החל את דרכו כביטאון של סניף ה"הגנה" בתל אביב. גיליונו הראשון ראה אור בדצמבר 1934. עד ל-1947 ערך את העיתון אפרים תלמי. עם תחילת מלחמת העצמאות החליט הפיקוד העליון של ה"הגנה" להפכו לעיתון הארצי של הארגון. מגיליון 129 ואילך היה "במחנה" לדו-שבועון, ולאחר מכן לשבועון.
בעוד שאר העיתונים הצבאיים פנו ברובם למגזר ספציפי בצה"ל, למשל "ביטאון חיל האוויר", "מחניים" (עיתון הרבנות הצבאית), "מערכות שריון", "מערכות ים", "עלי ים" (ובהמשך "בין גלים") או "קשר ואלקטרוניקה", הפך "במחנה" לעיתון המרכזי של צה"ל. עורכו הראשון במתכונת זו היה הסופר משה שמיר, בשנים 1948-1949. תחת חסותו של "במחנה" יצאו גם העיתונים הצבאיים המגזריים, "במחנה נח"ל" ו"במחנה גדנ"ע".
מראשיתו כלל העיתון תוכן המיועד לא רק לאנשי-צבא דווקא: כתבות כלליות, מדורי תרבות ואמנות וראיונות לא רק עם בכירי צה"ל, אלא גם עם ראשי המדינה. בשנות ה-50 ערכו את העיתון קציני צבא, רבי-הסרנים מאיר אביזוהר (שתי תקופות כהונה), שלמה טנאי ושבתי רביב. תפוצת העיתון בשנות ה-50 היתה גדולה, אלפי גיליונות נמכרו בקיוסקים ואלפי מנויים קיבלוהו ישר לביתם. הרקע להתעניינות בעיתון היו פעולות התגמול ש"במחנה" סיקר באופן בלעדי. לפי הנחיית הרמטכ"ל משה דיין, הותר לצוות "במחנה", שכלל לרוב את הכתב אורי דן והצלם אברהם ורד, להצטרף ללוחמים שפעלו מעבר לגבול.
"הרמטכ"ל ייחס חשיבות רבה לכתבות הקרביות שלנו שצוטטו לאחר מכן בתקשורת בישראל ובעיתונות הבין-לאומית. הופתעתי [..] כשהרמטכ"ל דיין הסביר עד כמה חשוב היה הצורך לגבש את רוח הלחימה של צה"ל והעם לקראת מבצע 'קדש', והוסיף: גם הכתבות ב'במחנה', של אורי דן ואברהם ורד, תרמו לכך".
("עיתונות מגויסת", אורי דן, במחנה, גיליון מיוחד "50 שנות במחנה", 1.5.1998)
בעיתונות האזרחית, ובמיוחד היומית, זעמו על הבלעדיות שהעניק דיין לעיתון. ועדת העורכים ותא הכתבים הצבאיים הביעו תרעומת על ההעדפה השיטתית של "במחנה", ועל כך שהיותו של "במחנה" שבועון הביא להשהיית ידיעות בעלות חשיבות ועניין לציבור. הדברים הגיעו לידי איום של נשיאות ועדת העורכים על הרמטכ"ל דיין: "אם לא נשמע בימים הקרובים על הסדר המניח את הדעת, נאלץ להפסיק עבודתם של הסופרים הצבאיים עד לבירור העניין עם המוסדות המתאימים".
דיין הסביר במכתב ששיגר לעורך "מעריב", אריה דיסנצ'יק, כי: "כל עוד יש לצבא עיתון משלו, טבעי שעיתון זה ייהנה מעדיפות ואמון שאינם נחלת העיתונים האחרים". כשכתב מזכיר מערכת "דבר", חיים גליקשטיין, לדיין כי העיתון שוקל לבטל את משרת הכתב הצבאי בשל העדפת "במחנה", השיב לו דיין: "אם מערכת 'דבר' סבורה שבמצב הנוכחי לא כדאי לה להחזיק כתב צבאי היא יכולה לפטרו". העימות נפתר עם סיום מבצע קדש והפסקת פעולות התגמול.
ב-1961 מונה יצחק לבני לעורך "במחנה". לבני היה עורכו של "במחנה נח"ל" במשך 5 שנים, והיה העורך הראשון של "במחנה" שהיה אזרח. תוך מספר שבועות שינה העיתון את צורתו ואופיו. הגרפיקה השתנתה והנושאים הפכו אזרחיים יותר. כיוון שנושאים פוליטיים לא היו אפשריים, מצא לבני תחליפים: צילומים גדולים, כתבות רקע, כתבות היסטוריות, כתבות דיוקן וכתבות מצוירות. בחירת תכנים וצורת הגשה אלו היו יוצאי דופן גם בנוף העיתונות האזרחית של אותם ימים.
תפוצת העיתון עלתה מ-20 אלף ל-80 אלף עותקים, אם כי חלק לא מבוטל ממנה נבע מ"החתמה מרוכזת" של אנשי קבע, גמלאי צה"ל, אזרחים עובדי צה"ל והתעשיות הבטחוניות. על קציני קבע ואזרחים עובדי צה"ל שלא היו מעוניינים לחתום על השבועון, הוערמו קשיים בירוקרטיים. ראשי צה"ל בירכו על ההצלחה, ולבני היה לעורך בעל הוותק הארוך בעיתון: שתים עשרה וחצי שנים.
בין 1967 ל-1974 אוחדו מערכות "במחנה" וגלי-צה"ל תחת הנהגתו של לבני, שנשא בתואר "מפקד גלי צה"ל והעורך הראשי של במחנה". זו היתה תוצאה של פעולת גלי צה"ל בנפרד מ"קול ישראל" במלחמת ששת הימים. הציבור העדיף, כנראה, לקבל בזמן מלחמה מידע מוסמך ממקור אחד, והתחושה שתחנת רדיו צבאית הינה מיותרת, התחזקה. כמוצא אחרון לפני סגירה הוחלט לאחד את גלי צה"ל עם "במחנה", שנהנה מיוקרה רבה.
כמגזין פופולארי באותה עת, הייתה לשבועון השפעה ציבורית רחבה. יוסף ארגמן, שהיה כתב "במחנה" (1967-1969) ולאחר מכן סגן העורך, אמר: "כל העיתונות כתבה אז כמו 'במחנה'. כולנו היינו עיתונות מגויסת [..] הערצנו את הגנרלים, השתתפנו באלבומי הניצחון ותרמנו למיתוס המתגבש סביב הלוחם הישראלי [..] אין ספק כי בעקיפין הנחנו לבנה בחומת זחיחות-הדעת המטופשת שהוליכה לאסון מלחמת יום הכיפורים".
שנות הרגיעה הבטחונית, מ-1975 ואילך, לא היטיבו עם "במחנה" והורידו את תפוצתו. ב-1974 עזב לבני והיה למנכ"ל רשות השידור. יוסי אשכול שהחליפו מילא את התפקיד יותר משמונה שנים, ועם סיום תפקידו הסתיימה תקופה של כעשרים שנה בהן ערכו את העיתון אזרחים. בין 1982 ל-1999 ערכו את העיתון סגני-האלופים עודד פלדמן, אבי לבסקי, אהוד פראוור, יצחק טוניק, חנוך קפצן, אור-לי להט, אפי מלצר ורוני גילה.
בשנות ה-80 החלה לצאת מהדורה אנגלית של העיתון, במטרה לשמור על הקשר עם אנשי מילואים בארצות הברית. באותן שנים החלו התנגשויות בין מערכת העיתון לממונים עליה בצבא, תוצאת המתח בין השאיפה לסיקור אובייקטיבי לבין האכסניה הצבאית בה פעל העיתון.
ב-1983 פרסם "במחנה" דו"ח על אסון הפיצוץ בבית הממשל בצור. כתוצאה מכך הושעה עורכו, עודד פלדמן, ועורך מדור החדשות והכתבת הועמדו לדין; ב-1986 עצר קצין חינוך ראשי את הדפסת העיתון כדי לתקן כתבה על פעולת אנטבה; ב-1992 פורסם כי 10,000 עותקים של העיתון הושמדו בגלל טעות בכתבה על פעילות צה"ל בעזה; חצי שנה לאחר מכן זומן עורך "במחנה", אור-לי להט, לבירור אצל הרמטכ"ל לאחר שבעיתון נכתב כי מפקד סיירת גולני הודח מתפקידו. פרשיות נוספות היו כרוכות בפיטורים והתפטרויות של עורכים. כתוצאה הודק עוד יותר הפיקוח על העיתון. ככל הידוע, העיתון נקרא לפני הדפסתו על ידי ראש אכ"א, דובר צה"ל וקצין חינוך ראשי, מה שגורם לא אחת לעיכובים בהופעתו.
אלדד יניב, מי שהיה העורך בפועל של במחנה באמצע שנות התשעים, אמר בראיון כי העיתון עבר תהליך "דברור" שמשמעותו: "התאמת הטקסטים שיופיעו בעיתון לתדמית צה"ל כפי שרואים אותה קציני צה"ל הבכירים, ובראשם ראש אכ"א" ("פוסלים בלבד", גיא לשם, "דבר", 2.1.1996).
בסוף שנות ה-90 החלו להישמע בצה"ל טענות נגד החובה לחתום על "במחנה". בתחילת 1997 הגישו עורכי דין מהפרקליטות הצבאית הראשית עתירה לבג"ץ וביקשו לבטל את המנוי שנכפה עליהם. צה"ל ו"במחנה" ויתרו על עימות משפטי, ומ-1 ביולי 1997 לא נוכה הסכום הקבוע (בעת ההיא 17 שקלים לחודש) עבור המנוי ממי שאינו מעוניין בכך. 20 אחוז מהמנויים הפסיקו את המנוי, ומאוחר יותר עזבו מחצית מהמנויים. ב-1999 עמד מספר הגיליונות על 30 אלף. תפוצתו ויוקרתו של העיתון נפגעו, תקופה מסויימת יצא אחת לשבועיים או שלושה, ובמטכ"ל חשבו להפריטו ולצרף אותו כמוסף לאחד היומונים הגדולים, אולם הרעיון לא יצא לפועל.
ב-1999 מונה שוב אזרח לעורך, רמי קדר, שקבע פורמט עיצובי חדש. העיתון פוצל למהדורה חדשותית בת 8 עמודים, ומהדורה מגזינית בת 48 עמודים. ב-2001, בעת שקדר נעדר אחרי שנפצע בתאונת דרכים, השעה קצין חינוך ראשי, תא"ל אליעזר שטרן, את הוצאת העיתון לשבוע. העילה הייתה פרסום "כתבות לא ראויות", בין היתר צילומי דוגמניות על שער הגיליון שהופיע בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל וכתבה על אלוף-משנה במילואים שסיפר על "יציאתו מהארון". שטרן אימץ את המלצת ראש אכ"א, אלוף יהודה שגב, להקים ועדה מייעצת לשבועון, שתכלול את נציגי החילות והזרועות בצה"ל.
ב-2004 מונה לעורך רני רביב, שהחזיר את הפורמט האחיד לעיתון - חוברת אחת בת 68 עמודים הכוללת חדשות, כתבות ומגזין. בסוף 2008 פרש רביב מתפקידו.
עימות נוסף בין צה"ל ל"במחנה" אירע בתקופת "ההתנתקות", ובעקבותיו הודחו מהעיתון שלושה כתבים בשירות סדיר. שלושת החיילים, כתבת פיקוד דרום ליאת שלזינגר, הצלם דן קינן, והכתב לענייני צבא וביטחון רן ליאור, נשפטו בספטמבר 2005 בעקבות פרסום כתבה אודות פינוי בית העלמין מגוש קטיף. לטענת אכ"א חל איסור על עיתונאים לסקר את האירוע.
"במחנה" נחשב לאחד התפקידים היוקרתיים בשירות העורף, ובמשך שנים היה כר גידול לאנשי תקשורת וציבור. בין היתר החלו את דרכם בעיתון הצבאי אורי דן, רם אורן, איתן הבר, אלי לנדאו, יחיאל לימור, דב אלבוים, יאיר לפיד ועמנואל רוזן. גם אהוד אולמרט היה לפרק זמן כתב צבאי בעיתון.
עורכים
אפרים תלמי 1934-1947
משה שמיר 1948-1949
מאיר אביזוהר
שלמה טנאי
שבתי רביב
יצחק לבני 1961-1974
יוסי אשכול 1974-1982
עודד פלדמן
אבי לבסקי
אהוד פראוור
יצחק טוניק
חנוך קפצן
אור-לי להט
אפי מלצר
רוני גילה
רמי קדר 1999-2004
רני רביב 2004-2008
כותבים בולטים
אבי שמחוני
אהוד אולמרט
אורי דן
איתן הבר
אלי לנדאו
דב אלבוים
יאיר לפיד
יוסף ארגמן
יחיאל לימור
עמנואל רוזן
רם אורן
ביבליוגרפיה
מרדכי נאור, תקשורת בחאקי, קשר מס' 25, מאי 1999