר המכיל יותר ספרות נתפס כגדול יותר.

תקציב הביטחון של מדינת ישראל הוא בסדר גודל של 55 מיליארד שקל. מספר די קומפקטי בהשוואה ל"23 מיליון ו-200 אלף דולר", כפי שפירט אהרן ברנע, שליח חדשות 2 לוושינגטון שבא לניו-יורק כדי לסקר את ערב הגאלה השנתי הגדול של ארגון FIDF, ידידיו האמריקאים של צה"ל (Friends of the IDF). מהי תרומה של 23,200,000 דולר, כלומר 84,912,000 שקל בשער ההמרה הנוכחי? האם זה הרבה? מעט?

ערב הגאלה של FIDF בניו-יורק, מראה כללי של האולם והבמה במלוא תפוסתם החגיגית, 12.3.13 (צילום: יח"צ)

על-פי ההודעות מטעם המארגנים, נאספו בסך-הכל 27 מיליון דולר, שהם 98,820,000 שקל, מה שמצדיק את כותרות ה"100 מיליון שקל" שהופיעו בתקשורת בישראל. כמו בכל אירוע התרמה, יש לנכות מן הסכום את הוצאות האירוע עצמו ואת תקורות הארגון שיזם והפיק את הכנס בפעילותו לאורך השנה. הרי לפני שיוקצה הסכום שישמש למלגות לימודים, מלגות קיום או תוכניות העשרה לחיילים, יש חשבונות כבדים לפרוע.

אורי בלאו דיווח אתמול במוסף "הארץ" כי עלות העסקתו של מנכ"ל FIDF, אלוף (מיל') יצחק גרשון, עמדה בשנת 2012 על 516,000 דולר. עלות המורכבת משכר, החזר הוצאות שכר דירה, בונוסים והטבות נוספות. בלאו מציין כי עלות שכרו של מנכ"ל הארגון גבוהה משכרו של סגן נשיא ארצות-הברית. "כולם תורמים, וזה בכלל לא חשוב אם זה דולר או מיליון דולר", אמר גרשון לחדשות 2. "מבחינתנו, הקשר הוא מה שחשוב, וגם לכסף יש משמעות".

27 מיליון דולר בליל גיוס אחד הם סכום נאה ביותר, שיכול לממן חצי שנת פעילות כלל-עולמית לארגון בסדר גודל של אמנסטי-אינטרנשיונל. ואין זה הכל. ארגון ידידי צבא ההגנה לישראל, FIDF, מארגן ערבי גאלה נוספים בערים גדולות ברחבי אמריקה, ובהן לוס-אנג'לס, מיאמי, וושינגטון, בולטימור, אטלנטה ובוסטון.

בראיון טרי ליובל יועז (מוסף "G", "גלובס") מספר המנכ"ל יצחק גרשון על חזונו: "אני הגדרתי כאן חזון ברור. השנה אנחנו הולכים להביא 78-77 מיליון דולר, אולי אפילו 80 מיליון. יש לנו יעד, יש תוכנית עבודה, כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך להביא, לאיזו תוכנית ולאיזה פרויקט".

מינגלינג

1,400 רוכשי המקומות שהתכנסו (1,000 דולר לאדם בשולחן) בערב ה-12 במרץ 2013, באולם הענקי במלון ולדורף-אסטוריה בניו-יורק, הם ידידים, במובן היכולת להניף תרומה כבדה. השנה איננה 1949, מדינת ישראל כבר לא בחיתוליה ונשתכחו ימי המערכון של אפרים קישון, אריק לביא ושושיק שני "בונדס פור ישראל" (1962). החברה הישראלית משגשגת ומגדלת בתוכה לא מעט מיליונרים וכמה מיליארדרים, שביכולתם לנתב סכומי עתק לחברה ולקהילה, תוך הקלות מיסוי נכבדות. מנגד, מתברר כי יש קהילות אמריקאיות המעוניינות לתרום ונציגי הממסד הבטחוני מוכנים, כמובן, לקבל.

הרושם הוא שקל לקושש משאבים לרווחת חיילי צה"ל באירוע יוקרה חד-פעמי בניו-יורק מאשר לגייס תרומות של יחידים וארגונים בישראל. השירותרום, יום ההתרמה שנערך בגלי-צה"ל לוועד-למען-החייל, בוטל באוקטובר שעבר מחוסר היענות הציבור, וגם קרן לב"י מתמודדת עם קשיים. עם זאת, בערב הגאלה הניו-יורקי שנערך בשנה שעברה גייסו ידידי צה"ל בארה"ב עבור קרן לב"י 20 מיליון שקל, כמחצית מכלל גיוסיה.

הישראלים מעדיפים, ככל הנראה, להחזיר למערכת הביטחון, שמשאביה יכולים להפעיל מדינה בגודל בינוני, את האחריות לרווחת החיילים המשרתים. אנשי הקבע מרופדים, כך נראה, גם ללא מחוות פילנתרופיות.

מה בכל זאת מקיים את FIDF כשחקן מרכזי בזירת גיוס המשאבים הצה"לי? אולי כוח האינרציה, אולי העדר האומץ והנחישות של הצבא העשירי בגודלו בעולם להתנתק מעטיני השנור. אולי זו חולשתם של הוועד-למען-החייל וקרן לב"י, המתחרות ביניהן, מתקשות לגייס וסופגות ביקורת ציבורית על כפילות יקרה. ואולי הישגיו המרהיבים של ארגון ידידי צה"ל באמריקה. וכאשר זרימת הכספים קולחת מן הצינור שבא מצדו השני של האוקיאנוס, למה לסגור?

ערב הגאלה של FIDF בניו-יורק, מימין: סרן זיו שילון, הרב יחיאל אקשטיין והאלוף לשעבר יצחק גרשון, 12.3.13 (צילום: יח"צ)

השינוי הגדול בתעשיית השנור הוא שאין זו עוד תרומת אלה שאלוהים בירך את מעשיהם לאלה שלא זכו. הכספים שנאספים עבור ישראל בארה"ב אינם עוד כספי הצלה במובן המקובל ביחסי העולם הראשון והשלישי. הזירה אמנם דומה, ארוחת גאלה ענקית ומרגשת, אבל ההבדל ברור. מצעד הנערות קטועות הגפיים, ניצולות האלימות הקשה במערב אפריקה, בארוחות התרמה של עשירי אמריקה, זיכה את הנערות האומללות בהזדמנות נדירה לחמוק מגורלן המר, ואילו נותני החסות הזדככו כמציליהן. כשגיבורים מישראל, פצועי מלחמה, מופיעים באמריקה, מדובר בעסקה הדדית בין שווים. עסקת תן וקבל, תרום ותתקבל.

תרום ותתקבל – בין אם אתה יהודי אמריקאי שמבקש להתחבר מרחוק לאפוס הישראלי, בין אם הנך ישראלי יורד שעשה הונו בחו"ל ועכשיו נהנה להסתופף בחברת מנהיגי ארצו, ובין אם אלה נוצרים אוונגליסטים מחגורת התנ"ך שמוכנים להעביר הון עתק לישראל מסיבות דתיות. לא בכדי ראש אגודת הידידות בין נוצרים ליהודים, הרב יחיאל אקשטיין, העביר לארגון ידידי צה"ל תרומה על סך 5 מיליון דולר בשם ארגונו.

נטוורקינג

הסצינה ההכרחית לערבי גאלה לגיוס תרומות שכאלה היא פורמט אמריקאי גדול, נוצץ, נציגים נערצים מחבורת הפיקוד של צה"ל ומן ההנהגה הבטחונית והמדינית הבכירה, כיבוד טוב, הרבה ריגוש, תחושת יוקרה של מועדון סגור, א-פוליטי לכאורה. הרמטכ"ל בני גנץ אמנם לא הגיע לוולדורף-אסטוריה, אבל שלח ברכה מעל מסכי הווידיאו. ראש אמ"ן אביב כוכבי תידרך מרחוק, והקהל המתפעל זכה למופע "סודי ביותר", ביקור וירטואלי באחד מחדרי המצב של אגף המודיעין, מלווה בהדגמה איך חוסל אחמד ג'עברי, תוך אווירת חשאיות ושמירת סוד: "כבו בבקשה סמארטפונים, לא לצלם, לא להקליט". מכשיר שבכל זאת הצטלצל מכיסו של מישהו זיכה אותו במבטים עוינים ובגערה נמרצת מצד בת-זוגו.

האלוף לשעבר יצחק גרשון בערב הגאלה של FIDF בניו-יורק, מתוך הכתבה בערוץ 2, 13.3.13 (צילום מסך)

לפי כמה מהדוברים באירוע, אפשר להתרשם שהכסף הוא לא העיקר – אלא הקשר. כלומר הבונדינג של בעלי האמצעים הללו אל הפטריוטיות הישראלית. אין לזלזל בכך. אירועים כאלה הם חממה המנביטה קשרי הון-שלטון עתידיים. היום קצין במדים ומחר יזדקק לחבריו החדשים לעניינים אחרים, עסקיים, ולמה לא פוליטיים? האם זה שתורם לאירוע שגיבורו הוא גבי אשכנזי, רק לשם הדוגמה, לא יפתח יום אחד את ארנקו אם אשכנזי יחליט יום אחד לרוץ לבחירות?

מי ששואל עצמו איך נוצר הקשר בין מרכזי הכוח הישראליים למוקדי המשאבים באמריקה – הנה הנוסחה: מינגלינג, נטוורקינג, בונדינג. הקשר, שמתחיל בשקשוק כוסות השמפניה וחילופי כרטיסי ביקור, מתפתח לקשר חם על בסיס ערכים משותפים, שיש בו מרכיב רגשי ניכר. כאן נזרעים הזרעים למושג "המיליונר רב-ההשפעה, שהוא חברו הקרוב של השר/ראש הממשלה...".

בונדינג

צה"ל מתמסר בעונג ובחדווה. סוף-סוף מקום ללא צלם של בתי-דין בינלאומיים והפרעות של קהל מיליטנטי משולי האולם. כאן הערצת הקהל מלאה וההתמסרות מוחלטת. צה"ל, בתמורה, מספק את מלוא הסחורה המבוקשת: קצת מידע "עמוק" באווירת סוד, ותפאורה הולמת של מדים, דגלים, טקסים. גולת הכותרת למופע הצה"לי היא בהצגת דמויות המייצגות את מיתוס הגבורה הטהורה. גבורת הלוחמים – ובמיוחד נכי המלחמה; גבורת האזרחים – ובמיוחד גבורת ההורים השכולים.

הפעם ייצג את הגבורה סרן זיו שילון, מ"פ בגבעתי, שנפצע קשה באוקטובר 2012 בעת שפיקד על סיור לאורך גדר רצועת עזה, וחוזר עתה לחייליו. זיו ניצב על הבמה במדים, החושפים את הפגיעה בידיו. "דרכי לתרום היתה בחוד הקרבי, בחוד החנית עם החיילים שלי", הוא אומר לאהרן ברנע, "היום זה הרבה יותר ביכולת ההסברה. לנסות להסביר על קצה המזלג את המציאות המאיימת שאנחנו נמצאים בה במדינה".

ערב הגאלה של FIDF בניו-יורק, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי וסרן זיו שילון מצטלמים עם תורמים, 12.3.13 (צילום: יח"צ)

כשצפיתי בשילון, תהיתי אם נוצר קשר בין גיבור מלחמת לבנון השנייה תומר בוהדנה לבין ארגון ידידי צה"ל בארה"ב. כצופה סקרן סרקתי כמיטב יכולתי את אירועי הארגון, אך לא העליתי כל ממצא. האם לא התבקש להשתתף? האם התבקש וסירב בנימוס?

מייצגת חשובה באירועי ההתרמה, שנוכחותה סוחפת רבים, היא מרים פרץ, אמם של סגן אוריאל ורס"ן אלירז פרץ המנוחים, שכל אחד מהם נפל בקרב אחר. פרץ, המרבה לספר את סיפורה, הופיעה בערבי הגאלה בלוס-אנג'לס ובסן-פרנסיסקו 2012, ובאירוע השנתי בניו-יורק 2011, ונשאה מן הבמות אותו נאום, מנוסח היטב ורב-עוצמה. "זה לא טבעי, לא צודק ולא הוגן", חזרה ואמרה, "שאֵם תקבור שניים מבניה. אמא צריכה להחליט איזה בן לחבק ראשון, ולא איזה קבר לבקר ראשון". מצלמות הטלוויזיה עקבו במהלך דבריה אחר תגובות הקהל והתמקדו בנשים, שקינחו במפיות השולחן הלבנות את עיניהן והצמידים שעל זרועותיהן נצצו כמו הדמעות שעל הלחיים.

ריפורטינג

התקשורת בישראל, יש לציין, לא יצאה מגדרה לנוכח האירוע. הכיסוי התקשורתי היה צנוע, פסיבי ונטול עמדה, עד כדי יציאה ידי חובה. "מעריב", לדוגמה, הקצה לאירוע פינה בעמ' 12 בגליון היום שאחרי, יום חמישי, וחזר לכך ביום שישי, בעמ' 15, כידיעת קידום למוסף שבדרך (100 היהודים המשפיעים).

סדר היום הישראלי עמוס בימים אלה, מה גם שאין לעיתונים די משאבים כדי לתת סיקור אקטיבי לאירוע ולתופעה. רוב משתתפי האירוע הם דמויות שאינן מוכרות דיין, ומנגד, הסיפורים מוכרים מדי. ועם זאת, מן הדיווח הקומפקטי ששיגר אהרן ברנע לחדשות 2 עלו הבזקי ביקורת – הן בחומר החזותי והן בדברים שנאמרו – המותירים חומר למחשבה.

אהרן ברנע מראיין את הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי בערב הגאלה של FIDF בניו-יורק, מתוך הכתבה בערוץ 2, 13.3.13 (צילום מסך)

כך נשמע בכתבה "כוכב הערב", כפי שברנע הגדירו, גבי אשכנזי:

"הערב הזה הוא השיא של המאמץ השנתי – בעצם הרב-שנתי – של המון-המון יהודים ברחבי ארצות-הברית, שמפגינים את תמיכתם, אהבתם –"

"בכסף", קוטע אותו ברנע.

"בעיקר גם בהרגשה ובכסף – כי הם גם מבקרים המון בארץ – לחיילי צה"ל".

מודלינג

לא ידוע אם צה"ל, המורגל בישיבות מטה ובפורומים להפקת לקחים, דן אי-פעם ברצינות ובדרגים הגבוהים במידת שיתוף הפעולה שלו עם אירועי התרמה כאלה ואחרים. לא ידוע אם לצה"ל יש משנה סדורה באשר להעצמת מיתוס הגבורה החיילי כאמצעי לגיוס כספים לצורכי היומיום.

לא ידוע אם דובר צה"ל מייצג קו מחשבה עקבי בעניין התערבות צה"ל בנושאים מובהקים שבתחומיה של החברה האזרחית, או שכל דובר מוסמך לבטא את השקפתו הפרטית.

האם לצה"ל יש מנדט לרדוף אזרחים שלא שירתו בצה"ל מסיבות שונות? האם יש לדובר צה"ל מנדט להתערב בפעילות משרד החוץ? תהא התשובה לשאלות אלה אשר תהא, קשה להצדיק את עצם פנייתו הרשמית של דובר צה"ל, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, אל משרד החוץ כדי למתוח ביקורת על סרטון הסברה שיזם המשרד ובו מככבת בר רפאלי. מרדכי מציין כי רפאלי לא שירתה בצה"ל וכי "הופעתה כמסבירה רשמית מעבירה מסר של סלחנות והעלמת עין מאי-גיוס לצה"ל".

תא"ל מרדכי מבטא במכתבו תפיסה בעייתית. עצם משלוח המכתב, שהיה ברור כי יפורסם בהרחבה, ככל אזכור של בר רפאלי, הוא קמפיין לכל דבר. מרדכי יכול ליזום קמפיינים לעודד שירות בצה"ל, אך הוא מבטא חריגה בוטה ממעמדו ומתפקידו כשהוא מתערב בפעילותם של אזרחים ושל נבחרי ומשרתי ציבור. אין זו זכותו של קצין – ולו קצין דוברות והסברה – לנהל קמפיין נגד אזרחית ישראלית בגלל נסיבות אי-שירותה בצה"ל. קשה להסכין עם מצב שבו צה"ל מנהל קמפיין תוך שיווק גיבוריו, אך בוודאי אין לצה"ל זכות להכריז מיהו אנטי-גיבור או אנטי-גיבורה. אילו הייתי בנעליו הגבוהות של הרמטכ"ל, הייתי מזמן את הדובר לבירור נוקב. לא בווידיאו קונפרנס, אלא פנים אל פנים.