יומון עברי ירושלמי. נוסד ב-1919 על-ידי אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י, שפרשו ממערכת "חדשות הארץ" (לימים "הארץ"). בן-אב"י, שהכיר את העיתונות הפופולרית המערבית משנות שהותו באירופה, שאף מלכתחילה שעיתונו ידמה בגישתו ובסגנון עריכתו לעיתון הסנסציות הלונדוני שממנו נשאב שמו – "The Daily Mail". לדברי חיים ויצמן: "בתבניתו [של ה'דיילי מייל'] רצה לעצב את עיתונו הוא. אני הזהרתיו כי אין זו דוגמה מובחרת בשביל ארץ זו".
בן-אב"י ביקש לייסד "עיתון בריא": "עיתון שהכל יוכלו לקוראו ולמצוא בו את מבוקשם במבט ראשון, עם כותרות מתאימות ומושכות, עם אותיות בולטות במקומות הרצויים, עם סיפורים בהמשכים ומדורים לכל חוויות החיים". המוטו שנדפס על שער העיתון היה "עיתון יומי מדיני, ספרותי ומסחרי".
גליונו הראשון, מה-8 באוגוסט 1919, הודפס במימונו של בן רובינשטיין, נדבן לונדוני, במכונת דפוס ידנית בדפוס כהנא. משרדיו שכנו ברחוב הסולל (כיום רחוב חבצלת), שנקרא על שם החברה שהוציאה את העיתון לאור, והיתה בבעלות זלמן וייט ובן-אב"י. הודפס מדי יום אחר הצהריים בפורמט רחב (ברודשיט) והופץ למחרת במחיר של גרוש אחד. בן-אב"י היה הראשון שהביא לארץ, בקיץ 1920, מכונות סידור דפוס שנועדו להחליף את סידור היד. הדבר גרר שביתה של עובדי הדפוס שנמשכה כמה שבועות.
העיתון קידם עמדות ימניות בנושאי כלכלה וחברה והגן על האינטרסים של הפרדסנים במושבות והסוחרים והקבלנים בערים מול המגמות הסוציאליסטיות של מנהיגי היישוב. במקביל הטיף לקנטוניזציה של ארץ-ישראל וחלוקתה בין יהודים לערבים. סיקר בביקורתיות את מוסדות התנועה הציונית וראשיה, ואף ניהל מסעי צלב עיתונאיים חריפים נגד בכירים שונים, ביניהם ארתור רופין ומנחם אוסישקין (שכינה את עורכיו "כנופיה קטנה המרעילה את דעת הקהל"). מהלכים אלה הגדילו את תפוצתו בצורה ניכרת, אך גררו ביקורת חריפה.
כדי לזכות בהצלחה מסחרית הושם דגש על מידע חדשותי וצמצום מאמרי פרשנות והגות, בשונה מיתר עיתוני התקופה. גישה עיתונאית זו, שהתקיימה בחלקה כבר בעיתון "הצבי", שערך בן-אב"י מ-1908, באה לידי ביטוי ב"דואר היום" ביתר שאת: שימוש בכותרות וכותרות משנה בגופן גדול, הדפסת תמונות בעמוד הראשי וסיקור נרחב של הפלילי והאזוטרי – מעשי רצח ושוד, רעידות אדמה ושטפונות, תאונות קשות, ספורט ורכילות. בעיתון פורסמו גם סיפורים בדיוניים בהמשכים.
כשנה לאחר שהחל "דואר היום" לצאת לאור פירסם משה גליקסון מאמר ב"הפועל הצעיר" תחת הכותרת "על העיתונות הצהובה", ובו טען שאין ב"דואר היום" אלא "רדיפה פרועה אחר סנסציות תפלות, טיפול חסר טעם של יושבי קרנות קרתנים בעניינים פעוטים ודלים, דברי הווי וגוזמאות משונות". העיתון "הולך ומזיק מיום ליום לתעודתנו הלאומית והתרבותית", קבע גליקסון.
במרץ 1921 החל עימות גלוי בין "דואר היום" לעיתון "הארץ". גילוי-דעת ב"הארץ" קבע כי העיתון "חותר מיום ליום כנגד כל מעשי הבניין והתקומה שלנו ומנהל מלחמה בלתי פוסקת כנגד כל ניסיון לסדר את היישוב ולהביא לידי ביטוי מדיני את צרכיו ושאיפותיו". בתגובה כתב בן-יהודה בעיתונו כי "'דואר היום' אינו עיתון הגון, אבל הוא עיתון". באוגוסט אותה שנה נטען מעל דפי "הארץ" כי "דואר היום" הוא "עיתון של לבנטינים היוצרים כאן גלות חדשה, חסרת רוח יהודית, איזו מושבה מצרית בתרגום עברי גרוע ונלעג", וכי לעורכיו יש "מצח אשה זונה". ביטוי אחרון זה הוביל לסגירתו של "הארץ" לשבוע ימים על-ידי מושל מחוז ירושלים בגין הפרת "פקודת העיתונות".
במשך שנות העשרים ידע העיתון תקופות של גאות ושפל בעטיין של נסיעותיו התדירות והממושכות של בן-אב"י לחו"ל. מחליפיו חסרו את הברק והסגנון המשלהב שהיו לו, ובכל פעם שנעדר מן הארץ היה העיתון מידרדר בצבע ותפוצה. עם שובו של בן-אב"י היה חוזר העיתון להצליח, בעזרת מנהיגותו וחדשנותו של העורך. בין החידושים שהוביל העיתון ושתרמו להצלחתו היו הדפסת ליטוגרפיות וגלופות והפיכתו לעיתון בוקר (ב-1925).
בספטמבר 1928 שב בן-אב"י מנסיעה ממושכת בחו"ל וחילץ את עיתונו ממשבר כלכלי בעזרת קיצוץ מחצית ממחירו ("מהיום חצי גרוש הגיליון, 'דואר היום' על כוס הקהווה בכל ערי יהודה, שומרון וכפריה") ומסע כותרות ראשיות סנסציוניות (דוגמה: "עוד לא קרה כדבר הזה בישראל מאז החורבן"). יצחק לופבן, עורך "הפועל הצעיר", כתב אז ברשימתו "קומפלקס 'דואר היום'": "['דואר היום' הוא] חזון פאטולוגי כולל המקיף חלקים רבים וגדולים של היישוב העברי [...] זהו כיום המזון הקלוקל והמבוקש ביותר והנכסף בשדרות רבות של הציבור הארץ-ישראלי".
בתחילת דצמבר 1928, לאחר שהגיע לשיא כוחו והיה לנפוץ בעיתוני הארץ (7,000 עותקים יומיים לפי עדותו של בן-אב"י. אחרים טענו למספר נמוך בהרבה), מסר בן-אב"י את העיתון לידי זאב ז'בוטינסקי בחוזה חכירה. מייסד העיתון ביקש לקחת הפסקה מסודרת ממלאכת העריכה וקיווה שיוקרתו של ז'בוטינסקי תמשוך קוראים חדשים. ז'בוטינסקי חיפש לתנועתו אמצעי ביטוי שיחליף את השבועון "הצפון", שנסגר כשנה וחצי קודם לכן. באיגרת מאוקטובר 1928 לעיתונאי מאיר גרוסמן כתב ז'בוטינסקי: "אני ואנשינו איננו יכולים לפרסם ב'דבר' וב'הארץ'. 'דואר היום' לא רק פתוח בפנינו לרווחה, הוא אפילו מגזים ביחסו החם כלפינו, וכלפי באופן אישי. אבל הצטבר נגדו מטען עצום של דעות קדומות, ש-90% מהן אין להן שום הצדקה, אך על 99% מהן לא ניתן להתגבר. אנו מנהלים כאן משא-ומתן על רכישת עיתון – אינני מאמין שזה מעשי – אבל לעת עתה גרוני ניחר. אני חש שבמשך חודש של עבודה פובליציסטית הייתי יכול לגרום לשינוי גדול במצב הרוח הציבורי, אבל אין לי ביטאון".
חודש לאחר מכן כתב ז'בוטינסקי לגרוסמן: "לפני ימים אחדים חתמתי על חוזה לשנתיים עם 'דואר היום'. השליטה במערכת נמצאת בידי, הסולל ישלם למערכת 175 לירות בחודש. אני ארכיב את המערכת; לעת עתה הכל מבולבל, אבל זה יסתדר. [...] תדמיתו של 'דואר היום' נעלמה כהרף עין. אפילו 'הארץ' כתב כי אין זה חשוב מה יהיה טיבו של העיתון – תקופת הלבנטיניות נסתיימה".
תחת עריכתו של ז'בוטינסקי עבר העיתון שינוי מעיתון מסחרי לעיתון מפלגתי עם סגנון ותוכן רציניים, במגמה "לשטוף את הצבע הקודם", כדבריו. תחילה נרשמה עלייה בתפוצה ("'דואר היום' מצליח יפה", כתב ז'בוטינסקי, "אופיינית המכירה בתל-אביב: לפנינו מכרו 1,000–1,200 עותקים. גיליון מס' 1 שלנו – 1,750; גיליון מס' 2 – 1,850; גיליון מס' 3 – אותו דבר. הכל משבחים, אפילו מבקרים אותנו בשל רצינות יתר. אין מזכירים כלל את השם המאוס"), אך עד מהרה גרר שינוי הסגנון ירידה במכירות.
ביולי 1929 עזב ז'בוטינסקי לחו"ל ומאז לא חזר לערוך את העיתון, אף ששמו המשיך להתנוסס עליו כעורך הראשי. הוא הסמיך את שלמה גפשטיין לנהלו, אך בפועל הלכו והשתלטו על מלאכת העריכה אב"א אחימאיר, וולפגנג פון-וייזל ויהושע ייבין. השלושה, רביזיוניסטים בעלי דעות קיצוניות משל ז'בוטינסקי, החזירו את העיתון לסגנונו הסנסציוני, אך הפעם למטרה אידיאולוגית ולא מסחרית גרידא. בעזרת טכניקות העריכה והניסוח שנלמדו ישירות מבן-אב"י טרם פרישתו, הפך העיתון לכלי לוחמה פוליטי המבקש לעצב את תודעת ציבור הקוראים על-ידי פנייה לרגשותיו. ב-1930 אמר בן-גוריון כי כשקרא בבטאון המפלגה של היטלר נדמה היה לו שהוא קורא את ז'בוטינסקי ב"דואר היום": "אותם דברים, אותו סגנון ואותו הרוח".
כך למשל בחר העיתון לסקר את תוכנית ההקדש המוסלמי לבנות קיר חוסם לצד רחבת הכותל בקיץ 1929 בהרחבה ובהבלטה. בניגוד לעיתונים העבריים האחרים, שהצניעו את הפרשה, פירסם העיתון כותרות כגון: "ירושלים נסערת מהמזימה על יד הכותל המערבי"; "את אשפת הבניין משליכים לרחבת הכותל"; "שוב התעללויות ביהודים ליד הכותל המערבי – המתעללים לא נענשו"; "ערבים מתנפלים על המתפללים על יד הכותל". גם ועדת החקירה הבריטית לבדיקת אירועי אוגוסט 1929 ראתה בעיתון גורם מתסיס שתרם להשתלהבות הרוחות ופרוץ המהומות.
מעורבות העיתון בדיוני ועדת החקירה הובילה לעלייה ניכרת בתפוצתו, וכדי לנצל את ההזדמנות הונהג עוד חידוש מהפכני – מהדורת ערב נוסף על עיתון הבוקר. ב-24 בנובמבר 1929 יצא הגיליון הראשון של עיתון הערב, שהודפס בפורמט טבלואיד, לראשונה בתולדות העיתונות הארץ-ישראלית. גם בסגנונו היה העיתון טבלואידי: כותרת ענק ותצלום תפסו את מרבית עמודו הראשון, הטקסטים הפרשניים היו מועטים והסגנון היה סנסציוני מובהק. לאחר תום דיוני הוועדה פחתה התעניינות הקהל, ועיתון הערב נסגר בדצמבר אותה שנה.
בשנותיו כעיתון רביזיוניסטי נפסלו בעיתון מאמרים רבים על-ידי הצנזורה הבריטית, והוא אף נסגר כמה פעמים באשמת הסתה (עקב כך הופיע לעתים כהוצאות חד-פעמיות תחת השמות "ירושלים", "השלום" או "היישוב"). הדבר הוביל להפסדים ניכרים. בסוף 1930 נפוץ העיתון בכ-2,000 עותקים בלבד. בינואר 1931, לקראת פקיעת החוזה בין המו"ל לחברי המערכת, התכונן בן-אב"י להשתלט מחדש על העיתון ולהשיבו למתכונתו המסחרית. כמה מחברי המערכת התנגדו להחזרת העיתון גם לאחר פקיעת החוזה, ורק כשבן-אב"י נכנס למערכת מלווה בפועלי דפוס וקבוצת צעירים "עזי רוח ומזויני יד", הסכימו לעזוב לבלי שוב.
ב-22 בפברואר 1931 יצא הגיליון הראשון בעריכתו המחודשת של בן-אב"י במתכונת מסחרית לכל דבר, תחת המוטו "עיתון יומי עממי מצויר". בהמשך קיבל את תת-הכותרת "בטאון יהודה העצמאית". לטענת בן-אב"י, חזרה עד מהרה תפוצתו לכ-5,000 עותקים ביום.
בן-אב"י פרש סופית מעריכת העיתון ביולי 1933, ואת מקומו תפסו שלמה פרלמן, מעורכי שבועון האיכרים "בוסתנאי", והעיתונאי פסח גינצבורג. בהמשך הפך גינצבורג לעורך יחיד. העיתון שב להיות בעל סגנון רציני וכבד ראש, ושוב איבד מתפוצתו. ב-1935 נעשה ניסיון כושל למזגו עם "הבוקר", יומון הציונים-הכלליים, בשל הדמיון בקו האידיאולוגי. בהמשך אותה שנה קנה ליאו וינץ, מו"ל יהודי גרמני, את הבעלות על העיתון, והעביר את המערכת לתל-אביב. אחרי חודש ימים, באפריל 1936, חזר העיתון לירושלים בעקבות פרוץ המרד הערבי.
עם שובו לירושלים הוחכר העיתון לקבוצה מחברי המערכת בראשות פסח גינצבורג, אך סבל מקשיים כלכליים חמורים. העיתון הצליח להרחיב את תפוצתו בירושלים, אך ביתר חלקי הארץ תפסו "הבוקר" ו"הארץ" את מקומו. ביוני אותה שנה נסגר העיתון לאחר שבעל הדפוס וסוחרי הנייר סירבו לשרתו עוד בשל חובותיו. גליונותיו האחרונים הופצו יחד עם העיתון "חדשות אחרונות", שהוקם על-ידי חברי מערכת "דואר היום" במטרה להמשיך את דרכו. מאז לא נוסד עוד יומון עברי בעיר. העיתונאי שלמה בן-ישראל, שעבד בעיתון בימיו האחרונים, כתב בזכרונותיו: "עד היום קשה לי להבין מדוע אין מזל ליומון עברי בירושלים"
עורכים ראשיים
איתמר בן-אב"י 1919–1928, 1930–1933
זאב ז'בוטינסקי 1928–1930
שלמה פרלמן 1933
פסח גינצבורג 1933–1936
כותבים בולטים
יששכר דב בר-דרורא (דרורי)
אברהם אלמליח
אלכסנדר אהרונסון
אביגדור המאירי
אליהו בן-חורין
ברוך ויינשטיין
אורי קיסרי
גבריאל צפרוני
אב"א אחימאיר
י"ה ייבין
אורי צבי גרינברג
עובד בן-עמ"י (דנקנר)
תוספות
אריה נבון, ראשון הקריקטוריסטים המקצועיים בארץ-ישראל, החל את דרכו בעיתון ב-1928.
מספטמבר 1928 פירסם אב"א אחימאיר טור אישי בעיתון, שנשא את השם "מפנקסו של פשיסטן". לקראת בואו של ז'בוטינסקי לארץ, באוקטובר אותה שנה, פירסם מאמר ברכה תחת הכותרת "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו".
ב-1929 הופיע מוסף לשבת שכלל חידות, בדיחות, טור שחמט, ובפעם הראשונה בעיתונות הארץ-ישראלית – תשבץ. כיוון שהתשבץ, שנקרא "חידוד המוח", נחשב לחידוש, צורפו לו הוראות: הריבועים השחורים צריכים להישאר ריקים, נכתב, ולמלים המשתלבות בריבוע אחד יש אות זהה, אך לא תמיד ניקודה זהה.
מלים רבות שהשתרשו בשפה העברית הופיעו לראשונה מעל דפי העיתון בעריכת בן-אב"י. לעתים נבע הדבר מצרכים עיתונאיים, כמו במקרה של המלה "כייס". ב-1931, כשהכותרת "מאסר חמישה חודשים לגנבי כיס" לא נכנסה לשורה אחת, הורה בן-אב"י לסדרן להחליפה ב"מאסר חמישה חודשים לכייסים". המלה "צבר", למשל, בהוראתה החיובית (אדם שנראה קוצני וגס רוח כלפי חוץ, אך בפנים כולו טוב לב ומתיקות), הופיעה כנראה גם היא לראשונה ב"דואר היום", בפיליטון שפירסם העיתונאי אורי קיסרי באפריל 1931.
"דואר היום" ב"העין השביעית"
"זה הכל כסף", "העין השביעית", יפתח אלעזר, 1.3.2005
ביבליוגרפיה
האנציקלופדיה העברית, כרך ו': ארץ-ישראל, "העיתונות העברית", עמ' 1057–1069
ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק א1 – 2/18/1
"איתמר בן-אב"י ו'דואר היום'", אהרון אבן-חן, "קשר", מאי 1987
"'דואר היום' הרביזיוניסטי", עוזי אלידע, "קשר", מאי 1995
"מעיתון מסחרי לעיתון מפלגתי", עוזי אלידע, "קשר", נובמבר 1998
"עיתונות 'צהובה' מול עיתונות 'הגונה'", עוזי אלידע, "קשר", נובמבר 1999
"בין סנסציה לפוליטיקה: העיתון 'דואר היום' ומאורעות 1929", עוזי אלידע, "קשר", אביב 2006
"האתנועים הגיעו – השביתה פרצה", ג. שרוני, "מעריב", 23.10.1970
"המיליון השביעי – הישראלים והשואה", תום שגב, כתר/דומינו, ירושלים 1991, עמ' 19
"'דואר היום' – המוהיקני האחרון", שלמה בן-ישראל, קובץ "על עיתונאים ועיתונאות – 40 שנה לאגודת העיתונאים בירושלים", 1976
"עיתונות ומפלגה – קשרי הגומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה", מינה גראור, מכון ז'בוטינסקי, תשס"ב