עצמאות ישראל היום

בחודש שעבר הדגים כאן אורן פרסיקו כיצד ב"ישראל היום" ממחזרים מדי ערב יום השואה אותה כותרת ראשית, וכיצד בכל שנה הכותרת הראשית ביום השואה עצמו היא ציטוט של בנימין נתניהו. "ישראל היום" הוא עיתון צעיר, נטול ביטחון עצמי (כפי שמוכיח, למשל, האופי הוולגרי של התקפותיו את יריביו השונים) ומי שלאנשיו מעולם לא ניתנה האפשרות להתמודד בחופשיות בזירה שבה הם פועלים כשהם כבולים לעורך ראשי ריכוזי, בעל בית כוחני, מוצר חינמי ואג'נדה מצמיתה בתחומי הסיקור המרכזיים.

בעיתון כזה אך טבעי שיתפתחו שמרנות ממאירה ונטייה כפייתית לייצור מסורות. כך, לא רק ביום השואה חוזרים עורכי העיתון על עצמם כמו שעון המראה תמיד על השעה ה-25, גם בימי הזיכרון והעצמאות: אותה הכותרת ("בכאב ובגאווה", "מדמעה לשמחה", "בדמעות ובגאווה", "הכאב והשמחה"); אותו ראיון מיוחד עם שמעון פרס ("הנשיא שמעון פרס מזווית אחרת", "שיחה מרגשת וגלויה", "ילדים מראיינים את שמעון פרס", "התמונות המשמעותיות בחייו", "הנשיא שלא הכרתם"), "טאלנט" משתנה של קשת, מאמר (מיוחד) של דן מרגלית. להלן הדוגמאות.

שערי גליונות יום העצמאות של "ישראל היום", מצאו את ההבדלים

"בכאב ובגאווה", גליון יום העצמאות ה-63 של "ישראל היום"

"מדמעה לשמחה", גליון יום העצמאות ה-64 של "ישראל היום"

"בדמעות ובגאווה", גליון יום העצמאות ה-65 של "ישראל היום"

"הכאב והשמחה", גליון יום העצמאות ה-66 של "ישראל היום"

שערי מוספי יום העצמאות של "ישראל היום", מצאו את ההבדלים

"עצמאות 'ישראל היום'", 2011

"עצמאות 'ישראל היום'", 2012

"עצמאות 'ישראל היום'", 2013

"עצמאות 'ישראל היום'", 2014

אפשר להעיר כי אולי לא בכדי גולש על גדותיו העובש הרגיל בעיתון דווקא בחגי ישראל הקשורים לתקומתנו העכשווית. מסכות רבות עוטה על עצמו "ישראל היום" (למשל זו שבה הוא מתיימר להיות עיתון). הגדולה שבהן היא אולי זו המזהה אותו עם אידיאולוגיה לאומית, וממילא בימי הזיכרון והחג של הלאומיות המתחדשת שלנו גובר החשש הקמאי בעיתון פן תוסר המסכה וייחשף הזיוף. "לא לשכוח שאנחנו ישראלים" הוא אחד מעקרונות-העל המודפסים דרך קבע בעמוד הפותח של כל אחד מגליונות החינמון, מי שרגלו הסמויה נטויה תמיד מעל תהום השכחה, פסע לפני הנפילה.

חג עצמאות שמח

לעומת "ישראל היום", שאין לו לבטים באשר לזהותו וגם אין לו זהות, ב"הארץ" מסורת מפוארת של התלבטויות והתייסרויות והתמודדות רבת שנים עם האשמות כי הם שם, בעיתון, שכחו מה זה להיות ישראלים. ימי הזיכרון והעצמאות הם הימים שבהם מעניקים בעיתון מקום של כבוד לאפשרות כי "יש דבר כזה 'ישראלי'" (כותרת מאמר המערכת) ומודיעים לקוראים כי יש לעמוד בצפירה (מאמרה של טל ניב, מדור הדעות).

הכותרת הראשית של העיתון היא "פרס: 'צוואתם של הנופלים – להיות עם שוחר שלום". הכותרת הראשית של "מקור ראשון", המצוטטת מאותו נאום, היא "מדינת ישראל המופלאה קמה בדם בניה שנפלו במלחמות". בהפניה לראיון עם פרס ב"עצמאות ישראל היום" נכתב כך: "הנשיא שמעון פרס על הנשיקה הראשונה, נשים, ולמה הוא עולה על המשקל בכל בוקר".

"עברי! בהיכנסך למרכבה ולאוטו פנה לנהג אך ורק בעברית! אל תענה לנהג, אם שפה אחרת בפיו!", נכתב בכותרת כתבה של זהר שביט במוסף "תרבות וספרות" המחולק היום עם "הארץ". "גדוד מגיני השפה, שניהלו פעילות אלימה להשלטת העברית בתל-אביב, הצליחו להטיל את חיתתם על אנשים פרטיים ועל הממסד העירוני", נכתב בכותרת המשנה, "ומעניין שאף לא אחד מהאישים הנכבדים שנידון ברותחין על שום שדיבר או כתב בשפה זרה לא העז להתעלם מחברי הגדוד".

חג תוכן שיווקי שמח

היום מצורפים ל"ידיעות אחרונות" חמישה מוספים, רק שניים מהם מוקדשים ברובם לפרסום סמוי: מוסף "מסלול" של קק"ל ("קק"ל לא תוכפף למבקר המדינה", מדווחים תלם יהב וגד ליאור בעמ' 11 של קונטרס החדשות) ומוסף "אוכל ישראלי" של איגוד תעשיות המזון בישראל (גוף של התאחדות התעשיינים). בניגוד למוספי התוכן השיווקי המצורפים היום ל"הארץ", למשל, ב"ידיעות" מציגים את המוספים כמוצרים מערכתיים שנעשו "בשיתוף" עם הגופים המסחריים ולא מייחסים אותם למחלקה המסחרית. זאת, כנראה, בין היתר, משום ששיתוף הפעולה אכן לא נעשה בין הגוף המסחרי למחלקה המסחרית בלבד.

כתבת השער של מוסף שלישי, בעריכת רענן שקד, מקדמת את עלייתו של ערוץ סרטים ישראליים בטלוויזיה בלוויין והיא כוללת תצלומים של סצינות מסרטים ישראליים שצולמו מחדש. הפתיח לסדרת הצילומים, שיר הלל פרסומי לערוץ, אינו חתום ("כעבור 66 שנה הגיע כנראה הזמן שיהיה לקולנוע הזה בית משלו. ערוץ 'yes קולנוע ישראלי', שעולה לשידור בערב יום העצמאות עם שתי הקרנות בכורה [...] מתעתד להיות הבית הזה ולשדר מדי שנה מאות סרטים שישקפו את התפתחות העשייה הקולנועית הישראלית לאורך השנים, לצד הקרנות בכורה לסרטים ישראליים חדשים" וכו' וכו'). כתבת השער של מוסף רביעי היא ראיון עם פרס, אבל זה כבר באמת לא פרסום סמוי.

"היום: מגזין 'חיים בתבונה' מצורף לעיתון", מכריזה כותרת על שער "המודיע", "החוברת מסכמת את מבצע 'חיים בתבונה' שנערך ביוזמת בנק הפועלים ובשיתוף 'המודיע', כאשר הוא מרתק אליו את קוראי העיתון".

ואני בגלות

הכותרות הראשיות של היומונים החרדיים "המבשר", "המודיע" ו"הפלס": "דיווח: עשרות סוכנים אמריקאים שוהים באוקראינה ומסייעים לממשלה בקייב"; "דיווח: פקיסטן תיכננה פיגוע נגד הקונסוליה הישראלית בהודו"; "דאגה בקרב יהודי אוקראינה".

הבטחות ובטחונות

הכותרת הראשית של "גלובס" לקוחה מראיון עם יו"ר בית-החולים אסותא, פרופ' שוקי שמר: "הייתי מציף את מדינת ישראל ברופאים; אני מלמד אותם חמלה ויושר". הכותרת הראשית של "כלכליסט" לקוחה ממאמר של יו"ר גוגל אריק שמידט: "הקרן שלי תגדיל את השקעותיה בישראל". לעיתון מצורף "מוסף עצמאות" – "50 הסטרטאפים המבטיחים".

התצלום היחיד בגליון "דה-מרקר", מחוץ ללוגו העטוף דגל ישראל, הוא של קליפת בננה מושלכת על רצפה חשופה. "רק לא ליפול" היא הכותרת הפסימית, "החיפוש אחר ביטחון כלכלי מעולם לא נראה נחוץ יותר, או אבוד יותר. כששניים מכל שלושה ישראלים חוששים לעתידם הכלכלי, האם אתם מרגישים בטוחים?".

המועדון (1)

טור של רותם שטרקמן שכותרתו "'ארץ נהדרת' נגד חדשות סוף-השבוע" מצורף לגליון "דה-מרקר", ולמעשה מודפס על שערו האחורי. "שתיים מתוכניות הדגל של ערוץ 2 בסוף-השבוע עסקו במבנה המעוות של המערכת הפיננסית הישראלית – האחת מהכיוון הביקורתי והשנייה מהכיוון היחצני. אלא שהיוצרות התהפכו. 'ארץ נהדרת' הושיבה את מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן ('ציון כן-יין') לצד מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח ('רקפת רוסק כמה-נוח'), והשניים ביכו את החיים הקשים עכשיו, כש'ממשלת ישראל מתכוונת לדרדר אותם לשכר של 3.5 מיליון שקל'.

"המערכון הגחיך את חלוקת הדגלים המסורתית של בנק הפועלים ליום העצמאות, שתלייתם על המרפסת אמורה לסמן לבנקים איזה בית לעקל", כותב שטרקמן, "כמה אירוני שרק דקות קודם לכן התראיינה ברכה זיסר, רעייתו של מוטי זיסר, לדנה וייס בחדשות סוף-השבוע ודיברה על הקשיים שאליהם נקלעו ועל הזעם הציבורי כנגדם. ואיפה נערך הראיון? בסלון ביתם המגלומני של בני הזוג, אחד הבתים המפוארים ומנקרי העיניים בישראל (כולל בריכה, אולם קולנוע ומגרש באולינג)".

מודעה לכבוד יום העצמאות, 2.5.14

ביום שישי האחרון נדרש גם עורכו הראשי לשעבר של שטרקמן לטיפולה של הטלוויזיה המסחרית במערכת הבנקאית. בטור שכותרתו "המועדון ששולט במדינה מגיע לאילנה דיין" המשיך גיא רולניק גם בטורו השבועי האחרון להדגים כיצד השיח הציבורי, לדבריו, משתנה ומתקרב יותר ויותר לדעותיו של רולניק עצמו.

"לכאורה, אין משמעות גדולה לדיון על המועדון בערוץ 2: הרי אנחנו נמצאים שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה החברתית, שסייעה לנו להפיץ את המידע על הריכוזיות בין מאות אלפי ישראלים. רוב צופי ערוץ 2 התעוררו בשנתיים האחרונות והבינו את המבנה האוליגרכי של המדינה שבה הם חיים", כתב רולניק. "אבל המתקפה הישירה, המפתיעה והרהוטה של דיין על המועדון היא שלב חשוב בתהליך השינוי: היכולת של חברי המועדון להמשיך לבזוז את הציבור ולהחליש את הדמוקרטיה נשענת לא רק על כוח, כסף, ג'ובים לרגולטורים, תרומות, חסויות, דירקטוריונים צולבים והפחדה – אלא גם על לגיטימציה ציבורית".

המועדון (2)

בשולי הדברים כדאי להעיר (וגם אם לא כדאי, הרי אני מעיר) כי טיבם של מועדונים להיווצר בכל מיני תנאים ומקומות, ולפעמים גם מי שנלחם בתופעת המועדונים מכתר עצמו בגדר וקובע עליה שלט "מועדון סגור". בטורו שהוזכר לעיל נוזף רולניק ב"העין השביעית" כי טיפלה בשחיתות שפשתה ב"מעריב" בתקופה שנוחי דנקנר היה בעל השליטה "באיחור של שלוש או חמש שנים". העילה לטענה האגבית: "כתבה מדהימה" (טור דעה) על עורך "מעריב" דאז ניר חפץ שהתפרסמה כאן לאחרונה.

למעשה, רולניק כלל אינו מזכיר את המלה "שחיתות" בהקשר של העיתון של דנקנר וחפץ. בעצם, רולניק גם לא מזכיר את השם המפורש "ניר חפץ". למה להסתבך. רולניק גם לא מזכיר, או לא זוכר, כי "העין השביעית" היה הבימה היחידה בעיתונות העברית שבה סוקר, מדי יום ומדי שבוע, האופן שבו דירדרו דנקנר וחפץ את "מעריב" (שגם קודם לכן לא היה מעיין נובע של אתיקה עיתונאית) לתהומות של ניוון עד לפשיטת רגל מוסרית וכלכלית.

"חגיגת כת הישות העליונה" , פייר-אנטואן דמאשי, 1794

עם נטישתו של דנקנר את העיתון, כשאפשר היה לנסות להוציא, במאמץ רב, את וידויי העיתונאים העדיין-מפוחדים ולשרטט את תמונת ההשחתה, ב"דה-מרקר" (העורך הראשי: גיא רולניק) בחרו לוותר על המאבק באיומי התביעה (ואיומים אחרים) ולפרסם כתבת מסדרונות אנמית. התחקיר היחיד על תקופת דנקנר ב"מעריב" פורסם כאן, על-ידי שלמה מן, וזכה להדים רבים.

הגם שאין לי הוכחה לכך, אני סבור שרולניק אכן לא זכר את כל זאת, וגם לא טרח לבדוק – משום שהוא נסמך (בנושא הזה כמו בנושאים אחרים) על תמונת העולם המגובשת שבראשו, ההולכת ונעשית חסינה להפרעות ורעשים חיצוניים. בתמונה הזו, "העין השביעית" מסומנת כאויב משום שנמתחת בה גם ביקורת על רולניק, ולא רק שירי הלל למהפכנותו. כל זה חבל מאוד, כי רולניק הוא אכן עיתונאי מהפכן. חבל יהיה אם יבחר להיות מהפכן יעקוביני.

ענייני תקשורת

"הממשלה אישרה לרכוש מטוס לרה"מ ולבנות לו מעון ומשרד במיליארד שקל", נכתב בכותרת דיווח ב"ידיעות". לדיווח מצורף גזיר עיתון מ-2009 ובו נכתב "נתניהו החליט לבטל בניית בית רה"מ החדש". ידיעה דומה התפרסמה ב-2009 גם ב"ישראל היום", היום, כמובן, לא מזכירים אותה בחינמון.

בתוך הידיעה הנ"ל ב"ידיעות", בטור צד בעמ' 11, מובלע הדיווח כי הצעת החוק לסגירת רשות השידור אושרה אתמול בממשלה.

ב"וואלה" כותבים כי בן-דרור ימיני, שחקן הרכש החדש של "ידיעות אחרונות", פירסם בעבר חלקים מהטור החגיגי שכתב היום לעיתונו החדש – ב"מעריב".

שני טורים חגיגיים נוספים בגליון העצמאות של "ידיעות" הם מאת רובי ריבלין ופואד בן-אליעזר. טורים מאת דליה איציק וסילבן שלום לא נדפסים בעיתון – תמונותיהם של כל הארבעה מלוות את הידיעה המרכזית בעמ' 11 תחת הכותרת "זורקים בוץ" ("המירוץ לנשיאות: חוקרים פרטיים וטענות על הטרדות מיניות וביקורים בקזינו").