אתמול: מטוסי חיל האוויר מתכוננים למטס יום העצמאות, יאיר לפיד מנחה טקס יום זיכרון (צילומים: אורן נחשון, גדעון מרקוביץ)

כמה מלים על עיתוני יום העצמאות

יום הזיכרון עודו איתנו, אולם העיתונים, נתונים בסד הזמנים של הטכנולוגיה המיושנת שבאמצעותה הם מיוצרים ומופצים, נאלצים להגיש לקוראים גיליון חגיגי ליום העצמאות. התוצאה היא, כבכל שנה, שערים מפוצלים וכותרות המדגישות את המעבר "מדמעה לשמחה", כלשון הכותרת הראשית של "ישראל היום". ואמנם יש בכך שיקוף נאה של המעבר שאכן מתרחש במציאות סדר היום הלאומי. מעניין לראות כיצד ואם יבטאו אותו עורכי העיתונים כשאלה יעברו לבסוף מפלטפורמות הייצור וההפצה המכניות לאמצעים דיגיטליים.

עד שזה יקרה, העיתונים יכולים עדיין לנצל עד תום את יתרונם היחסי, אולי היחיד שנותר להם: הפריסה הרחבה של מוצר הדפוס. לרוע המזל, התחרות המאכלת והאווירה המסחרית מייצרות מה שנהפך כבר למסורת של כיעור בגליונות של ערבי שבת וחג: עיצוב השער המוקפד (יותר או פחות, כלומר פחות) נדחק בכל העיתונים מפני מסגרת גדולה (הגדלה והולכת מעת לעת) של הפניות למוספים השונים. אלו מוגשות ברגיל כגבבה של תמונות "צרובות" באיכות משתנה וקשר רופף (אם בכלל), המטפסות זו על זו כשהן מוכתמות בכיתובים שרובם בעלי מנעד מצומצם ביותר: בין התפארויות שלוחות רסן לרגשנות זולה.

אם מתעלמים מהאסון העיצובי של הקידום העצמי, התופס את החלק הבולט של השער, הרי ששערי העיתונים היום, המוקדשים בחלקם לאסון הממשי של השכול הישראלי, נותרים, עדיין, סתמיים למדי ומעניקים למתבונן בהם חוויה רגשית דומה לזו של בהייה בעלי חסה ישנים שנשכחו במקרר. מבחינה אסתטית, מדובר בסלט ירקות שלם שמעלה עובש במדף. התצלומים על שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מוגשים כשהם חתוכים, מוצללים, נוגסים זה בזה ומכוסים ומסובבים בעוד ועוד הפניות, כאילו גליונות הסדין מסחררים את ראשם של מעצבי הטבלואיד.

ב"ידיעות" הכותרות הראשיות הן "דגל הדמעות" ו"דגל התקווה", והן מוגשות בערבוביה על תצלומים של גב של חייל ושל שני ילדים חמודים (הקשר שבמציאות הישראלית אינו דווקא של תקווה, אגב, אלא של המשכיות מכאיבה), ועל משבצת לא ברורה של צבע כחול. עוד טלאי מביא, שוב, דברים שאמרה אמה של החיילת שנהרגה בתאונה בהר הרצל.

ב"מעריב" אין כותרת ראשית. על תצלום אחד נכתב "זוכרים את הנופלים" ו"ישראל מתייחדת עם חללי מערכות ישראל וקורבנות הטרור" (בתצלום עצמו נראה מדליק משואה דווקא אביה של מי שנמחצה למוות על-ידי עמוד בתאונה טיפשית ואומללה, ולא במערכות ישראל או בפיגוע טרור); התצלום השני, של נשיא המדינה שמעון פרס, מכוסה כמעט כולו בציטוט ("כשאומרים שסנקציות כלכליות לא יעצרו את איראן, צריך גם לשאול אם סנקציה צבאית תצליח – וזו שאלה רצינית"), כמו רומזים לנו בעיתון באשר לרלבנטיות של התצלום ומושאו לחיינו.

כדי לאזן, שופכים על התמונה עוד כיתובים, המבטיחים לנו שפרס "מדבר בגילוי לב נדיר על הכל". כן כן, לא רק "מדבר על הכל", כדבר הקלישאה העיתונאית העבשה מכולן, אלא "בגילוי לב נדיר" – וזה נכתב על המרואיין שהעניק אולי את מספר הראיונות הרב ביותר מכל ישראלי חי, ואולי אף יותר מכולם גם יחד. כדי לחסוך בזמנם של מי שלא יספיקו לקרוא את הראיון במלואו, ממשיכה ההפניה לפרט את נושאיו. אחד מהם הוא "העליהום המיותר על הקהילה העסקית". אולי זה הנושא שהביא את עורך "מעריב", ניר חפץ, לטרוח לראיין את פרס בעצמו ולהגיש את הראיון לקוראים כפיסת המידע הלוהטת ביותר שיש לעיתון להציע.

"ישראל היום" ניצל בזכות השמרנות הטבועה בעצמותיו ומגיש שער מינורי, מסורתי (מספר התושבים בישראל מוגש באופן בולט – נתון שפעם היה רכיב חובה בשערי עיתוני יום העצמאות ונעלם מהם בשנים האחרונות): שני תצלומים, האחד מטקס יום הזיכרון והאחד מדמה משפחה חוגגת את יום העצמאות, בצירוף כותרות אינפורמטיביות יבשות. כל זה מוגש ברצועה על פני כשליש מהשער, המוקדש ברובו להפניות למוספים ופרסומת לסניף חדש של חברת מטבחים.

"הארץ", מתחת לפרסומת לבית-ספר פרטי המכסה את מחצית עמוד השער, מגיש בכותרת הראשית ציטוט מהראיון עם הרמטכ"ל ("גנץ: הלחץ על איראן מתחיל לשאת פירות") וגרסה מוצלחת יותר של התצלום על שער "ישראל היום" ("חיילים עומדים בצפירה בכותל"), תחת כותרת באותיות קטנות: "ישראל מתייחדת עם זכר הנופלים". קשה לדבר על עיצוב השער, שכן מדובר בחלל אקראי צר שנשאר אחרי הנגיסות של מודעת פרסומת גדולה והמסגרת הקידומית המצ'וקמקת עם הפניות למוספים.

בסך-הכל העיתונים מבצעים את תפקידם כהלכה ומגישים שיקוף נאמן של המציאות. ישראל אינה נורבגיה או מדינה מדומיינת אחרת שחגיה הלאומיים נחגגים בסדר והייררכיה, תוך הקפדה על אסתטיקה וטוב טעם. קוראיהם של העיתונים על-פי בחירות עורכיהם הם אנשים מעט מבולגנים, שוויתרו על החגיגיות לטובת החגיגות, בעלי טעם ומסורות צעירים שעדיין נמצאים בשלבי גיבוש והתבגרות, ומי שגילו רק ב-20 השנים האחרונות את העולם של הקפיטליזם הצרכני. ממילא הברדק, השיווקיות המתלהמת, הפוריטניות והאקטואליות של השכול והאסון שמציעים היום שערי העיתונים הולמים אותם יפה. חבל רק שבהשוואה לשערי העיתונים משנים שעברו, נראה שתהליך ההתבגרות של החברה הישראלית (אם אכן אפשר ללמוד עליו מעיצובם של שערי יום העצמאות של העיתונים המרכזיים) נמצא בתהליך של רגרסיה.

לא רק מבחינת הנראות. גם מבחינת העושר (הכמותי לפחות) עיתוני ישראל נמצאים בתהליך נסיגה. בשנה שעברה הבטיח "הארץ" שבעה מוספים; היום רק חמישה (ברם, גם בשנה שעברה צורפו לעיתון רק חמישה מוספים...). "ידיעות אחרונות" חילק מוסף אחד יותר ו"מעריב" שניים. רק "ישראל היום" הגיש בשנה שעברה מוסף אחד והשנה שניים. ובקיצור, אם אתם מתכוונים להיכנס לעסקי העיתונות ואינכם מולטי-מיליארדרים העושים זאת כתחביב – כדאי לוותר.

דווקא "הארץ", כנראה העני מבין העיתונים, מציג היום את חבילת המוספים העשירה ביותר: לצד מוסף החג מצורפים לעיתון מוסף "גלריה" (המקדיש כמה מדפיו לחג), מוסף חגיגי של "ספרים" (לרגל גליון ה-1,000), מוסף "תרבות וספרות" ו"דה-מרקר". "ידיעות אחרונות" מציג חבילה דומה, המוספים הרגילים ("ממון" ו"זמנים מודרניים" כשהם דקיקים במיוחד) ו"כלכליסט", עם מוסף חג המחולק, משום מה, לשני חלקים ("עצמאות" ו"חג").

"ישראל היום" מציע גם הוא שני מוספים, ואילו "מעריב" הוא היום העיתון הדקיק ביותר, עם מוסף חג אחד, מועט-עמודים (רק זה של "הארץ" קטן יותר), ומוסף "ז'ורנל", צנום למדי גם הוא (כמו כן: מוסף ספורט). ב"מעריב" מנסים, כנראה, לחפות על דלות החומר היחסית בניפוח חזה מלאכותי: העיתון היחיד המתהדר על השער בהבטחה ל"מוספים מיוחדים" הוא "מעריב". מרוב התרגשות, כוללת ההתהדרות הבטחה לשלושה (המוסף השלישי יצא, כנראה, לחיפוש אחר שני המוספים החסרים של "הארץ" משנה שעברה).

גיבורי ישראל

יום העצמאות הוא הזמן המתאים לבחון את הדרך שבה מזהים עורכי העיתונים המרכזיים בישראל את גיבורי העם, את דמויות המפתח בציבוריות הישראלית, אלו המתאימות לשמש סמל ממלכתי בימי השכול והקוממיות וגם להיות זרזי מכירות של גליונות השכול והקוממיות. התוצאה מעידה שוב על העדרה של החגיגיות מהשיח הציבורי בישראל. אותן דמויות, פחות או יותר, המככבות בקדימוני השער של גליונות יום שישי מופיעות בו גם היום. השעטנז של כוכבניות, כוכבנים וחיילים הוא הקוקטייל הלאומי של עיתוני ישראל, והם מגישים אותו לקוראים בכל ימות השנה.

כך ב"ידיעות אחרונות" מתהדרים בגזרה הממלכתית בראיונות עם הרמטכ"ל והנשיא ("החייל מס' 1" ו"האזרח מס' 1", לשון הכותרות שנשלפו מהצ'ימידן החבוט של העורך מספר 34,567. אחת מכותרת המשנה מבטיחה: "ראיון כזה עם שמעון פרס עוד לא קראתם". אפילו הצ'ימידן הסמיק), ולצדם תום סיני ריקליס, מי שעילת הפיכתה למושא לסיקור עיתונאי היא היותה בתה של מי שהיתה נשואה לזמר וכעת נשואה למיליונר מבוגר ממנה. בגזרת התרבות: השחקן עוז זהבי, הזמר המנוח עוזי חיטמן והדוגמנית אילנית לוי.

ב"מעריב" מגישים את גנץ ופרס, ולצדם זמר (רק שמו הפרטי, הראל, מוסגר על השער), דוגמנית (בר רפאלי), פנינה רוזנבלום ודמות של זאב רווח (נדמה לי, אני לא מומחה) מאחד מסרטי הבורקס שבהם השתתף. בעוד שהופעתה של פנינה רוזנבלום אינה מוסברת (אגב, זה נכון באופן כללי יותר), דמותו הנלעגת של שחקן הבורקס נתונה בהקשר: היא מופיעה כעיטור ל"חידון התרבות הגדול מאז קום המדינה ועד היום". גזרת התרבות, או ה"תרבות", היא אכן זו שהמבחר האנושי שמבליטים שני העיתונים משרטט לה גבולות עלובים במיוחד. זמרים, דוגמניות ושחקנים. וזהו.

ב"ישראל היום" מסתפקים בעיקר בהבלטה של כתביהם שלהם. אחת "חלצה את נעלי העקב ויצאה לתרגיל בדרום", אחרים "יצאו לבשל בבסיסי צה"ל", אחר מציע את "מדריך המנגל השלם". לצדם: יוסי ורדי (יזם הייטק), שחקנית וצביקה הדר (ש"מדבר על הכל". בחיי). אה, וגנץ ופרס. ב"הארץ" אין תמונות חתוכות של מרואיינים או מראיינים המובלטות על השער. במקום, מסתפקים שם בתצלומי שערי המוספים. ההפניות הכתובות מציעות ראיונות או כתבות העוסקות בדמויות הבאות: זוהר ארגוב, נכדו של כנר מפורסם, המשורר אלכסנדר פן, הסופר נתן שחם ועוד סופר אחד, שאיות שמו המופיע על השער ("הרווין מלוויל") ודאי גרם לטיק קטן בעין אצל כמה מקוראי העיתון.

גם העיתונים הכלכליים בוחרים להם גיבורים, ועל כך מיד.

כלכלת עצמאות

העיתונים הכלכליים לובשים חג. לא בשל תקומתו של העם היהודי בארצו אחרי אלפיים שנות גלות, אלא משום שכמה מבניו נעשו מיליונרים, "בדולרים". "הפכתי עשרות עובדים למיליונרים, בדולרים. זו הרגשה מעולה", מצטטת הכותרת הראשית של "כלכליסט" את "מנכ"ל יצרנית השבבים מלאנוקס בראיון על הדרך להגשמת חלומות עסקיים". "13 שנה אחרי שהוקמה, מלאנוקס הפכה לחברה העשירית בשוויה בבורסה בתל-אביב", מוסרת כותרת המשנה (עומרי כהן ושניר הנדלר).

אותו מנכ"ל, איל וולדמן, מספק גם את הכותרת הראשית של "דה-מרקר": "איך אני מרגיש עם העובדה שאנחנו שווים 9 מיליארד? שזה מפחיד" (אסא ששון וחגי עמית). המראיינים מציינים כי שווי המניות של החברה, "של כמעט 9 מיליארד שקל, יותר מחלק מהבנקים ומענקיות תעשייה מקומיות, נראה מופרך לחברה שמכירותיה ב-2011 הסתכמו ב-260 מיליון דולר בלבד. מלאנוקס הגיעה לשווי זה בזכות ציפיותיהם של משקיעים בעולם (החברה נסחרת גם בארה"ב) כי הצמיחה המטיאורית שהחברה מציגה בשנים האחרונות תימשך". החברה מייצרת, אגב, שבבי תקשורת בין שרתים.

"ממון" של "ידיעות" נאמן לרוח החג ולרוח הפשרנית שממילא מלווה אותו פעמים רבות, ומקדיש את הגיליון ל"תשעה אנשים שהופכים את המדינה שלנו לטובה יותר" ("הישראלי היפה שלי" היא כותרת הגיליון). תשעה אנשים מהציבוריות הישראלית (אנשי עסקים בעיקר) מקבלים הזדמנות לפרגן לתשעה אחרים. גליון "גלובס" יצא אתמול, כשיום העצמאות עוד היה במרחק של יום זיכרון שלם, וכותרתו בהתאם, אינה חגיגית אולם קשורה לתרבות הצבא והשכול: "ברק על משרד האוצר: מתחכם עם המספרים, מפברק ושוטף את המוח".

ולחדשות

יום העצמאות, יום חגה של המדינה, אינו זמן טוב לחדשות. זהו יום אופטימי, וחדשות הן, מטבען, פסימיות. זהו יום שבו מדגישים את החיובי, ועיתונות מחפשת מעצם טבעה את השלילי. ובכל זאת, יש חדשות בעיתונים, בעמודים הפנימיים. לא משהו שלא תוכלו לחיות בלי לדעת אותו.

הישראלים

מה שמובלט בעיתונים הוא מה שאינו חדש: דהיינו, שמדינת ישראל היא נס נפלא ושתושביה הם, בסך-הכל, אחלה. זה מידע שמי שקרא את עיתוני יום העצמאות בשנים עברו כבר נחשף אליו, אולם העיתונים בונים, כנראה, על כך שבכל שנה יש בכל זאת קבוצה של קוראים חדשים שרק עכשיו הצטרפו אלינו.

"המורה המלמד בכיתה דחוסה, איש ההייטק שמתעקש לא לעזוב לארה"ב, האמא שעומדת במחסום בשטחים, העשיר שתרם בלי לשתף יחצנים, תושבי הדרום שלא נוטשים את הבית. הישראלים היפים חיים בתוכנו, וקצרה היריעה מלספור אותם", נכתב בכותרת המשנה לטור של סבר פלוצקר הפותח את מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". עם סניגורים כאלה מי צריך קטיגורים. היי, תראו איזו מדינה נפלאה – תושביה לא נוטשים אותה!

"אם הרצל היה מתעורר מקברו ומזכה אותנו בביקור לרגל יום העצמאות, ההמלצה הראשונה שלנו היתה צריכה להיות: סע וטייל בארץ. לך למאה-שערים ולירוחם. לדימונה ולמעלות", נכתב בתמצית הטור של בן-דרור ימיני, שחזר לאחרונה דווקא לא מטיול בדימונה אלא ממסע הסברה באמריקה, ויכול ללמד את פלוצקר, האופטימי מטבעו, שיעור או שניים באהבת ישראל. "לך למכון ויצמן למדע, לחברת טבע ולמרכז הפיתוח של אינטל. אין שום קשר בין מה שתקרא בעיתונים ובין המציאות. משום שהתחולל כאן נס. ישראל היא אחת היצירות המופלאות של האנושות".

יש גם מי שאפילו מצוות החג להיות שמח לא מפסיקה את גל הנרגנות הנוכחי שלו. "משהו נשבר", לשון ההפניה על שער "מעריב" לטור של שי גולדן, הממתג עצמו החודש כנביא זעם, או לפחות מוציא זעם. "משהו בדבק הישראלי נשבר", נטען בתמצית הטור. תחת הכותרת "המפתה" נכתב על שער "ידיעות בת-ים": "מורה מבת-ים ניהלה רומן עם שניים מתלמידיה". הנה חומר לטור הבא של סגן עורך "מעריב".

"יסלחו לי הקוראים על התרגשותי ברגעים אלה", כותב איתן הבר ב"ידיעות אחרונות", כשהוא מתאר את "תמצית קיומה של מדינת ישראל": ההבדל התהומי בין מצעדם של שוטרים ישראלים באושוויץ ובין דבריו של הצורר הנאצי באותו אתר. הבר מתאר בכך גם את תמצית המגבלה, המובנת, של דורו שלו, בתפיסת תמצית קיומה של מדינת ישראל. "בסך-הכל לא רע כאן, וחשוב מכך – אין לנו ארץ אחרת", מצטרף אליו בטור באותו עמוד יועז הנדל, שלפי שנותיו צעיר בדור או שניים מהבר.

"בלי שנהיה אנחנו לא תהיה לנו תקומה" היא כותרת הראיון במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", שערכה עלית קרפ עם נתן שחם, שהשנה יוענק לו פרס ישראל. "מכל מה ששוחחנו עד כה, ברור לשנינו שספרים לא כותבים על נושאים. כותבים ספרים על משהו שמציק לך ואתה רוצה לבדוק את גבולותיו", אומר שחם, שגם מספר סיפור עצוב על מאיר יערי. "שום ארץ אינה יודעת לחסל ציפיות רומנטיות במהירות כמו פלשתינה", נכתב בכותרת "רשימות מסע בארץ-ישראל, 1857" מאת הרמן מלוויל, באותו מוסף.

ענייני תקשורת

המגזין "פירמה" של "גלובס" חולק אתמול: לי-אור אברבך מראיין את יורם ז"ק, עורך תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול", רועי ברק מראיין את יוסי מלמן, חגית ברונסקי כותבת על כתבי רכילות וחיים ריבלין על תרופות פסיכיאטריות, התקשורת ורשויות בהפרעה. החלק המרתק ביותר במוסף הוא דין-וחשבון של יובל יועז, הכתב המשפטי של "גלובס", על פרטי חקירה משטרתית שהתנהלה נגדו כשהיה כתב "ידיעות אחרונות" בחשד להפרת צו איסור פרסום על ענייני החשדות לשחיתות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט.

"עיתוני הילדים המיתולוגיים עולים לרשת", נכתב בכותרת ידיעה של ניר חסון על שער "הארץ". "הספרייה הלאומית מעלה בימים אלה סריקה דיגיטלית של 8,000 עמודים מ-16 עיתונים עבריים", נכתב בכותרת המשנה.